כאבי גדילה

כל מי שלא חי מתחת לסלע בתקופה האחרונה ודאי שמע על ההישגים חסרי התקדים שהשיגו נבחרות הכדורגל הצעירות של ישראל בשנה האחרונה. על נבחרת הנוער (עד גיל 19-20) עברה השנה המוצלחת ביותר בתולדותיה. שנה שהתחילה ב-18 ביוני 2022, באליפות אירופה לנוער באנגליה, שם ניצחו הנערים הנמרצים מעצמות כדורגל כמו אוסטריה, סרביה וצרפת בדרך למקום השני, ושנגמרה ב-11 ביוני 2023, במסע קסם עד המקום השלישי באליפות העולם לנוער (מי אמר מונדיאליטו ולא קיבל? או ששמעתם מספיק את השם הזה בתקופה האחרונה?)

אם זה לא היה מספיק, אז בזמן ששורות אלה נכתבות, נמצאת הנבחרת הצעירה (או בשמה המלא: נבחרת ישראל גברים עד גיל 21) בעיצומו של טורניר נפלא משלה, ואחרי קרב ראש בראש מול גיאורגיה עלתה לחצי הגמר, והבטיחה את השתתפות ישראל באולימפיאדת פריז, אחרי 47 שנים של בצורת).

אין פה שמץ-שמצו של ספק – אלו הם הישגים אדירים, חלקם חסרי כל תקדים, ובוודאי שהסמיכות שלהם היא חסרת תקדים בפני עצמה. לנוכח התוצאות האלה, גם ההייטרים הגדולים ביותר של הכדורגל הישראלי אינם יכולים להכחיש שגדל כאן דור זהב של ממש. ויכולנו למלא כאן טור שלם בהתפעלות פרטנית של ההישגים האלה, אבל כאן נכנס החלק האהוב ביותר על כל "פארטי פופר" חובב כמוני: החלק שבו מסתכלים על המצב מפרספקטיבה אחרת. בסופו של דבר, אלה אכן הישגים נהדרים במסגרות הנוער. מתי נראה הישגים כאלה בבוגרים? או במתמטיקה – איך מסבירים את הפער בין המקום השלישי בעולם של הנערים, לבין הדירוג של הנבחרת הבוגרת שלנו – 78?

אליפות אירופה ואליפות העולם לנבחרות צעירות הן אומנם תארים נהדרים, אבל זה לא בדיוק הישג שכל שחקן חולם עליו. כשהייתי ילד לא חלמתי להבקיע את הפנדל המכריע בגמר אליפות העולם עד גיל 20. חלמתי לעשות את זה בגמר המונדיאל – על הבמה הגדולה ביותר שיש. לא שהגעתי לשם, אבל גם נבחרת הבוגרים שלנו, ממש כמוני בילדותי, יכולה כרגע רק לחלום על המעמד הזה.

למעשה, שאלת השאלות היא האם הצעירים המוכשרים האלה יוכלו להגיע לאותם גבהים (או לפחות לאותו מעמד) גם בעוד כמה שנים, כשישחקו בנבחרת הבוגרת?

אם ננסה ללמוד מההיסטוריה, התשובה היא – נראה שלא. הרי זו לא הפעם הראשונה שאחת הנבחרות הצעירות שלנו מגיעה להישגים מרשימים ומצליחה הרבה יותר מהנבחרת הבוגרת. הפעם הראשונה הייתה בשנת 2007, אחרי שהדיחה במוקדמות את נבחרת צרפת, מהנבחרות הטובות ביותר באירופה אז והיום; בשנת 2013 השתתפנו כמארחים באליפות אירופה שהתקיימה כאן בארץ. הפעם ההיא הצעירה השיגה את הישג השיא שלה עד לשנה זו – ניצחון 1-0 בטדי נגד אנגליה בשלב הבתים.

