כלי משחק מדמם

"האם אוקראינה לא שילמה די?!" שאל בזעם נשיא אוקראינה, וולודימיר זלנסקי, בנאום וידאו שהעניק במהלך פסגת נאט"ו במדריד בסוף חודש יוני האחרון. על רקע דגל הלאום, לבוש כהרגלו בחולצת חאקי וחמוש בזקן מטופח, שב הנשיא הצעיר ודרש "ערבויות ביטחון" עבור מדינתו, והדגיש את הצורך "למצוא לאוקראינה מקום במרחב הביטחון המשותף."

יושבי האולם, שצפו בנאום מעל מסך ענקי, הבינו היטב למה כיוון זלנסקי. ימים ספורים לפני הפסגה נודע על הצטרפותן ההיסטורית של שבדיה ופינלנד לברית נאט"ו. המהלך הזה שבר מסורת ארוכה של נייטרליות סקנדינבית, היה מהיר ולא נתקל בקשיים מיוחדים. מנגד, הצטרפות אוקראינה לברית הצפון אטלנטית (שהובטחה לראשי המדינה כבר לפני כמעט שני עשורים), ממשיכה להתעכב אפילו לאחר חודשים של לחימה קשה נגד הצבא הרוסי.

בנאומו נגע זלנסקי, ולא בפעם הראשונה, בגרעין היוקד של המשבר הסבוך והמדמם. בסוף חודש פברואר, עם תחילת המלחמה, הוא תהה בפומבי: "אני לא מבין מדוע אוקראינה עדיין איננה בנאט"ו." בראיון לרויטרס ביוני 2021 הוא פנה ישירות לנשיא ג'ו ביידן ואמר: "אנחנו רוצים תשובה ברורה: כן או לא?" אך ביידן אינו בהכרח הכתובת לטענותיו של זלנסקי, שכן וושינגטון דחפה מאז תחילת המילניום להצטרפות אוקראינה לברית. המכשולים להשלמתה מוערמים על ידי שותפות מרכזיות אחרות – בעיקר צרפת וגרמניה. אלה חוששות מההשלכות הקטסטרופליות שעלולות להיות לצעד שכזה.

כמעט חמישה חודשים נמשכת המלחמה, ונדמה שהיא עדיין עטופה באותה עמימות ערפילית שאפיינה אותה מלכתחילה. המידע שמופיע בתקשורת המערבית מבוסס כמעט כולו על מקורות רשמיים מאוקראינה ומארה"ב והוא מלווה בהערכות של מומחים מטעם ופרשנים שמייצגים את הנרטיב השולט. יתר על כן, כדי לחוס על נפשנו התמימה מפני פגיעתה של תעמולת הקרמלין, חסמו ענקי הטכנולוגיה את הגישה למקורות רוסיים, ציבוריים ופרטיים כאחד, בעוד נהרות התעמולה המערבית זורמים בשצף וללא כל פילטרים ביקורתיים.

ההתקפה הרוסית, שנועדה באופן מוצהר "להגן על אזרחים", התרחשה בכמה מוקדים לאורך הגבול. בניגוד לתחזיות הנמהרות שצפו לפוטין תבוסה ניצחת, הצליח הצבא הפולש לבסס את אחיזתו ברצועת שטח נרחבת במזרח אוקראינה, הרבה מעבר לגבולות האוטונומיים של לוהנסק ודונייצק – המחוזות הפורשים שמרבית תושביהם רואים עצמם כרוסים. המלחמה נערכת בעיקר בין כוחות חמושים, אך ישנם דיווחים אמינים על לא מעט נפגעים אזרחיים. ממשלת אוקראינה טוענת שהרוסים הפציצו תחנת רכבת עמוסה בעיר קראמטורסק, וכן תיאטרון במריופול ששימש כמחסה לתושבים מקומיים. לפי נתוני האו"ם, יצרה הלחימה יותר מ-10 מיליון פליטים שנדדו ברובם למדינות שכנות כגון פולין ורומניה. לא מעטים מהם נמנים על תושבי החבל המזרחי ואלה מצאו מקלט ברוסיה.

הגרדיאן הבריטי דיווח לאחרונה שהאוקראינים סובלים מאבידות יומיות כבדות שפוגעות בכוח העמידה שלהם נגד הצבא הרוסי. ועדיין, התמיכה של נאט"ו, ובעיקר אספקת הנשק האינטנסיבית של ארה"ב, ממשיכות להזין את הלחימה. מאז פברואר סיפקה וושינגטון לקייב סיוע בשווי של יותר מ-50 מיליארד דולר – כסף שזורם כמעט כולו לכיסיהן של חברות נשק אמריקניות. פתרון מדיני על בסיס הסכם מינסק (משנת 2015) שקבע הפסקת אש כוללת תמורת אוטונומיה למחוזות המזרחיים, אינו עולה כלל על הפרק. אוקראינה ממשיכה לשלם את המחיר הכבד ביותר ולשמש, כדברי פרופסור ג'ון מירשהיימר מאוניברסיטת שיקגו, "כלי משחק בידי המערב."

