כְּשֶׁנָּמוּת יִקְבְּרוּ אוֹתָנוּ
בְּיִקְבֵי רִאשׁוֹן לְצִיּוֹן.
שָׁם יֶשְׁנָן עֲלָמוֹת
הַמַּגִּישׁוֹת כּוֹסוֹת
מְלֵאוֹת יַיִן אָדֹם אָדֹם…
(מילים ולחן: עממי).
מי מאיתנו לא מכיר את השיר המקברי הזה מתקופת קום המדינה, המתאר את הכמיהה להיקבר במקום שבו הדברים הטובים של החיים נמשכים ואף נמצאים בשפע… נזכרתי בו השבוע כשקראתי ידיעה מרתקת שבה נכתב כי מדינת ניו–יורק תהיה המדינה השישית בארה"ב שמאפשרת "קבורת קומפוסט". על מה מדובר? בתוך מתקנים מיוחדים מניחים את הגופה ובתהליך קומפוסטציה מבוקר, הגופה מתפרקת וחוזרת להיות מה שהיינו בתחילת דרכנו – כי מהאדמה באנו ואליה נשוב. יש בתהליך זה הרבה היגיון, הוא לא תופס חלקי שטח לתמיד והוא מאפשר את המשך החיים בכדור הארץ. על פי הפרסום ב"הארץ", מושלת מדינת ניו יורק, קתי הוקול, אישרה דרך קבורה חדשה ומדינת ניו יורק מצטרפת בכך לשש מדינות לפניה, שאישרו את סוג הקבורה הזה הנתפס כאלטרנטיבה ירוקה לקבורה ידידותית לסביבה. וושינגטון היתה החלוצה בארה"ב שאישרה בחוק להפוך שרידי אדם לקומפוסט (בשנת 2019). אחריה באו קולורדו, אורגון, ורמונט וקליפורניה.
תוכן בלעדי למנויי בראשית
לצפייה התחברו או הצטרפו (שבוע ראשון מתנה!)

לא משנה אם תפתחו היום את ערוץ 13,14, Y-net, וואלה או מאקו, סביר להניח שתמצאו את אותו תמהיל ידיעות שנע על הספקטרום בין תחזיות אפוקליפטיות, פרסומות וקליקבייטים.
מה זה עושה לתודעה שלנו? איך זה משפיע עלינו שכולם מתבוננים על העולם דרך אותו פילטר שחור, מתועש וחסר חיים? איך זה משפיע על התודעה שלך?
טים קוק מנכ"ל אפל אמר פעם "אם אתה לא משלם על מוצר, כנראה שהמוצר זה אתה". בבראשית אנחנו מציעים לך להפסיק להיות המוצר של מהנדסי התודעה והתקשורת. אנחנו מזמינים אותך להחזיק בכיס עוד זוג משקפיים, כזה שאפשר להתבונן דרכו כשהכל נראה שחור ולראות שיש גם זווית אחרת, שממנה רואים צבעים ואהבה ואור, ולדעת שבזכותך קיים אמצעי תקשורת אחד שלעולם לא ימכור את הנשמה.

מנוי דיגיטלי – גישה מלאה לספריית התוכן של בראשית

מנוי חודשי למגזין "בראשית" – חודש ניסיון

כְּשֶׁנָּמוּת יִקְבְּרוּ אוֹתָנוּ
בְּיִקְבֵי רִאשׁוֹן לְצִיּוֹן.
שָׁם יֶשְׁנָן עֲלָמוֹת
הַמַּגִּישׁוֹת כּוֹסוֹת
מְלֵאוֹת יַיִן אָדֹם אָדֹם…
(מילים ולחן: עממי).