גם נבחרת הנוער (עד 19) ידעה הצלחות בעבר (אם כי קטנות יותר) שכללו העפלה לאליפות אירופה בשנת 2014 ושש זכיות באליפות אסיה לנוער בתוך תשע שנים בלבד, אי אז בשנות ה-60 וה-70 העליזות.

ולאורך כל התקופה הזו החווירה נבחרת ישראל הבוגרת פעם אחר פעם בהשוואה לצעירים. רק פעם אחת הצליחה נבחרת ישראל הבוגרת להגיע למונדיאל (מקסיקו 1970 – לפני 53 שנה!) וזאת פעם אחת יותר ממספר ההופעות של הבוגרים שלנו ביורו, שעומד על 0 עגול ועגום.

אז מה העניין? למה נבחרות הנוער הישראליות חוגגות מול יריבים מצויינים מכל העולם, אבל כשהשחקנים האלה מגיעים לנבחרת הבוגרת הם נכשלים שוב ושוב מול יריביהם האירופאים?

הסיבה הראשונה שנהוג להשמיע, בעיקר בפיהם של פרשנים בטלוויזיה ושחקני עבר, היא גנטית: השחקן האירופי הממוצע, ככל שהוא מתבגר, הופך גבוה יותר, מהיר יותר וחזק יותר מן השחקן הישראלי. בסך הכל זה מאוד הגיוני, אבל זה לא הפריע לנבחרת יפן להתמקם בין 20 הגדולות, וגנטית הם לא בדיוק גלדיאטורים. לכן נעשה לעצמנו עוול אם בנקודה הזאת נסיים את הדיון.

יש סיבה הרבה יותר עמוקה לכך שבכדורגל שלנו נערים מצויינים לא בהכרח הופכים לגברים מצוינים: תרבות הכדורגל המקומית. ובניגוד לתחום הגנטי, שם למדע עדיין אין פתרונות, על הגורמים האחרים יש לנו יכולת להשפיע: איך אנחנו כחברה מסתכלים על הכדורגל של נבחרות הילדים והנוער ומה השחקנים הרלוונטיים שלנו (הממשלה, העירייה, מועדוני הכדורגל) עושים כדי לפתח אותו?

לפי דוח מבקר המדינה שהתפרסם במאי האחרון, בישראל יש מחסור חמור של מגרשי כדורגל – 44 מגרשים בלבד לכל מיליון תושבים. באיסלנד, לדוגמה, יש פי 12 יותר מגרשים לכל מיליון תושבים. מדוח המבקר עולה גם שהקצב שבו נבנים מגרשים חדשים רק יורד, כך שהיחס הזה רק הולך להיות גרוע יותר. קשה לצפות לתוצאה אחרת כשהמדינה נמצאת בסחרור פוליטי כבר כמה שנים, ובמשרד התרבות והספורט לא היה מי שיבנה תוכנית ארוכת טווח של תשתיות ספורט.

אבל הבעיה שלנו לא נגמרת בחוסר התכנון וההשקעה של רשויות המדינה, וגם לא במתקני ספורט לציבור שאמורים לסייע לדור הבא לגלות את הכישרון החבוי בו, את התשוקה שלו לספורט ולצמוח להיות ספורטאים טובים. גם הילדים שכבר מתאמנים במתקנים סבירים ואפילו טובים, במסגרת מחלקות הנוער של קבוצות כדורגל ברחבי הארץ, נתקלים במערכת שבלשון המעטה אינה עושה את כל מה שאפשר כדי לפתח אותם ולהפוך אותם לשחקנים הטובים ביותר שהם יכולים להיות.

רובם מכריע של המאמנים בגילי הילדים והנוער, אולי הדמויות החשובות ביותר בעיצוב ובפיתוח השחקנים הצעירים שלנו, עוסקים באימון כעבודה שנייה. ברוב המועדונים שכר מאמני הילדים והנוער נמוך מאוד, והמעמד של המאמן בקרב ההנהלה כמעט בלתי קיים. זה משפיע, כמובן, לא רק על איכות האנשים שנמצאים בתפקידים המהותיים כל כך לפיתוח דור העתיד של הכדורגל הישראלי, אלא גם על איכות האימון עצמו. מאמן שמחויב לקריירה "ראשית", נאלץ למקם את נושא האימון במקום נמוך בסדר העדיפויות שלו, והנפגעים הראשונים מכך הם הילדים.

