כוחו של המרפא הפצוע

עם תחילת ההתמחות הקלינית שלה בלימודי פסיכולוגיה, חוותה רננה שטנגר-אלרן קשיים נפשיים. ההתמחות שלה נערכה בבית חולים פסיכיאטרי וכשניסתה לשתף את הצוות סביבה בחוויה שהיא עוברת היא נתקלה במחסום: "ניסיתי להיחשף בפני אחד המדריכים. הבנתי שהעבודה נוגעת בהמון נושאים אישיים. רציתי שיהיה לי איך לפתוח את זה בהקשר של העבודה, לא למטרה טיפולית וזה ממש נחסם. נאמר לי שזה לא מתאים. לא היתה בכלל דרך להביא את זה ובטח שלא לעבוד עם זה". את השנים של ההתמחות הקלינית היא סיימה, בשל כך, "בארון" מבלי להזדהות כאדם שמתמודד גם הוא עם בעיות בתחום הנפש. אבל לקראת בחינת המומחיות הגיע משבר גדול שכלל גם אשפוז בבית חולים פסיכיאטרי. "האשפוז היה חוויה של לחצות את הקווים". היא אומרת שידע מניסיון אישי כזה הוא כבר לא רק ידע על החוויה הנפשית, אלא גם מפגש עם מערכת הטיפול והשיקום. זה עוד סוג של ידע והרבה פעמים זה מיתרגם גם לטראומה. החלפת הכיסאות בצורה כל כך חדה היתה עבורה חוויה מאוד מטלטלת. "ישבתי מול פסיכולוגית וחשבתי שרגע קודם זו הייתי אני בכיסא שלה. הרגשתי פתאום שהמרחק בינינו כל כך גדול. ממש כאילו יש בינינו אוקיינוס". כאשת מקצוע ופסיכולוגית בעצמה (היום שטנגר-אלרן היא דר' לפסיכולוגיה, ומחברת הספר "אוטוביוגרפיות של שיגעון"), היא הביעה את רצונותיה לגבי הטיפול בה אך חוותה התעלמות מוחלטת מרצונות אלה. המטופלים, לדבריה, לרוב פוגשים לשעה או שעתיים בשבוע את אנשי המקצוע בבית החולים. במהלך האשפוז היא גילתה את הכוח שיש לאותם מטופלים שהיו מאושפזים יחד איתה: "רוב התמיכה שקיבלתי וגם התמיכה שיכולתי לתת היתה בכלל בין המטופלים. חיזקנו אלה את אלה. משהו שם היה לי מאוד חזק ולא ראיתי את הכוח הזה קודם, למרות שעבדתי במחלקה פסיכיאטרית".

עם זאת, הבחירה שלה להשתמש בידע שרכשה כמטופלת ומאושפזת במחלקה פסיכיאטרית לא באה ממקום של כוח או החלטה נחרצת. להפך. היא יצאה עם שבר גדול מאוד מהאשפוז ועם השאלה–איך חוזרים ממשבר כזה לעולם המקצועי? השפה הרגילה של הפסיכולוגים הפכה זרה לה והיא לא רצתה לדבר אותה יותר. היא השקיעה המון שנים מחייה בהכשרה כפסיכולוגית וניצבה לפתע בפני בחירה בלתי צפויה לגמרי: להמשיך לחיות ב"ארון" ולא לשתף את העולם במה שחוותה, או כן לשתף ואז להסתכן בכך שכשירותה לטפל תוטל בספק ואולי אפילו שוועדת אתיקה תקבע שהיא לא יכולה לעסוק עוד במקצועה שלה. היא החליטה לבחור באפשרות שלישית והחלה לעבוד בתחום השיקום. היתה לה תחושה ששם יהיה יותר מקום לחשוף את ניסיון החיים שלה ולהיות אותנטית.

באותה עת, הפסיכולוגית היחידה שהכירה שעשתה מהלך כזה היתה ד"ר פטרישה דיגן, אקטיביסטית אמריקנית שהיוותה עבורה מודל להשראה, גם אם ממרחקים. מלבדה גם פסיכולוגית ישראלית אחת שחשפה בעבר סיפור של אשפוז פסיכיאטרי. המספר השואף לאפס הזה לא מעיד כהוא זה על שכיחות התופעה. לדבריה, אנשי טיפול רבים חווים משברים נפשיים, חלקם גם משברים גדולים אך הדברים נשארים מוסתרים משום שמחיר החשיפה יכול להיות כבד.