מי מאיתנו לא מכיר את השיר המקברי הזה מתקופת קום המדינה, המתאר את הכמיהה להיקבר במקום שבו הדברים הטובים של החיים נמשכים ואף נמצאים בשפע… נזכרתי בו השבוע כשקראתי ידיעה מרתקת שבה נכתב כי מדינת ניו–יורק תהיה המדינה השישית בארה"ב שמאפשרת "קבורת קומפוסט". על מה מדובר? בתוך מתקנים מיוחדים מניחים את הגופה ובתהליך קומפוסטציה מבוקר, הגופה מתפרקת וחוזרת להיות מה שהיינו בתחילת דרכנו – כי מהאדמה באנו ואליה נשוב. יש בתהליך זה הרבה היגיון, הוא לא תופס חלקי שטח לתמיד והוא מאפשר את המשך החיים בכדור הארץ. על פי הפרסום ב"הארץ", מושלת מדינת ניו יורק, קתי הוקול, אישרה דרך קבורה חדשה ומדינת ניו יורק מצטרפת בכך לשש מדינות לפניה, שאישרו את סוג הקבורה הזה הנתפס כאלטרנטיבה ירוקה לקבורה ידידותית לסביבה. וושינגטון היתה החלוצה בארה"ב שאישרה בחוק להפוך שרידי אדם לקומפוסט (בשנת 2019). אחריה באו קולורדו, אורגון, ורמונט וקליפורניה.
עדיין, החוק האמריקני כמובן אינו מתיר להשליך סתם כך את גופת המת לכל מתקן קומפוסט אקראי: השרידים צריכים להימסר לידי חברת קבורה המורשית להפיכת חומר אורגני לקומפוסט. הדבר ייעשה במתקן מאוּורר כראוי, כשהגופה מונחת בקופסה רב פעמית פתוחה למחצה, על מצע הולם, שבבי עץ, אספסת או קש, שהם מצע אידיאלי לפעילות חיידקית. בסיומו של התהליך נותר חומר שעשוי למלא 36 שקים של דשן. הרעיון העומד בבסיס השיטה הוא לעודד את הציבור להיפרד מדרכי קבורה מסורתיות כמו קברי בטון ומצבות, ארונות קבורה מהודרים או חניטה, ולהתחבר למשהו ששרוי בהלימה עם רעיונות של קיימות, מיחזור וסביבה ירוקה. הנחת העבודה היא שיימצאו בעולם היום הרבה מאוד בני אדם שבעיניהם, הרעיון ששרידיהם יהפכו לאדמה שממנה יצמחו עצים או פרחים הוא פתרון מלבב, ושאותם אנשים יבחרו בשמחה באופציה החדשה המרעננת הזאת.
קבורה כפי שאנו מכירים אותה קיימת כבר אלפי שנים. עוד לפני 40,000 שנה האדם הניאנדרטלי קבר את מתיו וצירף לקבר כלי מלחמה, תכשיטים וכלים שונים שיסייעו למת במסע של חייו אל עולם המתים. שרידי קברים כאלה ניתן לראות עד היום באתר מערות האדם הקדמון שבכרמל.
הגדילו לעשות המצרים הקדמונים שיצרו היכלי קבורה מפוארים לפרעונים ובעצם קידשו את המתים הרבה יותר מאשר את החיים. במאמץ הבנייה של מקדשי הקבורה המפוארים הללו אנשים רבים קיפחו את חייהם. ככה זה כשיש מעמדות–על של מי שיש להם הכל והם שליחיו של האל על פני האדמה, לעומת אלה שיש להם כלום וכל תפקידם לשרת את השליטים.
אפשר להבין מכאן למה משה רבנו (שחי עם השליטים אבל היה שייך לעבדים), סלד מהעיוות החברתי הזה. לתפיסתו, כלל לא היה צורך בקבורה ובטח לא לסגוד למתים, להשתטח על קברים ולקדש את פולחן המתים והמוות. ואכן, למשה רבנו אין קבר ואין מקום עליה לרגל אליו שהיה מאפשר וסגידה לדמותו המתה. וכל כך למה? כדי להראות לנו שמה שחשוב בחיים הוא החיים עצמם ולא המוות. תורת משה היא תורת החיים ולא תורת המתים.
בסמוך לקברם של סבי וסבתי עליהם השלום, ראיתי יום אחד מצבה שעליה כתוב פ"נ כך וכך ומתחת לשם: "רופא שיניים". מעניין שחשבו להנציח את האיש הקבור שם במקצוע שלו. והרהור לא יאה חלף במוחי באותו רגע: ומה אם הוא רופא מסוג אחר, נניח, פרוקטולוג בכיר, האם גם אז היו מנציחים את מקצועו על המצבה…?