אם זה לא מספיק מדכא, גם מערכת התמריצים של המועדונים מקשה בעקיפין על ההתפתחות של חלק מן השחקנים: כדי שמאמן ילדים שעובד בעבור שכר זעום יוכל להרוויח סכומים גבוהים יותר, להתקדם בארגון ולהפוך את העיסוק בכדורגל למקצוע העיקרי שלו, הוא צריך "לספק תוצאות". אם תהיתם מתישהו איך נמדד מאמן ילדים בישראל (טיפוח פוטנציאל נסתר? חינוך לחיים ספורטיביים? הקניית יסודות בריאים?), דעו שהתשובה פשוטה מאוד – הישגים תחרותיים. מאמן שמביא את הקבוצה שלו להצלחה, ככל הנראה יתקדם יותר. כל השאר זוטות.

כביכול, הגיוני. ככה הדברים עובדים בקבוצות הבוגרים – מי שמביא הצלחות נשאר ומתקדם. הבעיה היא שבמסגרות הילדים והנוער המשחק שונה לגמרי, והוא אמור להכיל בתוכו מטרות שונות לגמרי ממשחקי בוגרים.

בסופו של דבר, הערך של הישגים ברמת הנוער, כמו שראינו בתחילת הכתבה, הוא מוגבל. שחקן נוער נפלא שלא הופך שחקן בוגר נפלא באותה מידה נחשב פספוס, בדיוק כפי שהצלחה במונדיאל עד גיל 20 שאינה מיתרגמת להופעה במונדיאל לנבחרות בוגרות נחשבת פספוס ענק.

לכן, עדיף היה אם היינו לומדים מבלגיה. שם התאחדות הכדורגל ביטלה את כל הליגות לילדים והתחילה להעביר קורסים בחינם למאמנים, כדי להטמיע בהם את פילוסופיית האימון המודרנית שפיתחה, תוך התייעצות עם אנשי מקצוע מהשורה הראשונה באירופה. ככה כל המערכת, החל ממאמני הילדים ועד להנהלה הבכירה ביותר בקבוצות, הפכה למערכת שמאמצת גישה נכונה יותר בנוגע לאימון ולפיתוח של שחקנים צעירים, ומתומרצת בהתאם.

בניגוד למאמן ילדים בארץ, מאמן הילדים הבלגי לא נדרש לנצח בשום תחרות, אין לו סיבה לנקוט בטקטיקת-משחק שבה חלק מהילדים כמעט שלא נוגעים בכדור לאורך משחק שלם, כדי להשיג ניצחון בכל מחיר. כשהוא משוחרר מכל זה, המאמן הבלגי יכול לשים דגש על בניית יסודות נכונים בהיבט הפיזי, המנטלי והטכני – כל מה שצריך כדי להכין את השחקנים הצעירים יותר טוב להשתלבות בקבוצות הבוגרים. הם אולי לא יככבו במונדיאליטו, אבל נבחרת בלגיה הבוגרת מדורגת במקום הרביעי בעולם. רביעי.

אז נכון, אנחנו ממש לא בלגיה ואין יותר מדי סימנים שמצביעים על כיוון כזה, אבל למרות זאת – אני מאמין שאפשר לשנות. הדור החדש של השחקנים הצעירים עושה רושם של דור זהב אמיתי, זה יהיה בזבוז פושע אם נפספס גם אותם. אולי ההצלחות חסרות התקדים הן הזדמנות להעביר עכשיו יותר משקל לפיתוח נכון שלהם, בדרך לבמות הכי גדולות.