אין לי צורך לעקוב אחר הימים, ההרואין הוא השעון שלי, השמש והירח שקובעים את סדר יומי. הזמן עובר בין מנת הרואין אחת לבאה. אני מנסה להיזכר כמה פעמים הזרקתי מאז שפגשתי את דוריס, זה היה אתמול או שלשום, אני רק יכול לנחש, הפנטניל שסחבתי מהמיון הורג אותי, אני יותר ישנוני מאשר מסטול. הבוקר בקושי קמתי ובכל זאת לא ויתרתי וישבתי איזו שעה או שעתיים עם הכפית של אורי גלר; כמו בכל יום הבת–זונה סירבה להתכופף אבל מצדי זה בסדר, אני יודע שזה רק עניין של זמן והכפית תתכופף לי בתוך היד ואז אדע שאני יכול לשנות את החיים שלי בכוח המחשבה בלבד. הוא כל כך קרוב, הרגע הזה, מרחק נגיעה ממש.
תוכן בלעדי למנויי בראשית
לצפייה התחברו או הצטרפו (שבוע ראשון מתנה!)

לא משנה אם תפתחו היום את ערוץ 13,14, Y-net, וואלה או מאקו, סביר להניח שתמצאו את אותו תמהיל ידיעות שנע על הספקטרום בין תחזיות אפוקליפטיות, פרסומות וקליקבייטים.
מה זה עושה לתודעה שלנו? איך זה משפיע עלינו שכולם מתבוננים על העולם דרך אותו פילטר שחור, מתועש וחסר חיים? איך זה משפיע על התודעה שלך?
טים קוק מנכ"ל אפל אמר פעם "אם אתה לא משלם על מוצר, כנראה שהמוצר זה אתה". בבראשית אנחנו מציעים לך להפסיק להיות המוצר של מהנדסי התודעה והתקשורת. אנחנו מזמינים אותך להחזיק בכיס עוד זוג משקפיים, כזה שאפשר להתבונן דרכו כשהכל נראה שחור ולראות שיש גם זווית אחרת, שממנה רואים צבעים ואהבה ואור, ולדעת שבזכותך קיים אמצעי תקשורת אחד שלעולם לא ימכור את הנשמה.

מנוי דיגיטלי – גישה מלאה לספריית התוכן של בראשית

מנוי חודשי למגזין "בראשית" – חודש ניסיון

החימום אצל עובד מזמין כל כך, אבל אני מכבד הסכמים, אני לא מתכוון להבריח אף לקוח. ספיר רואה אותי ומסמנת לי להמתין. היא צעירה שמנמנה ומלאת קעקועים ולמרות שהיא מלאת חיים, היא יודעת לשמור ממני מרחק. אני ממתין בכניסה בזמן שהיא מכינה לי קפה. כמה לקוחות זורקים מבט לעברי, חלקם מכירים אותי. אני מבקש מספיר להטעין לי את הטלפון הנייד כי הסוללה שלו כבר גרוטאה, אני לוקח את כוס הקפה ובדרך סוחב ארבע שקיות סוכר, והולך לשבת תחת עץ הפיקוס הגדול. אחרי שקיבצתי קצת כסף מתחת לעץ, אני הולך לפיצוציה וקונה טבק לסיגריות והמוכר עם הראסטות נותן לי חבילה של פילטרים על חשבונו. אחר הצהריים אפרורי ואני מתחיל להרגיש כמו מכונית שהדלק שלה עומד להיגמר. אני הולך לחורבה להזריק מנה. הקווקזי וצבי הנכה יושבים בחשיכה, החדר כהרגלו מסריח אבל אני רגיל לסירחון. אני מרגיש את המתח באוויר ויודע שהם רבו.
"החורבה היא שלי, אתה שומע? אני מצאתי אותה ואני הכרתי לך אותה, אז אתה פה רק אורח, אתה מבין מה זה אורח? זה אחד שבא לבקר אבל אין לו בעלות ואין לו זכויות ואני בכלל לא מפחד ממך כי אתה סתם אורח!"