נוהגי הקבורה הקיימים בישראל כיום ולמעשה ביהדות כבר כמה מאות שנים הם קבורה שמכונה קבורת שדה: קבורה בחלקת קבר שעליה מכסים בטון ומצבה והקבר נשאר לדיראון עולם. אותה חלקת אדמה יוצאת לחלוטין ממאגר הקרקעות העולמי והלאומי לתמיד. אדם מת זקוק בחייו לחלקת קבר של כ–4 מ"ר. היום בישראל חיים כעשרה מיליון איש שבשלב כזה או אחר כולם יזדקקו לשירותי הקבורה הללו, ואם נכפיל את המספר ב–4 מ"ר לאדם זה יוצא שטח של 40,000 דונם, קצת פחות משטחה של העיר תל אביב, 0.2% משטח המדינה. לכאורה לא הרבה, אבל בעצם זה שטח עצום. בחברה קדישא צפו את הבאות, וכבר לפני שלושים שנה החלו להנהיג קבורה בקומות. בקבורה כזו השטח הנדרש לאדם מצטמצם בחצי. לא כל האנשים אוהבים את הרעיון הזה. ישנם כאלה שממהרים לרכוש חלקת אדמה לקבר בעודם בחיים, אבל מדובר, כמו תמיד, רק במי שידו משגת. אלה שידם אינה משגת, הם מי שנקברים היום בקומות.
ישנם גם זרמים של חרדים הטוענים שקבורה בקומות היא לא מספיק כשרה, משום שהיא לא באמת "באדמה". ובכל אופן, גם האופציה של קבורה בקומות לא לגמרי פותרת את בעיית הקבורה למאות שנים קדימה, היא מצריכה כמויות גדולות של בטון כדי לבנות את מקדשי המתים החדשים האלה. הדרך שבה אנו בוחרים להנציח את מתינו מביאה לעולם יותר מוות מאשר חיים וזהו עיוות מוחלט של כל רעיון הקבורה שאליו התכוון המשורר. אז מה הפתרון? הפתרון צריך להיות לפני הכל בשינוי התפיסה. כל עוד לא נבין ולא נפנים שהמוות הוא חלק בלתי נפרד מהחיים, אנחנו על המסלול הלא נכון. בכל מקום שבו יש חיים יש גם מוות. בכל אביב עלים חדשים מלבלבים על העץ ובכל סתיו הם גוועים ומתים, נושרים על האדמה וחוזרים אליה תוך הוספת חיים חדשים. חרקים שמוצאים את ביתם בינות לעלים הנרקבים ימותו בשלב מסוים וגם גוויותיהם ישובו לאדמה ויעשירו אותה כך שהיא תעניק כוח חיים לעץ. ציפור שתמצא את מזונה בקרב החרקים האלה – חיים או מתים – גם היא תמצא את מותה יום אחד ותחזור לאדמה שממנה היא ניזונה כל ימיה. נמיה, שועל או גירית שיטרפו את הציפור כי זהו מזונם, גם להם יקרה בדיוק אותו הדבר. המוות הוא חלק מהחיים. על החיות הכלל הזה מקובל לחלוטין. אין סיבה שאצל בני האדם זה יהיה שונה. אבל רובנו המוחלט חיים במעין מוטציה תרבותית שאותה יצרנו בעצמנו בעמל רב. התודעה שלנו מדחיקה כל מה שקשור למוות, הופכת אותו רחוק, מפחיד, מאיים, משהו שקורה לאחרים ולא לנו, ושכדאי לנו לעסוק בו כמה שפחות.
איזה אבסורד; בשיטת הקבורה הנהוגה אצלנו כיום אנו מקדשים את המוות יותר מאשר את החיים. בבתי העלמין הביתן של השומר קרוי "פינת חי" כי זו נקודת החיים היחידה בבית העלמין. בטון ואבן נמצאים יותר מאשר כל דבר אחר וכך נוצר מצב שבו המוות שלנו במקום להמשיך את החיים, גודע אותם. מאבן אותם. ואני רוצה לשאול את כל החסידים המאמינים באמונה שלמה ובלב שלם בתחיית המתים: אם יום אחד באמת תהיה תחיית המתים שאתם מיייחלים לה כל חייכם, איך הם ייצאו כל המתים האלה מתוך כיסויי הבטון והאבן שסוגרים עליהם? חשבתם על זה פעם? יכול להיות שצריך לכתוב על המצבה כאן קבור פועל בניין או סתת אבן, זה נראה הרבה יותר מעשי ויהיה הרבה יותר דרוש ביום ההוא. המצבה על קברו של אדם לא משנה כלום. מה שמשנה בחיינו ובמותנו אלה המעשים שלנו. את המעשים שלנו יזכרו. המצבה בסופו של דבר תיזנח אחרי שהילדים, הנכדים ואולי אפילו הנינים יילכו אף הם לעולמם. איש לא יזכור של מי המצבה ולא יעניין אף אחד במה עסק פלוני או אלמוני הנמצא מתחת לגוש הבטון והשיש שמכסים אותו. והשאלה שנשארת פתוחה היא האם נוכל לחשוב על דרך קבורה שבכל זאת תעניק איזושהי משמעות אמיתית לאדם שסיים את חייו?