לפי מירשהיימר, מומחה נודע ליחסים בינלאומיים, אוקראינה ותושביה הם קורבן של מדיניות הסלמה מכוונת שתכליתה לערער את כוחה המתחזק של המעצמה המזרחית. מאז תחילת המילניום, בעקבות ההתאוששות מהמשבר הכלכלי העמוק שלאחר נפילת ברה"מ, רקמה רוסיה קשרי מסחר איתנים עם מדינות אירופה המערבית ומכרה להן כמויות עצומות של מחצבים, מתכות, עץ, דשנים ועוד. בתוך פחות מעשור עלה פי חמישה הייצוא הרוסי לאירופה והתוצר הלאומי הגולמי שלה זינק עשרת מונים. הגז הרוסי הזול סיפק חלק ניכר מהצריכה של גרמניה, איטליה ואוסטריה, ופרוייקטים גרנדיוזיים כגון "נורד-סטרים" – צינור גז באורך של כ- 1200 ק"מ מתחת לים הבאלטי – עיגנו את מעמדה של רוסיה ככוח כלכלי משמעותי.

ארה"ב זיהתה את האיום והגיבה בהתאם. לדברי מירשהיימר, "אמריקה עודדה את אוקראינה להיות קשוחה עם שכנתה ממזרח במטרה לנתק אותה מתחום ההשפעה הרוסי." במקביל, בתחילת שנות האלפיים, החל ממשל בוש לגלגל את המהלך לצירוף אוקראינה לנאט"ו. התפשטות הברית הצפון אטלנטית מזרחה נעשתה בניגוד להבטחה שניתנה למיכאיל גורבצ'וב בתמורה להסכמתו לאיחוד גרמניה. היא החלה עוד ב- 1999 עם שילובן של פולין והונגריה. מאוחר יותר הצטרפו גם רומניה, בולגריה ועוד שורה של מדינות מן הגוש המזרחי לשעבר.

רוסיה לא מחתה נגד ההתפתחויות, הן בשל חולשתה הפוליטית והן בגלל האינטרס לשמר את הברית יקרת-הערך עם המערב. אבל לרבים היה ברור כי צירוף אוקראינה לנאטו (שחשיבותה ההיסטורית והאסטרטגית לרוסיה היא קריטית) יהיה קו פרשת המים שאחריו ישתנו כללי המשחק.

ואכן, זו היתה הסיבה לכך שגרמניה וצרפת התנגדו לרעיון. הקנצלרית לשעבר אנגלה מרקל אף כינתה את אוקראינה "בלאגן מושחת" וטענה שהמהלך יהווה פרובוקציה מיותרת כלפי רוסיה. אבל הלחץ האמריקאי המתמשך הניב פירות, ובאפריל 2008, בפסגה השנתית בבוקרשט, הוסכם על נוסח החלטה שלפיו החברות מקדמות בברכה "את שאיפות אוקראינה וגאורגיה להשתלב בנאט"ו."

מוסקבה מיהרה לגנות את ההחלטה וכינתה אותה "טעות אסטרטגית בעלת השלכות על הביטחון באירופה," ופוטין קרא למהלך: "איום ישיר על רוסיה." לאחר שנים של חמימות יחסית, החל השיח בין המערב לרוסיה לקבל צביון עוין. ניצניה מבשרי הרעות של המלחמה הקרה השנייה החלו מבצבצים מתוך האדמה. כשנה לפני פסגת בוקרשט, בוועידה לביטחון שמתכנסת מדי שנה במינכן, המחיש ולדימיר פוטין – שאז עוד נחשב לידיד חשוב של המערב וארה"ב – את השינוי שהתחולל בגישה הפסיבית של מדינתו כלפי הדומיננטיות האמריקאית. במשך יותר מעשור וחצי נמנעה רוסיה מלהגיב על התערבויות צבאיות ופוליטיות של וושינגטון – במזרח התיכון, בבלקן, באפריקה ואפילו בגוש הקומוניסטי לשעבר. אולם בנאומו בפני הוועידה במינכן סימן פוטין שהעידן הזה הגיע לסיומו. הוא הזהיר מפני "עולם שיש בו אדון אחד ויחיד, ריבון אחד ויחיד, שמטיל אותנו לתהום של קונפליקט נצחי." בהתייחסו למצב במזרח אירופה הוסיף: " נאט"ו הציבה כוחות על גבולותינו. אנו לא מגיבים. זוהי פרובוקציה שפוגמת באמון ההדדי, וזכותנו לשאול: נגד מי מכוונת ההתפשטות?"