"אתה יכול לשאול את גלר, בבקשה, אדוני."
"אני בשבילך לא להיות אדוני, מפגר, ואתה להחזיר לי את המנה או שאני לקצץ אותך כמו נקניק, מבין?"
"אם זה הדיבור, כבודו, אני בכלל לא מתכוון להקשיב לך, הוודקה טשטשה לך את הראש, אימבסיל."
"עוד פעם אתה עם המילים הדפוקות שלך", הקווקזי מתרגז.
"גלר, תגיד לבור הזה שהחזרתי לו את המנה לפני שלושה ימים, תגיד לו."
"אם אני בור אז אתה ג'ורה."
הקווקזי מתחיל להרים את גופו הכבד מהרצפה, אבל הוא שתה יותר מדי או דפק את הראש בדרך אחרת, ולפני שהוא מצליח לעמוד הוא נופל, ונראה שזה משעשע אותו כי הוא צוחק כמו מנוע מקולקל של לאדה.
"מה קרה, בלאט, אתה לא מסוגל לקום?" צבי הנכה מתגרה בו.
"אתה לא להיות פה יותר, שמעת אותי? אם אתה באה פה עוד פעם אני להרוג אותך, לא כדאי לך לנסות אותי. גלר, תגיד לו."

אני מסתכל עליהם כמו על שני ילדים, והדבר היחיד שאני רוצה לעשות זה להזריק מנה. אבל האיום של הקווקזי כבר שחרר את הקפיץ לצבי הנכה שמתחיל לצרוח כמו תרנגול הודו לפני שחיטה, צורח ומשתעל, צורח ומשתנק וממשיך לצרוח, "החורבה היא שלי, אתה שומע? אני מצאתי אותה ואני הכרתי לך אותה, אז אתה פה רק אורח, אתה מבין מה זה אורח? זה אחד שבא לבקר אבל אין לו בעלות ואין לו זכויות ואני בכלל לא מפחד ממך כי אתה סתם אורח!"
הקווקזי מדליק לעצמו סיגריה, ואת הגפרור הבוער הוא מעיף לעברו של צבי הנכה.
"מה אתם רבים כל היום?" אני מתחיל לארגן את המנה.
"אני לא רוצה שהוא להיות פה יותר, הוא לא בן אדם, הוא זבל של פרות ששמים באדמה כדי שתפוח אדמה יגדל מהר, סוכה בלאט," הקווקזי מתנפח.
צבי הנכה מחזיק קב אחד ומנפנף בו. "הוא לא רוצה שאני אהיה פה, האורח, שמעת? אתה כפוי טובה, אתה יודע מה זה כפוי טובה או שאני צריך להגיד את זה ברוסית?"
"אתה בן אדם נפלא, גלר, אני מאחל לך רק דברים טובים, אתה שומע אותי, רק דברים טובים, שלא תגמור כמוני, או כמו החרא הזה שם," הוא לוחש.
"החרא הזה עוד ילמד אותך איפה דג עושה שתינה," קולו של הקווקזי נשמע מתוך הסטלה שלו, אבל כנראה נעים לו מדי בשביל לקום ולהרביץ לצבי הנכה
"אתה לזכור מה קווקזי אומר לך, אני לא רוצה להרביץ לך ליד גלר, אבל אם אתה פה מחר בבוקר, אני לא לתת לך רחמים," הקווקזי אומר, ואז מוציא בשלווה מקטרת קראק ומארגן לעצמו מנה.
צבי הנכה נראה עצבני, עצוב ומתוסכל, בדרך כלל יש בפנים שלו שארית של חיוך, אבל עכשיו הם כמו פניה של חיה מוכה. למדתי כבר שאסור להתערב, אני רק רוצה את המנה שלי ואז לשקוע בזיכרון המילים של דוריס.
"תראה איזה סמרטוט נהיה ממני," צבי ממלמל והופך בחפציו. "אני, שהייתי מורה להיסטוריה, מורה להיסטוריה בתיכון הזה, איך קראו לו, אני כבר לא זוכר, כל כך הרבה שנים חלפו."
