כיסופים נשברים

בלילה ההוא נמסה נפשה כחלב על מיטתי, אבל גופה היה מסוגף ומרותק על צידו, וכל הנתיבים אליו נחסמו. עיניה רטטו כאשר בלמה את כף ידי המגששת על בטנה. "אני פצועה. הליטופים שלך לא יעזרו," אמרה בעוד השינה נופלת עליה, ועד אשר קמה עם שחר והסתלקה נשחקתי תחת משא התשוקה. בימים שבאו היא נותרה מרוחקת ובלתי מושגת. חותמה דהה מעט בזרם הזמן, עד שערב אחד שלחה לפתע מסרון קצר. "אני רוצה לשכב איתך על המזרן," כך כתבה, "רק תניח בבקשה לגוף שלי." "אין סיכוי," השבתי, "אם לא אוכל לגעת בך אני אשתגע." בלילה בקעו געגועיי מן התהום וטרפו את חלומותיי, ועוד לפני שהציצה השמש בשיפולי האופק התקשרתי אליה.

"אולי ניפגש על החוף," הצעתי, "באוויר הפתוח תרגישי יותר בטוחה." "אפשר לנסות," השיבה בקול ספקני שעוד התאמץ להפריד את מוץ החלום מתבן המציאות. על החול הפריך, לנגד חרונו של הים המסתער, התמוססו מילותינו בלחות הסמיכה. היא שמרה ממני מרחק כל עוד הילכנו לאורך נתיב המים, עד אשר עצרה ונטלה את כף ידי והישירה מבט נוקב אל תוך עיניי.

"אני רוצה אליך," תבעה בקול נסדק ושכשכה את כפות רגליה בגעש הנקצף, "אל המיטה הנעימה, אל החיבוק המגונן שלך. נודניק, איך נתקעת לי בחיים." היא קרבה ונשקה לי בשפתיים חתומות ונסוגה בחופזה, נשמרת ממלתעות הזכר שארבו בלועי הנפתח. ואכן, על מיטתי, תחת נהרת הירח הנשקף מן החלון, פיכתה תוגתה כמעיין איתן. בכייה קמל לאיטו ושלווה דמומה שררה בה. היא הושיטה כף יד נבוכה וליטפה את מורד פרופילי, אולם ככל שקרבתי אליה הלך גופה והתכנס כצב נפחד, עד אשר הפך למקשת בשר סרבנית. "כבר אמרתי לך," מלמלה, מצועפת מתענוג השינה הממשמשת, "האישה שבי הפכה לזומבי. אני יודעת שבסוף תנטוש אותי, אבל לפני כן תן לי עוד כמה לילות כאלה. בבקשה." "לא אעזוב אותך," מחיתי. "לא תהיה לך ברירה." "מה עשו לך?" לחשתי בסמוך לאוזנה.

"אתה לא צריך לדעת," ענתה בעיניים נעצמות. "תני לי הזדמנות," התחננתי. היא גיחכה, הסתובבה אל הכותל ושקעה בהתנשמויות כלבלב טרודות, בעודני מתכווץ בפינתי ורושף נהמות אילמות של ערגה.

למחרת בבוקר התעוררתי מן המגע הרפה של שפתיה על מצחי. העמדתי פני ישן כל עוד התלבשה, וכאשר התגנבה חרישית אל מחוץ לבית קמתי כדי להתבונן בה מבעד לחלון. שיערה וחצאיתה התבדרו בהתאמה ברוח השחרית העליזה. צעדיה היו קלילים, אך בחיוכה המעורפל ניכרה כתמיד חותמת האימה. יותר טוב שלא אראה אותה יותר, קבעתי ביני לבין עצמי בעודי מביט בה נעלמת במורד הרחוב, חש בשאט נפש את דגדוגי כיסופיי המתחדשים.

בערב היא חזרה מבלי להודיע מראש, נושאת עמה תרמיל קטן ולובשת ארשת של שובבות מאירה. היא החלה נוהגת כבתוך ביתה, בוררת לעצמה מוזיקה, מבשלת מרק ממצרכים שהביאה, ולבסוף נטלה מקלחת ארוכה ומתפנקת. כשיצאה, עטופה בחלוק לבן ורך, נעמדה במרכז חדר המגורים וסירקה מעדנות את שערותיה. ניגשתי אליה בלאט, נלכד כחרק בקורי ניחוחותיה הלחים, אולם היא חמקה מזרועותיי המתאוות והחלה לערוך את השולחן.

"שב," ציוותה ומזגה יין מרלו אל צמד גביעים. היא עקבה אחריי בעת שלגמתי את המרק, כמצפה להכרת תודה על מאמציה, ומשסיימנו שטפה בזריזות את הכלים וביקשה שנלך אל המיטה. הפעם העזה לשים את ראשה על כתפי ואף הניחה לי להתיר את כותנתה ולחמוד את שיפולי אגנה. "זה המקום הכי טוב בעולם," לחשה ודמעותיה החרישיות זלגו על צווארי, אבל כשקרבתי לנשקה נתקפו שפתיה סרבנות זעומה. "אל תילחמי," הפצרתי בה, "תניחי לי לענג אותך." "אני לא יכולה," צייצה בציעוף חסר אונים.