קשה לצלול למצולותיו של הסכסוך הנוכחי מבלי להשמיט פרטים רבים, וכמעט בלתי אפשרי לתאר אותו במלואו. אבל אפילו בדיקה שטחית של תולדותיו מלמדת על מידת העוול שהתקשורת המערבית עושה עם צרכניה, במיוחד מאז פרוץ המלחמה. אם בעבר הלא רחוק עוד ניתן היה למצוא בה חלקי מידע שאינם מתיישרים עם עמדת הרשויות, הרי שבחודשים האחרונים אימצה המדיה גרסה יחידה וחד-גונית, מנותקת מהקשר היסטורי ונטולת כל מורכבות. מעין תסריט בסגנון וולט דיסני שמגדיר עבור הקהל מיהו הטוב ומיהו הרע וחוסך ממנו את כל השאר, ובעיקר את עול הדילמה המוסרית. כך נוצרה הווייה תקשורתית מורעלת, מתובלת בלא מעט רוסופוביה וביותר מקמצוץ של מקארתיזם, שמסמנת כל זווית ראיה חלופית כסוג של "דיסאינפורמציה רוסית", ומגנה את המעטים שמעזים להביע עמדה חריגה כ"חסידי פוטין".

שיתוף הפעולה של העיתונות עם הנרטיב הרשמי תרם לא רק לאינפנטליזציה של השיח, אלא גם להדחקתם של פרטי מידע מהותיים – אפילו כאלה שכבר פורסמו בעבר בפלטפורמות רבות. כך, למשל, רוב הציבור עדיין אינו מודע לחלקה הפעיל של ארה"ב בהפיכה שהדיחה בפברואר 2014 את הנשיא האוקראיני הנבחר ויקטור ינוקוביץ'. כמה חודשים לפני כן, לאחר שהלה דחה את התנאים הנאו-ליברליים שהציב בפניו האיחוד האירופי והחל במו"מ על תמיכה כלכלית מרוסיה, התנהלה נגדו סדרה של הפגנות אינטנסיביות בכיכר "מאידאן" שבמרכז קייב. בתחילה, היתה זו מחאה אותנטית ובלתי אלימה ששיקפה את המיאוס הציבורי מהשחיתות ומהמצב הכלכלי העגום. אולם עם הזמן הפכה הכיכר לזירה מיליטנטית וחמושה שהוכפפה לשליטתן של קבוצות לאומניות, ואפילו נאו-נאציות, אשר שיחקו תפקיד מרכזי בפוליטיקה האוקראינית מאז נפילת הקומוניזם. בסוף פברואר חלה הסלמה בהתנגשויות ועשרות בני אדם נהרגו. המפגינים החמושים ניצלו את הכאוס והשתלטו על בניין הפרלמנט לקול תרועתן של הממשלות המערביות.

ההפיכה גרמה לפרישת המחוזות דונייצק ולוהנסק שבחבל דונבאס במזרח המדינה. הללו הכריזו על עצמם כרפובליקות עצמאיות וזכו להכרתה של מוסקבה, שניצלה את המשבר כדי לספח את חבל קרים. הממשלה החדשה בקייב ניהלה נגד האוטונומיות החדשות מלחמה דה-פקטו שנמשכה שמונה שנים ועלתה בחייהם של כ-14 אלף בני אדם.

גדוד "אזוב" שהוקם על בסיס המליציות הפאשיסטיות של "מאידאן", השתלב בצבא הלאומי והוצב בחזית המזרחית – ומשם יצא לפעולות קומנדו והפעיל ירי צלפים נגד האוכלוסייה האזרחית. לוחמי הגדוד, המתהדרים תדיר בסמלים נאציים על מדיהם ומשופעים בנשק מערבי (בכללו גם רובי תבור ישראליים), גויסו מאוחר יותר לשמש כפלוגות רחוב בעיר הבירה "כדי להשיב את הסדר לקייב", וערכו התקפות אלימות נגד צוענים ואירועי להט"ב. אנדריי בילצקי, מייסד הגדוד, הכריז לפני מספר שנים שתכליתה של אוקראינה היא "להוביל את הגזעים הלבנים בעולם במסע הצלב הסופי נגד האוּנטר-מנשן שבהנהגת הגזעים השמיים."

ישנם עוד דברים רבים שאינם מסופרים בתיאטרון התקשורתי, בעיקר בכל הנוגע לטבעו של הממשל החדש באוקראינה, הזוכה לתשבחות על עמידתו הדמוקרטית אל מול העריצות הרוסית. למעשה, מאז ההפיכה, היתה ממשלת קייב עסוקה בהנצחה של דמויות פאשסיטיות מן העבר ובחקיקה אוטוריטרית ואנטי-רוסית, עובדה בעייתית למדי בהתחשב בכך שכ- 30% מאזרחי אוקראינה מזדהים ככאלה.