הפנטניל הוא האוטוסטרדה של הסטלה. לא צריך להתכונן, לא צריך פחית או כפית או מצת, פשוט ממלאים במזרק 100 מיקרוליטר, מזריקים לווריד, פותחים מבערים וטסים. הבעיה עם החומרים האלה שהרבה נרקומנים לא יודעים כמה לקחת. העמידות לחומר הסינתטי לא מתנגשת בזו של ההרואין, הם חושבים שאם הם משתמשים כבר כמה שנים בגרם או גרם וחצי ליום אז זריקה קטנה של פנטניל זה קטן עליהם. הם לא יודעים שבחדרי ניתוח משתמשים בחומר הזה להרדמה, ומי שלא רגיל עלול לחטוף אותה במנת יתר, וגם מי שמכיר יכול לקבל סחרחורת ודופק מואץ ואולי אפילו שתיפסק לו הנשימה. אני מכיר את החומר הזה מעולה, פעם השגתי בקבוק של 50 מ"ל, ככה שהיה לנו הרבה זמן איכות יחד. הפנטניל למד להכיר אותי, ואני למדתי להכיר אותו, ואפשר לומר שהיום אנחנו די מסתדרים.
"תביא מזרק ואני אתן לך מנה," אני אומר לצבי שמפסיק את הנבירה חסרת התוחלת.
"באמת, גלר? אתה מוכן לסדר אותי? איזה איש טוב אתה," הוא מתחנף בקול של ילדה בת עשר. את המזרק שלו הוא דווקא מוצא מהר ואני ממלא לו רק 50 מיקרוליטר, אולי הוא לא ירחף כמו שהוא מקווה אבל אני מעדיף לא לקחת סיכון.
"אתה בן אדם נפלא, גלר, אני מאחל לך רק דברים טובים, אתה שומע אותי, רק דברים טובים, שלא תגמור כמוני, או כמו החרא הזה שם," הוא לוחש.
"החרא הזה עוד ילמד אותך איפה דג עושה שתינה," קולו של הקווקזי נשמע מתוך הסטלה שלו, אבל כנראה נעים לו מדי בשביל לקום ולהרביץ לצבי הנכה.
"אני זוכר שפתאום סיפרתי להם איך שלפתי את האקדח על הילד הזה שרץ מאחוריי בתל אביב, ודורון אמר שהוא חושב שאולי כדאי לי ללכת לדבר עם איזה פסיכולוג"
אני מקפל את הדברים שלי והולך להתיישב בכורסה. צבי הנכה שרוע על שק השינה שלו וממלמל שברי משפטים שאני לא מצליח להבין. אני שוקע בתוך רפיון נעים, ומבחינתי להישאר ככה לנצח. עשרים שנה צבי הנכה מסתובב ברחובות, עשרים שנה הוא מכור להרואין, לא עובד, מקבץ נדבות, חי מזריקה לזריקה, אין לו ורידים בידיים, אין לו ורידים ברגליים, הוא חורר כל מקום אפשרי בגוף, במפשעות, בבטן, בקרסוליים, הוא כבר הזריק מתחת ללשון, עכשיו נותר לו וריד גדול בצוואר ודרכו הוא יכול להחדיר את מה שפעם היה סם וכעת הוא רק תרופה שמחזיקה אותו בתפקוד חלקי. אם באמת היה מורה להיסטוריה אז אין לזה זכר, ואני שואל את עצמי אם קצת אחרי יותר משנה של שימוש בהרואין וחיים ברחוב נותר בי משהו מהקצין בסיירת גולני. מתי, כמו צבי, אפסיק לשמור על היגיינה, אפסיק לצחצח שיניים, אפסיק לחטא את המקום כשאני מזריק? השיניים שלי יתחילו לנשור והעור יקבל גוון אפרפר חום של לכלוך ופטריות וזיהומים. אני חי ברחובות אבל צבי כבר הפך לחלק מן הרחוב, כולם יכולים לדרוך עליו כי הוא חלק מהמדרכות, מהלכלוך ומהאבק, האנושיות שלו התפוררה, וגם אם ישטפו אותו ויקרצפו את עורו, יקצצו את שערות ראשו ויגזזו את ציפורניו, גם אם ישקו אותו בנקטר וירחצו אותו באמבט חלב ויתנו לו לינוק מאלף נשים פוריות, לעולם לא יוכלו להשיב את המורה להיסטוריה, לעולם לא.