"תני לי להראות לך מאיזה חומר עשויים החלומות," לחשתי במרב הרכות שיכולתי לגייס, בעוד השור של תשוקתי נוגח בסורגי כלאו. למשך רגעים ספורים רפתה התנגדותה, והיה נדמה שהיא מתירה לעצמה להיסחף על גל של עונג חושני, אך לפתע היא דחפה אותי מעליה, הזדקפה והחלה לנהום אל החשיכה מהולת הסהר. "אין לי מה לתת לך חוץ משברון לב," פלטה בעווית חורקת וזינקה על רגליה. "אני סתם מתעללת בך. יותר טוב שאלך הביתה." "לא. תישארי." "למה? מה הטעם?" "אני אוהב אותך," הטחתי בדמותה שטופת הנהרה שקפאה על סף המפתן. "זה הדבר הכי גרוע שיכולת לומר לי עכשיו," השיבה בהטעמה זועמת, ואז התלבשה בחופזה, אספה את חפציה אל התרמיל והסתלקה.

הימים נשטפו בחומצת הגעגועים הארורים. ניחוחות גופה הרחוץ סירבו להתפוגג מבין הכתלים וגערותיה המשיכו להדהד בחדרי, כזיכרון של סיוט ילדות. חיזוריי הטלפוניים נתקלו בחומה של עוינות דוממת בעוד אהבתי השתרגה והסתבכה כענפים קוצניים.

כעבור כמה שבועות של גמילה צולעת, בעיצומו של ערב חורפי, נשמעו דפיקות נכלמות על דלתי. כאשר פתחתיה מצאתי אותה עומדת רטובה ושפופה על המפתן, כאילו ביקשה מקלט מפני רודף שארב לה בחשיכה. היא נטלה את כף ידי ובלי אומר הובילה אותי אל המיטה. "מה את עושה?" שאלתי. "רק פעם אחת," מלמלה כאילו לעצמה, "ואז לא תראה אותי יותר." בגדיה הוסרו ביעף והיא השתרעה על גבה במרכז המזרן, פורשת זרועות בצקיות לצדי גופה המסתמרר ומסיטה את ראשה אל החלון. "נו. למה אתה מחכה?" רטט קולה לנוכח היסוסיי. נבוך ונזוף הזדחלתי על ארבעותיי ונשכבתי לצידה. סביב טבורה נצנצו רסיסי זיעה באור מנורת הלילה. כף ידי ליחכה את מרפקה ופי תר בדחילו אחר שפתיה.

"לא ככה," נזפה בטון אטום, "פשוט תזיין אותי ונגמור עם זה."

חרון בוער איבן אותי על מקומי. "נו, מה יש לך. אתה גבר, לא?" זעקה, ומיד לפתה את כף ידי ולחצה אותה בכוח כנגד שדה. "ככה. בדיוק ככה. כמו שאתם אוהבים!" נבחה מבעד לשיניים ריריות, ואז משכה אותי עליה ולכדה את גופי בין אזיקי רגליה.

"קדימה! תעשה את זה!" בעוצמה על-אנושית היא ריתקה אותי אל גופה המיוזע, שורטת את גבי בטלפי לביאה מופרעת. "לא רוצה!" מחיתי תוך כדי מאבק אדירים, שבסופו הצלחתי להשתחרר ולסגת אל שפת המיטה, מתנשף כמי שנמלט על חייו. "בוא הנה!" הרעים קולה ונשבר לעווית של נהי. "לא!" היא התרוממה והסתערה לעברי כעקוצת עקרב, הביטה באיבה לתוך עיניי, הניפה את זרועה וסטרה לי בכל הכוח שנותר בה. פקעת של דמעות כבדות נבקעה בחזי. "בנזונה! אימפוטנט!" ייללה בעקבותיי מתוך סבך בכייה כאשר נמלטתי אל החצר.

רגעים ארוכים עמדתי חבוי בפינה מוצללת, מניח לפניני הדמעות להתמזג בגשם הזולף, בוהה בלא תכלית ברחוב הרטוב והנטוש. האימה נרגעה לאיטה לכדי ציפייה שוממה, וכאשר הופיעה דמותה הפרועה והעירומה מבעד למפתן נדרכתי על עומדי כמוכן לחידוש הקרבות. אולם להפתעתי נשבה ממנה רוח של תמיהה פייסנית. היא הביטה אל מוקדי עיניי השטופות וצמצמה את מצחה. "למה לא?" אמרה חרישית, "הנה, הגוף שלי בידיים שלך. עשה בו מה שתרצה." "לא ככה," השבתי. היא באה לקראתי בטפיפות מגששות, פרשה את זרועותיה והניחה את ראשי על חזה הרוחש. הגשם המשיך להצליף בעקביות על החצר המוצללת והאדישה. "אל תלכי," לאטתי אל תוך לבה, שפעימותיו התמתנו לקצב של חלום. "אני איתך כל עוד תוכל לסבול אותי," השיבה.

נכנסנו הביתה רטובים ורוטטים, בישלנו תה צמחים והתעטפנו יחדיו תחת שמיכת צמר מגושמת. הגשם חדל מטפטופיו הנוקדניים על הזגוגיות. העולם שמעבר לכתלים התפוגג לאשכול של איוושות מרוחקות. כעבור זמן מה נרדמנו כרוכים זה בזו, וכך נותרנו עד אשר העירני השחר הרחום, בו ברגע שבו נשמעה חריקת הדלת הנסגרת אחריה.