הדוגמאות רבות מספור. ביולי 2015 אסר הנשיא דאז, פטרו פורושנקו, על פרסום ספרים "שמעליבים את האומה ואת אזרחיה". כמו כן ערך ממשלו רשימה שחורה של אמנים, זמרים ושחקנים, רובם ממוצא רוסי, והללו לא הורשו לעבוד במדינה. בספטמבר 2017 סולקו שורה של עיתונאים, ביניהם לא מעט מערביים, שהביעו ביקורת על הפיכת "מאידאן" ובכך '"חתרו נגד האינטרסים הלאומיים של אוקראינה". במהלך השנתיים שלאחר מכן חוקקו חוקים "לחיזוק השפה" ולדחיקת הרוסית מהמוסדות הרשמיים ומהזירה התקשורתית.

בפברואר 2021, תחת שלטונו של זלנסקי, נסגרו שלוש תחנות טלוויזיה דוברות רוסית שהיה להן קהל צופים גדול. כחודש לאחר מכן פיטר זלנסקי שני שופטים מבית הדין לחוקה בטענה שהם "מסכנים את ביטחון האומה". במרץ השנה, זמן קצר לאחר הפלישה, אסר הממשל על פעילותן של אחת-עשרה מפלגות, שאחת מהן אף החזיקה ב-10% ממושבי הפרלמנט. בין המפלגות האסורות היו תנועות שמאל שקראו לפתרון של שלום בדונבאס. אף מפלגה נאו-נאצית, לעומת זאת, לא זכתה להיכלל ברשימה השחורה. באותו חודש חתם זלנסקי על צו שאיחד את כל ערוצי הטלוויזיה על מנת לשמור על "מדיניות הפצת מידע מאוחדת", ובחודש יוני נאסר על פרסום ספרים והשמעת מוזיקה של אמנים שמחזיקים דרכון רוסי.

כיום נראית התבססות הצבא הרוסי בשטחה המזרחי של אוקראינה כעובדה כמעט מוגמרת. גם הפרשנים האופטימיים ביותר אינם רואים אפשרות ריאליסטית לסילוק הפולש ללא התערבות חיצונית שתעמיד את העולם בסכנה של מלחמה כוללת ועימות גרעיני אפשרי. הצבא האוקראיני עודנו פעיל בזכות הסיוע המאסיבי ממערב, וכך גם הגדודים הלאומניים, אולם נראה שהמטרות המבצעיות של מוסקבה כבר הושגו ברובן.

במקביל, ההשלכות של המשבר המלחמתי המתמשך הזה הולכות ומחמירות, והנפגעים העיקריים הם עניי העולם. לפני נתוני האו"ם, כ-50 מיליון בני אדם נוספים סובלים עתה מתת-תזונה קיצוני כתוצאה מעליית המחירים הפראית של המזון והדלקים. חסימת נתיבי הסחר יצרה מחסור חמור במדינות רבות התלויות בייצוא הדגנים של אוקראינה. התברר עוד כי הסנקציות שהטילו מדינות המערב על רוסיה פגעו דווקא "בעניים ובחלשים ביותר" באפריקה ובאסיה, זאת בשל המחסור במקורות אנרגיה והשיבוש במשלוחי המזון. ראש האיחוד האפריקאי, מאקי סאל, הזהיר לאחרונה שהסנקציות העמידו מיליונים ביבשת בפני חרפת רעב. "המצב היה רע לפני כן," הוא אמר, "ועכשיו הוא אפילו יותר גרוע."

נכון לעכשיו, מבחינת וושינגטון לא יכולה להיות כל פשרה עם רוסיה. חזרה אל המתווה הרציונלי שנקבע בהסכם מינסק (שהושג ב-2015 תחת חסותן של גרמניה וצרפת), אינה נראית ריאלית בתנאים הנוכחיים. פקידים בממשל ביידן אף טענו לאחרונה שבלימתו של פוטין שווה את מחיר המיתון הגלובלי. בינתיים מקבלת אוקראינה הרבה מאוד תחמושת ושפע של סימפטיה, אבל אזרחיה הם אלה שנושאים בעול הדם וחווים את ההתמוטטות הכלכלית. כפי שזה נראה עכשיו, אוקראינה תמשיך לשמש כלי משחק במגרש של המעצמות ולהימחץ בין הפטיש הרוסי לסדן של ברית נאט"ו, שאליה היא נושאת עיניה אך עדיין אינה רשאית להצטרף.