"כולנו דפוקים, עזה דפקה לנו את הראש, אתה לא יכול לעשות את מה שעשינו, לראות את מה שראינו, בלי לצאת דפוק בראש. אני לקחתי בהודו דברים שפתחו לי את התודעה, בכיתי כמו תינוק, שלושה ימים ישבתי ובכיתי."
אני יושב על הכורסה ומביט לעבר החלון כמו אל נוף הרים מושלג. רוח קרירה חודרת בינות לחריצי הקרשים ומלטפת את עורי, מביאה עמה רעננות של גשם שמאוורר מעט את האוויר המת שבחורבה. אני מנסה להיזכר איך הגעתי לפה, איך עזבתי את הדירה שלי, מה היה לפני שהעצב גבר על כל מה שהיה לי.
דורון חזר מהודו אחרי כמעט שנה וחשב שהאור זורח מהתחת של בודהה. נפגשנו ביחידת הדיור הקטנה בחצר של ההורים שלו ברמת השרון. רוב החבר'ה מהצוות היו מפוזרים בטיולים בחו"ל, אז היינו שם דורון ואני, דאוד ועידו, הרמנו כוסית של וויסקי בשביל יהורם שנהרג בקיץ שעבר בעזה, זה היה המשקה שלו, היה לו אפילו קעקוע של Keep Walking עם הדמות של הלורד הסקוטי המזדיין שצועד בזקיפות קומה עם המקל שלו, אז שתינו את הוויסקי וכל אחד סיפר מה הוא זוכר מאותו היום בסאג'עיה והרמנו עוד כמה כוסיות בשביל כל החיילים מהפלוגה של שרעבי שנהרגו בנגמ"ש, ועוד כמה כוסיות בשביל כל החיילים האחרים שנהרגו במלחמה ההיא, אפילו שלא כולם היו מגולני. החבר'ה לא ידעו אבל אני שתיתי גם בשביל הכלב המסכן שהגיע לחפש אצלנו קצת מים ואוכל ואולי גם נחמה רפה, כשיובל שלף את הגלוק, דרך אותו על החגורה וירה למסכן בראש, כלב חמאסניק הוא אמר, וגם נתן בעיטה בגופה, והשרירים שלו קפצו כי עדיין היה בהם קצת חיים, והנעל השחורה של יובל נצבעה באדום כאילו הוא צנחן. הכלב לא היה קשור לחמאס, ולא לעז א–עדין אל–קסאם, אפילו לא לפת"ח, הוא סתם היה כלב שבמקרה חי ברצועת עזה, כמו שיש שם חתולים וחפרפרות וקיפודים וטורים של נמלים; כמו שיש בעזה ציפורים וחמורים שלפעמים גם אותם אנחנו מפוצצים, ככה יש שם כלבים, והכלב הזה לא היה לו ייחוס, הוא לא היה כלב ערבי ולא כלב יהודי, הוא היה סתם כלב מסכן ובגלל זה שתיתי כוסית גם בשבילו, ואז לקחתי שכטה מהג'וינט שעידו הביא וזו היתה הפעם הראשונה שלי, והתחלנו לצחוק והצחוק עזר לי, והחבר'ה מהצוות עזרו לי. אני זוכר שפתאום סיפרתי להם איך שלפתי את האקדח על הילד הזה שרץ מאחוריי בתל אביב, ודורון אמר שהוא חושב שאולי כדאי לי ללכת לדבר עם איזה פסיכולוג.

"הצבא דפק לכולנו את הראש," עידו צחק.
"שהבן זונה ילמד לא לרוץ אחריך באמצע הלילה, המפקד," דאוד התלוצץ וטפח לי על השכם.