לאחרונה השתתפה שטנגר-אלרן בכתיבת מאמר שעוסק בטיפול בקולגה. כלומר, המטפלים שמתמודדים עם משבר נפשי כן מגיעים בחלקם לטיפול, אך רובם המכריע לא נחשפים. "במקצוע עצמו יש הרבה טראומטיזציה משנית, הרבה עבודה עם תכנים נפשיים לא קלים. יש המון קשיים במהלך העבודה. זה ידוע לכל ומצד שני מוסתר. לא מדברים את זה ולא נותנים את התמיכות המתאימות". היא רואה בכך פספוס גדול. "דווקא עם ידע מניסיון אישי ניתן לעבוד בצורה גלויה ולעשות שימוש מכוון בסיפור האישי שלי כמטפלת שעברה את מה שעברתי, כדי לתרום מכוחי, מניסיוני" היא מפרטת את תפיסתה המקצועית. אבל אומרת שגם ללא חשיפת המשבר שלה מול המטופל, קיים מימד נוסף של שימוש בידע הזה, שימוש נפשי פנימי יותר. "המטפל לא חושף בהכרח את סיפורו מול המטופל, אבל עמדתו הפנימית כלפי המטופלים היא שונה. בתור מי שחוותה משבר ואשפוז, אני יכולה להרגיש אמפתיה גדולה יותר כלפי סבלו של האחר ולהתחבר אליו ביתר קלות". אנשים משתמשים בכל מיני צורות בידע מניסיון אישי, היא אומרת ומכנה את הקונספט עוד "גוף של ידע". היתרון נראה לה ברור, למרות המורכבות: ברגע שאדם עובד בתחום טיפולי ומתמודד בעצמו עם קושי נפשי, יש עליו אחריות גדולה לדאוג לרווחה האישית ולהחלמה של עצמו. הוא חייב להיות אקטיבי לגבי זה. "כשאני עובדת בסביבה רוויית קושי, אני פשוט לא יכולה להרשות לעצמי שלא לדאוג קודם כל לעצמי גם". שטנגר-אלרן מלווה קבוצות תמיכה של מטפלים בעלי ידע מניסיון ומרצה בנושא במסגרות שונות. בבית הספר לשיקום (שפועל תחת מכרז של משרד הבריאות), היא מלמדת – בשיתוף עם שמרי גרונדמן, מנהלת תחום ידע מניסיון בארגון "צרכנים נותני שירות"–קורס בשם "הפרקטיקה המקצועית של ידע מניסיון". זהו קורס שמקנה כלים טיפוליים לאלה שמעוניינים לעבוד עם ידע מניסיון אישי.

והיא לא היחידה שחושבת ככה. "צרכנים נותני שירות" היא תוכנית ייחודית שמתמחה בליווי על ידי אנשים בעלי ידע מניסיון אישי, שעובדים במגוון תפקידים במערכת הבריאות והרווחה. התוכנית פועלת תחת "יוזמת דרך הלב", ארגון המקדם שינוי חברתי כלכלי למען אנשים עם מוגבלויות פיזיות ו/או נפשיות ומטופלי בריאות הנפש. בדרך השיקום האלטרנטיבית הזו, ניסיונם וניסיונן של העובדים והעובדות שחוו משברים נפשיים בעצמם, מוכר כגוף ידע ממשי ורלוונטי. התפיסה העקרונית פה היא שניסיון החיים של מי שעברו משבר נפשי בעבר, לא רק שאינו מהווה בעיה, אלא מפרה את השיח המקצועי ומהווה מודל לשיקום עבור כל המשתתפים האחרים–הן מקבלי השירות, הן הצוות המקצועי שעובד איתם.

