כלב – פרק 9 | הפתעה

דוריס הודיעה לגברת פרץ שהיא תגיע באיחור. היא מביטה בבניין הישן שפעם בטח היה מרשים; כלב משתין על גדר, ודוריס יכולה לראות רק את הקומה השנייה של הבניין שנבנה בסגנון יווני או רומי, היא לא יודעת, עם תבליטים של אריות על מעקה המרפסת בקומה השנייה. לבנים קטנות נגלות תחת טיח מתקלף, כמו בשר אדמדם תחת העור, ועצמות ברזל חשוף שמחזיק בקושי את הבטון השבור. כרכובי הקומה השנייה, שסותתו ביד אמן, מציצים מעל צמרת נמוכה של פיקוס בגינת המבנה. מעל יש שלט פרסומת ענק שהותקן על הגדר, ומפרסם מגדל חדש שהולך וצומח לצדו של כביש הטבעת המקיף את העיר. כלב מרחרח השתנות זרות, אך הוא חדל מרגע שאפו קולט את הקווקזי, ואז הוא נצמד לרגלה של דוריס. הוא היה מבחין בריחו של הקווקזי בין ריחות של אלף אנשים.

על אף שמזג האוויר עודנו קר וגשום, חם לדוריס והיא מזיעה. היא פוסעת לאורכה של הגדר. אם זה הבית, צריך להיות פתח בגדר, זה מה שגלר אמר לה אז כשנפגשו, כשהסכימה לשמור על כלב – בינתיים, היא אמרה, רק לבינתיים – ובתנאי שירשה לה לבקר אותו. היא לא יודעת מה מושך אותה כל כך בגלר הזה, אולי היא סתם בודדה. אולי היא זקוקה למישהו שמצבו גרוע משלה.

היא מבחינה שניתן להידחס ברווח שבין שני לוחות של פח, אך החצר בפנים לא מזמינה כלל. העשבים גבוהים וביניהם פזורות גרוטאות והמון אשפה. נדמה שגם כלב לא רוצה ללכת לשם כי הוא מושך ברצועה לכיוון הרחוב. היא דוחפת את לוח הפח שמונח שם, והוא משמיע יללה פצועה. היא נכנסת לחצר, וכלב נגרר אחריה בחוסר רצון.

"מול החלונות ניצבת כורסה גדולה ופתאום נדמה לה שהיא חשה בנוכחותו של מישהו שיושב עליה. היא מביטה במשענת הגב המרופטת ועל מה שנראה לה
כקצה של קודקוד. היא שוב קוראת בשמו ואז צועדת עוד צעד אחד קדימה .
כלב נובח, הוא לא רוצה שהיא תתקרב אל האיש, אבל דוריס לא מפחדת בקלות .
"בוקר טוב גלר, באנו לבקר." כלב נובח. אין ביכולתו לומר לדוריס שמוטב שתפחד,
שהאיש שיושב שם בכורסה הגדולה איננו גלר, אז הוא מושך ברצועה ומתנפל על האוויר מולו בנביחות"

סירחון מכה באפה כשהיא עוברת את החצר ונכנסת פנימה אל תוך קרירות חשוכה. זה תמרור אזהרה, אך דוריס ממאנת לציית לו. היא מנסה להניח את צעדיה בבטחה בין מרצפות שבורות ואשפה, מתהלכת על קצות אצבעותיה. היא לא מבוהלת, להפך. היא מרוגשת כמו ילדה קטנה בתוך סיפור הרפתקה.

היא מושכת את כלב, כמעט גוררת אותו. הבוקר הקודר ממעט לגרור פנימה את קרני השמש והיא ממתינה עד שאישוניה יתרחבו והיא תתרגל לחשכה. כעת כלב מרחרח את סביבתו, הרצועה המחוברת לקולר קושרת אליו ביטחון, הוא סומך על דוריס שתשמור עליו. הוא מניד את זנבו מצד אל צד ובחצי עיגול. מוצף בריחות עזים של מכרסמים שמעוררים בו טעמים של טרף שטבועים אצלו מאבותיו הזאבים, הוא נדרך כמו כלב ציד, אך לפתע ריכוזו של כלב מופר בשל קול רמיסת האבנים הקטנטנות תחת נעליה של דוריס. ואז הוא מבחין בריחו של אדם.

דוריס עדיין לא יודעת על הזר, היא לא שומעת את חרחוריו המגורענים, אינה מריחה את גופו שנטמע בריחות הכבדים בחדר; כלב יודע להבחין בכל אלה, הוא רגיש כמו סייסמוגרף לרעד אדמה קל שבקלים. האפלולית מוכתמת בנתזים של אור חיוור. דוריס לא רואה חדר, לא כתלים ולא תקרה.

ובכל זאת היא שואלת "גלר?", וקולה דוחק מעט את כובד האוויר, מדלל את החלל הדחוס בין הכתלים. מול החלונות ניצבת כורסה גדולה ופתאום נדמה לה שהיא חשה בנוכחותו של מישהו שיושב עליה. היא מביטה במשענת הגב המרופטת ועל מה שנראה לה כקצה של קודקוד. היא שוב קוראת בשמו ואז צועדת עוד צעד אחד קדימה.

כלב נובח, הוא לא רוצה שהיא תתקרב אל האיש, אבל דוריס לא מפחדת בקלות.

"בוקר טוב גלר, באנו לבקר."

כלב נובח. אין ביכולתו לומר לדוריס שמוטב שתפחד, שהאיש שיושב שם בכורסה הגדולה איננו גלר, אז הוא מושך ברצועה ומתנפל על האוויר מולו בנביחות.