"כולנו דפוקים, עזה דפקה לנו את הראש, אתה לא יכול לעשות את מה שעשינו, לראות את מה שראינו, בלי לצאת דפוק בראש. אני לקחתי בהודו דברים שפתחו לי את התודעה, בכיתי כמו תינוק, שלושה ימים ישבתי ובכיתי."
"כי אתה קוקסינל," דאוד התגרה בדורון.
"אין בעיה, אני קוקסינל, ואתם תמשיכו לטחון מילואים כשאני אעשה חיים בהודו." דורון הצית ג'וינט שבדיוק סיים לגלגל, לקח ממנו שאיפה ענקית ואת העשן נשף בחוזקה כלפי מעלה ואז העביר אותו אליי.
"זה חומר בן זונה, המפקד, לא כמו הקקה הזה שעידו הביא לך. זה חומר שהונדס גנטית ובגלל זה הוא הרבה יותר יקר וחזק, אולי פי חמש–מאות ממה שהנדריקס היה מעשן, אתה קולט, המפקד?"
"נפלא," אמרתי, ונשענתי על הכרית ועצמתי עיניים, הרגשתי שהגוף שלי רפוי, שהראש שלי מתרוקן, ולראשונה מזה זמן רב הרגשתי קליל. כשפקחתי עיניים הג'וינט כבר היה באמצע סיבוב שני אצל החיילים שלי, וכולם נראו מרוצים כל כך"
לקחתי שאיפה גדולה ונאבקתי בשיעול שהצטבר בקצה גרוני. בהתחלה לא הרגשתי שום דבר אבל בשאיפה השלישית קלטתי טוב מאוד, הרגשתי מסובב לגמרי והגוף שלי התמלא בזרמים והראש שלי הוצף בדבש שנזל בין התאים, ולפתע העולם נראה לי הרבה יותר מתוק.
"נפלא," אמרתי, ונשענתי על הכרית ועצמתי עיניים, הרגשתי שהגוף שלי רפוי, שהראש שלי מתרוקן, ולראשונה מזה זמן רב הרגשתי קליל. כשפקחתי עיניים הג'וינט כבר היה באמצע סיבוב שני אצל החיילים שלי, וכולם נראו מרוצים כל כך.
"תגיד דורון, להורים שלך לא אכפת שאתה מעשן להם פה בחצר?" דאוד שאל.
"סיטאר," דורון השיב.
"סיטאר?"
"הכול היה אפוף עשן, ועל השולחן הייתה ערימה ענקית של חטיפים, ודאוד לא הפסיק לאכול במבה כאילו הוא התינוק המזוין של אוסם, וכולם היו שקועים בתוך הניידים שלהם כמו זומבים"
"החלפתי את השם בהודו, מהיום תקראו לי סיטאר," הוא אמר, וכולנו פרצנו בשאגות של צחוק. נדמה היה לי שהצחוק הזה נמשך שעות, צחקתי כמו שלא צחקתי בחיים, הבטן כאבה לי מרוב צחוק והפנים נתפסו לי והעיניים דמעו, ושמחתי שאני מרגיש טוב, שמחתי ששום דבר לא מציק לי, ולא זכרתי את הילד שכמעט יריתי לו בראש, ולא הפריע לי כל האנשים שהרגנו בעזה, ולא שיהורם חטף כדור לראש ושסחבתי אותו על הכתף עם המ.ק. המזדיין שהסתבך לי ברגליים, ולא חשבתי על הכדורים שפילחו לי את הגוף, ולא על המזל הגדול שהיה לי ולא על המוח שנזל לי על המדים, מוח שנראה כמו שקשוקה, ולא חשבתי על הכלב, איך הוא פרפר כשיובל דפק לו את הכדור בראש, ולא חשבתי אפילו על המילואים שנצטרך לעשות בעוד כמה חודשים.