אדוה גפן, מנהלת התוכנית בתשע השנים האחרונות מעידה כי "תמיד היו אנשים, עובדים, בעלי ידע מניסיון אישי בתוך המערכת, אבל לא רק שהם לא היו חשופים, כמעט אסרו עליהם לעסוק במקצועות כמו פסיכולוגיה ועבודה סוציאלית". לדבריה, כיום התוכנית מלווה עובדים בעלי ידע מניסיון ואת המסגרות שמעסיקות אותם. הליווי שהם מקבלים הוא לא רק כדי להתמודד עם מורכבויות שונות אלא גם כדי שהערך המיוחד שלהם באמת יבוא לידי ביטוי מלא: "העובד צריך להיות ער לסוגיות שמפעילות אותו. להכיר את השיקום לא רק מהצד של מקבל השירות אלא גם מהצד הנותן. הקשיים הללו נמצאים גם בקרב העובדים וגם בקרב המנהלים שלהם. עלול להיווצר מצב שבו עובד מתגורר במסגרת של בריאות הנפש ומקבל שירות מעובד סוציאלי כמטופל. אבל במסגרת בריאות הנפש שבה הוא מועסק, עובד סוציאלי אחר יהיה הקולגה שלו… המעבר הזה הוא מורכב. כל מיני דברים מיוחדים מתעוררים מהמצבים האלה ואנו נותנים להם מענה". היא בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה ותואר שני בהתנהגות ארגונית ולצד עבודתה כמנהלת התוכנית היא ממשיכה ללוות באופן אישי אנשים שמקבלים תמיכה מהתוכנית. מסגרות שיקום כאלה מעוצבות, אם כן, כיום, על-פי תפיסתם של אנשי המקצוע. בזכות יוזמות פורצות דרך כמו "צרכנים נותנים שירות", ההבנה שאדם יכול לקבל תמיכה ובמקביל גם לתמוך במישהו אחר מחלחלת לאט לתוך המערכת: "חלק מהרעיון של עובדים בעלי ידע מניסיון, הוא לעשות שינוי במאזן הכוחות", מבהירה גפן. "לראות באור אחר את מקבלי השירותים. להפנות זרקור על היכולת שלהם ועל הדרך שבה הם חושבים שמסע ההחלמה שלהם אמור להתקיים". מעבר של אנשים מכובע המטופל לכובע הנותן שירות הוא לעיתים קפיצה מאוד גדולה: "אנשים ששנים היו מטופלים בתוך מערכת בריאות הנפש, חשים עצמם מאוד רמוסים, מאוד קטנים", היא אומרת. "וזה בא לידי ביטוי אחר כך בקשר עם ה'בוסים' שלהם. הם יכולים לחוות בלבול בקשר למקום שלהם. מה מותר להם להגיד כשהם עכשיו בכובע אחר?".

למרבה השמחה עם כל המורכבות, ארגונים רבים הביעו הפתעה לטובה והודו כי התוכנית המבססת תמיכה מתוך ניסיון אישי פקחה את עיניהם. נבנה אמון מחודש. ההכרה שזה שאדם נמצא במקום מאוד נמוך ושחור, לא אומר בהכרח שהוא יהיה שם לנצח, הולכת ומתבססת. ובאותה נשימה, אנשים שהיו "מטופלים נצחיים", גילו שגם להם יש מה להעניק: "פתאום גם הם יכולים לתמוך במישהו אחר. פתאום לחוויות הקשות שהם עברו – יש משמעות. אתה לא חייב להיות פסיכולוג או פסיכיאטר. אתה לא חייב להיות בעל תואר דוקטור, או בעל כל מיני מדדים חיצוניים אחרים של הצלחה. תמיד יש שם משהו שאתה יכול לתת למישהו אחר".

אנשים שנמצאים במסגרות שיקום עובדים בדרך כלל עבור שכר זעום ולא מכבד. רבים עובדים בכלל בהתנדבות. אבל כל אלה שהם חלק מ"צרכנים נותני שירות" עובדים בשוק החופשי ומקבלים שכר כמו כל אדם אחר. ביניהם יש כאלה שחושפים את סיפורם האישי ויש כאלה שלא. הם לא מחוייבים להיחשף. יש עובדים שפשוט מקבלים תמיכה ולא מעוניינים שעמיתיהם לעבודה ידעו מה הרקע הנפשי או הרפואי שלהם. נכון להיום מתוך 450 אנשים שהתוכנית מלווה, ישנם 60 סטודנטים למקצועות טיפוליים ו-60 אנשי מקצוע מוסמכים.