"כלב, די!" היא נוזפת בו ומושכת ברצועה כדי להכניע את ההתפרצות, אך כלב אינו שועה לבקשתה, היא חשובה לו מכדי שיחדל, והאיש שבכורסה מטריף את חושיו.

היא מהדקת את הרצועה בכף ידה ואז מנסה לבחון את הכורסה ביתר דיוק. רהיט כבד בעל מסעדים גבוהים ויציבים ומשענת הנישאת כחומה. החשכה מתעתעת ומעלה בה דמיונות אך היא יודעת שעליה להיזהר.

"גלר, האם שומע? רות, עבור," היא מלהגת בשפתם של ילדים, כאילו היא קוראת לו במכשיר קשר, אך האיש אינו משיב.

כלב נוהם בעצבנות. ריחותיו של האיש מציירים את דמותו לפרטי פרטים; כלב יודע שהאיש נינוח, שהוא עישן סיגריה ושתה משקה חריף ואכל נקניק.

דוריס כבר תוהה אם האיש על הכורסה – גלר? – ישן או מחוסר הכרה, ואולי בכלל אינו בחיים, והמחשבה האחרונה גורמת לה להתקדם לעברו.

"דוריס, מה את עושה פה?" נשמע קול, ואז יד מושטת אליה. היא תופסת אותה – חזקה ויציבה -ואחרי רגע היא מורמת ועומדת שוב על רגליה.
"את בסדר?"
"נבהלתי קצת."
"זה רק צבי הנכה, הוא לא כל כך נורא כמו שהוא נראה, ובטח לא כמו שהוא מתנהג," גלר לוחש אליה. "אתה כזה אידיוט" – עכשיו הוא צועק אל
צבי – "היא הייתה יכולה להיפצע או ליפול על איזו מחט! תתבייש לך, מתנהג כמו אידיוט מזוין״

עוד צעד קטן והיא תראה אותו. היא מקווה שהוא בסדר, ואין לה אפילו מושג מדוע זה חשוב לה, היא כמעט מפחדת להסתכל, היא יודעת מה היא לא רוצה לראות, היא לא רוצה להזמין אמבולנס, היא לא רוצה לספר לשוטרים איך מצאה אותו, היא לא רוצה למצוא את הצעיר והיפה הזה מת או גוסס או נחנק בתוך הקיא של עצמו.

"הפתעה!" צורחת דמות משונה שמנפנפת בידיה כמו איזה שד מיתולוגי, ודוריס כל כך נבהלת שהיא נמלטת לאחור ונופלת בכבדות על ערמות של אשפה, וכלב נובח בטירוף חושים והיא שומעת את היצור המעוות צוחק בחרחור גרוני מתגלגל.

אלומה מאירה על פניה ומסנוורת את עיניה.

"דוריס, מה את עושה פה?" נשמע קול, ואז יד מושטת אליה. היא תופסת אותה – חזקה ויציבה – ואחרי רגע היא מורמת ועומדת שוב על רגליה.

"את בסדר?"

"נבהלתי קצת."

"זה רק צבי הנכה, הוא לא כל כך נורא כמו שהוא נראה, ובטח לא כמו שהוא מתנהג," גלר לוחש אליה. "אתה כזה אידיוט" – עכשיו הוא צועק אל צבי – "היא היתה יכולה להיפצע או ליפול על איזו מחט! תתבייש לך, מתנהג כמו אידיוט מזוין."

האור מהפנס של גלר חושף כעת את העליבות שהיא צבי הנכה, ודוריס מגלה שהיא לא מוצאת בתוכה כעס כלפיו.

"צר לי גבירתי, מחשבותיי היתלו בי. הייתי צריך לדעת שלא מן הראוי לנהוג בקלות דעת שכזו בגברת. גלר הלך להתפנות בקומה למעלה אז תכננתי להפחיד אותו קצת. האם תסלחי לי?" המילים הגבוהות והטון הילדותי מרכך את חזותו עבורה.

"זאת הכורסה שלי, צבי, אף אחד לא יושב בכורסה שלי," גלר נוזף בצבי, שאוסף את הקביים ומדדה לאיזו פינה קרובה, ממלמל חרישית.

גלר לובש גופיה צבאית שפעם היתה לבנה ועל צווארו ענודה שרשרת עם כפית כסף קטנה, המנצנצת לאורו של הפנס. הוא יכול היה להיות כל כך הרבה דברים במקום זה, דוריס חושבת.

כלב נרגע, וכעת משמיע רק קולות רחרוח בתוך האשפה.

"אני לא רוצה שתבואי לכאן, זה לא מקום בשבילך. צבי הנכה אולי לא מזיק אבל יש אחרים," גלר אומר.

הוא לא מחכה לתשובה, אלא מתיישב על הכורסה, חולץ את נעליו ומסיר את כפית הכסף מעל צווארו.

"מצטער, אבל אני ממש חייב להשלים את אימון הבוקר שלי, זה לא ייקח הרבה זמן אז אם את רוצה לחכות קצת נוכל ללכת אחר כך לשתות קפה."

"אימון בוקר?" דוריס שואלת, אך גלר כבר עוצם את עיניו ומתחיל ללטף בעדינות את הכפית.

"אל תדאגי, הוא איבד את דעתו בסמטת טירוף הדעת ליד רחוב קוקו על כל הראש, החבר שלך, ועכשיו הוא מחפש אחריה," צבי הנכה אומר והיא רואה שהוא מסובב את אצבעו ליד הרקה הימנית.

דוריס לוקחת פח צבע ישן, הופכת אותו על פיו ומתיישבת עליו. היא מחליטה שתחכה קצת; כל כך הרבה זמן כבר חיכתה, כל חייה היו ציפייה למשהו שלא הגיע.