ישבנו עד השעות הקטנות של הלילה, היינו כל כך מסטולים שבשלב מסוים הפסקנו לדבר, אינפקטד מאשרום התנגנו, הכול היה אפוף עשן, ועל השולחן הייתה ערימה ענקית של חטיפים, ודאוד לא הפסיק לאכול במבה כאילו הוא התינוק המזוין של אוסם, וכולם היו שקועים בתוך הניידים שלהם כמו זומבים.
"תראה משהו, המפקד," עידו אמר והעביר אלי את הנייד שלו.
"מה זה?"
"אתה זוכר שהיה איזה טיפוס אחד קראו לו אורי גלר?"
"הוא לא מת כבר?" דורון שאל.
"אין לי מושג, אבל הוא טען שהוא יכול לכופף כפית בכוח המחשבה."
בטח שהכרתי את השם אורי גלר, הוא נחשב פעם לאחד הקוסמים הגדולים, רק שהוא התעקש שהוא בכלל לא קוסם ומה שהוא עושה אלה לא טריקים אלא כוחות על–טבעיים. צפיתי בסרטון של עידו, הגלר הזה היה בחור יפה בעל רעמת שיער מרשימה.
"אם תסתכל טוב אתה תראה שהוא מכופף את הכפית עם האצבעות, הוא עושה את עצמו כאילו הוא בקושי נוגע בה, אבל יש לו שיטה להפעיל עליה לחץ בלי שרואים," דורון קבע ואז התחיל לחפש משהו לאכול בין כל האריזות של החטיפים.
"אל תהיה סתום, דורון, כולם יודעים שיש לו באמת כוחות על טבעיים, הוא הופיע במלא תוכניות בטלוויזיה והוא טחון בכסף, יש לו טירה באנגליה ובנטלי," עידו אמר.
"יש לו כוחות–על כמו שלנודים שלי יש כוחות–על," דורון צחק, הרים רגל, ושחרר אחד גדול, ועידו לקח את זה אישית והם החלו להתווכח, אבל כבר לא הקשבתי, הייתי מרוכז בסרטון הזה שריצד באור צהבהב מתוך החשכה, כי כל הנרות כבר כבו וכולם היו מחוקים מכדי להדליק נרות חדשים, ואני ראיתי בעיניים שלי איך האורי גלר הזה מכופף את הכפית הכסופה. הוא ליטף אותה בעדינות, בקושי נגע בה, ולאט–לאט היא התכופפה ממש מול המצלמה. נשענתי על הקיר והחלטתי שגם אני אנסה למצוא בתוכי כוחות על טבעיים כאלה. הורדתי את הסרטון לטלפון הנייד שלי כי ידעתי שאצטרך לצפות בו שוב וללמוד כמה שיותר פרטים.
ישי רון שלח לנו את כתב היד של "כלב" אחרי שכל המו"לים שאליהם פנה סירבו לפרסם אותו. אנחנו במערכת קראנו ונדהמנו: "כלב" הוא לא רק יצירה משובחת מהבחינה הספרותית, הוא גם מסמך נדיר בכנותו על הפציעה השקופה הנפוצה (והמושתקת) ביותר בישראל – פוסט-טראומה משירות צבאי.
בחרנו לפרסם בעיתון את 10 הפרקים הראשונים של הספר, ותגובות הקוראים חיזקו את אמונתנו בחשיבות שלו.
לכן אנחנו בוחרים, ביחד עם ישי רון, לעשות עוד צעד אחד קדימה, ולהוציא לאור את הספר השלם בעזרתכם ובעזרתכן.
אנחנו פותחים במכירה מוקדמת של "כלב", מתוך תקווה ואמונה לכסות את עלויות ההוצאה לאור של המהדורה הראשונה.
אז אם תרצו לדעת איך כל הסיפור הזה נגמר והאם בסוף הוא מצליח לכופף את הכפית של אורי גלר), בואו להיות חלק מהקהילה שתגדל את הכלב המופלא הזה –
רכשו כאן עותק של הספר במכירה מוקדמת







































