במקומות שונים בעולם יש דרכים שונות של קבורה. הידעתם שיש קבורת שמיים שבה הגוויה מושלחת ממצוק לנשרים? ישנם כאלה המשאירים את המתים למאכל לחיות השדה. באסלאם הקבר "מחזיק" 40 שנה. אחרי תקופה זו אזור הקבורה הופך להיות "אדמת חריש" וניתן לחזור ולעבד את האדמה. יש קבורה בים, יש טקסים של שריפת הגופה ובהודו משיטים את השיירים על נהר הגנגס.
בישראל, המאבק על הקרקעות הוא הבסיס של כל הוויכוח בין הדתות והעמים החיים כאן, אז ברור שגם המתים מגויסים למשימה הזו ובכל מקום שבו יש חשד לקיום קברים, השטח מושבת לצמיתות.
עד שהשיטה החדשה המוצעת היום לאזרחי מדינת ניו יורק ועוד כמה מדינות בארה"ב, תזכה להכרה בישראל השמרנית, יש לי הצעה משלי לפתרון הענין הסבוך והרגיש הזה. המתים קדושים והמוות הוא פולחן? אוקיי, בואו ניקח את האלמנט הזה וננצל אותו. יש בישראל 180,000 דונם של שטחי בור שדבר לא צומח בהם. ועכשיו, תתארו לכם שבשטח זה נקבור את מתינו בקבורת שדה. במקום מצבה ובטון נשתול עץ מעל כל קבר. גופם של המתים יתפורר באדמה באופן טבעי ומרכיביהם יחזרו לאדמה, ידשנו את העץ ויוסיפו חיים לעולם.
כל עץ יהיה מסומן. בני המשפחה יגיעו לטפל בעץ בשנותיו הראשונות ויטפחו אותו. את העצים האלה אסור יהיה לכרות לתמיד, כי הם יוגדרו ואף ייקראו עצי–חיים. כך נרוויח מכמה כיוונים בעת ובעונה אחת: גם נכסה חלקי ארץ שוממים בעצים לרוב ונקדש יערות שיישארו לנצח. וגם נפתור את בעיית היעדר המקום לקבורה. משפחת המת תוכל להחליט איזה עץ לשתול על הקבר האם סוג של אלון או אלה וכדומה. בכך נעניק משמעות אמיתית לחיים שאחרי המוות. המת בלכתו יאפשר לחיים להמשיך ולזרום. ממש בגופו. המתים ישרתו את המשך קיום החיים בעולם ולא יגדעו אותם. במקום מצבת אבן ניתן יהיה לשים שלט עץ יפה המספר על הקבור ועל פועלו בחייו.
אחרי כמה עשרות (או מאות) שנים, כל מי שיחיה כאן, יברך על אותם מתים שהשאירו אחריהם יערות וחורשות ענפות. משפחות עם ילדים יבואו לבלות בין העצים, החיים יפרחו וישגשגו.
עד שזה יקרה בישראל, ההמלצה שלי אליכם, קוראיי היקרים, היא: כבר עתה, השאירו בצוואתכם כמה מילים בנושא הזה לבני משפחותיכם. וודאו כי קבריכם לא יהיו מכוסים בבטון, ובקשו שיניחו לצדכם בלוט של עץ אלון או זרע של כל עץ אחר שאתם אוהבים במקום מצבת–שיש אטומה שתכסה את כל הקבר. כך נתחיל מרד קטן של מי שחפצים בחיים ובוחרים לקדש אותם על פני המוות.







































































