לאבד את זה

אני בקופה המהירה בסופר. מאחוריי איש בשנות ה-50 עם בת זוג ממוצא תאילנדי. ואז פתאום מגיחה אשה באמצע שנות ה-30 שלה, שום דבר בה לא נראה חריג, אבל היא מרחפת מעל התור כמו עיט, מנופפת בידה בלון גז של סודה סטרים ודורשת מהקופאית לדעת איך מחליפים כי היא כבר חצי שעה מתברברת. הקופאית מנסה להשיב לה שבקופה הראשית יחליפו לה בשמחה, אבל היא עדיין לא סיימה את תיאור תלאותיה בחצי השעה האחרונה, וכך מנהלת המשמרת צריכה להגיע, לשמוע שוב גירסה מחודשת של מסע הצלב מהלך אחר מהלך, ולהביא לה אישית בלון חדש. אבל בינתיים האשה איבדה עניין בעתודות הגז שלה, והתבייתה על הזוג שמאחוריי בקופה. עיני הלייזר שלה סקרו את העגלה הקטנה שלהם ועלתה על פשע מחריד. "תתבייש לך!!", היא רעמה על האיש, "זאת קופה מהירה, עד עשרה מוצרים!". למרבה החסד היא התפרצה על ברנש נעים הליכות ונינוח. הוא חייך אליה בחביבות ואמר "יש לי פה אחת-עשרה מוצרים, לא כזה נורא". זה כבר היה יותר מדי עבורה: "בגלל אנשים כמוך המדינה שלנו נראית כמו שהיא נראית!". גבותיו מתעגלות בתמיהה. הוא אומר שאם זה יעזור לה, הוא ובת זוגו היו יכולים לעמוד בנפרד, האחת עם 5 מוצרים והוא עם 6. "אין לך בושה! אני מאחלת לך שתצטרך לא אחת אלא עשר פיליפיניות שיטפלו בך!". והסתלקה, מנופפת בבלון הגז.

באמת מזל שהיא התפוצצה על אדם רגוע כמוהו, אחרת היתה מתלקחת שם מלחמה תוך רגע. אני רואה את זה כל יום, בטח גם אתם – על הכביש, ברחוב, בסופר או ברשתות החברתיות: אנשים מאבדים את זה בשניה. האשה הזאת בסופר לא משוגעת, והיא גם לא אשה רעה. היא פשוט איבדה את זה. כי איך אפשר לחיות בחרדה יום אחרי יום, שבוע אחרי שבוע, שנה אחרי שנה?

השבועות האחרונים היו שיא-השיאים של חרדה קולקטיבית, בניצוחם של פוליטיקאים, גנרלים וכמובן אתרי חדשות. כל לילה היה הלילה שבו ללא ספק תגיע מתקפת יום הדין. יום אחד מסבירים לנו בפרוטרוט על "טבעת האש" שתקיף אותנו כמו באיזה סיום עונה של "משחקי הכס", ביום הבא טילי שיוט גרעיניים מבויתים כבר על הקריה בתל אביב, ביום השלישי נחשפת התוכנית לפתוח הלילה במתקפה משולבת של טילים, סירות, טנדרים ואלפקות ארסיות או משהו.

אולי בסוף ההתקפה תגיע ואולי לא, אולי את השורות האלה אתן קוראות מתוך בונקר תת קרקעי, אבל יותר סביר שכולם עדיין בהמתנה לנורא מכל שצפוי להגיע בדיוק הלילה בין שתיים לשלוש. מה שבטוח הוא זה: ככה משטרים אוהבים את הנתינים שלהם. עם בחרדה קיומית יתנפל על אחיו ואחיותיו בכביש ובפייסבוק במקום לבעוט לאלף עזאזלים את המנוולים שלא מפסיקים לייצר ולהנדס עבורו מקורות לחרדה. עם בפחד הישרדות יתעסק בקרבות על שישיות של מים מינרלים ולא יבחין שבזמן שהוא מרוקן את מדפי נייר הטואלט, מישהו מרוקן את הקופה של כולנו. לעם בחרדה אין שום יכולת הכלה לסבל של האחר, הוא לא פנוי להזדעזע מההרג הסיטונאי של אזרחים בצד השני, גם לא של ילדי בית ספר. עם בחרדה קיומית לא יזדעזע גם מעינויים מפלצתיים של עצירים, הוא לא פנוי לחשוב איזה מחיר הוא משלם על שבניו הם אלה שמוסללים לאנוס אנשים אחרים, להשתין עליהם ולענות אותם למוות.

אחת ההמלצות הבסיסיות למי שחווה התקף חרדה היא להתרכז במשהו מאוד קטן אבל מוחשי לחלוטין: לספור את אצבעות הידיים, לסקור את הדוגמה הגיאומטרית של המרצפות, למשש ולהרגיש את המרקם של החולצה. כי מהותו של התקף חרדה הוא ההפך: איסוף של כל נרטיב אימה שעבר בתודעתנו או בתת שלה, כשהמשותף לכולם הוא כמעט תמיד העובדה שאף אחד מהם לא באמת נוכח מוחשית ברגע הזה. התקף חרדה מתרחש במימד נפשי שהוא אוסף הפחדים כולם, וכדי לצאת ממנו חייבים לנעוץ יתד במימד של המציאות הקונקרטית. וזה מה שיקרה בעמודים הבאים. במקום מבט-על אני עובר למבט-תחת, בקטע טוב. זום אין. ועוד זום אין. הרעשים עוברים לרקע, ואחר כך מתפוגגים כליל. הנה אצבע יד שמאל. הנה הציפורן שלי כרגיל לא גזורה, מתחתיה עפר מהגינה. אתמול קטפתי חצילונים ראשונים. איזה ירק משונה זה חציל.

מבט תחת

מסיבה שאני חושש לחקור לעומקה, בזמן האחרון פייסבוק מטרגט אותי למוצר מאוד ספציפי שחוזר שוב ושוב. הוא עונה לשם החמוד "ספלאשי", ומדובר בהתקן לאסלה שמשפריץ מים בדיוק מופלא בול לפי הטבעת. זה לא מוצר קל למכירה. לא פשוט לדבר עם אנשים על ניקיון הרקטום שלהם, והפרסומאים של הספלאשי בחרו בגישה של חדווה גלויה ורעננה, אם להתבטא בנדיבות.

הסלוגן שלהם הוא "הדרך מס' 1 לנקות אחרי מס' 2!". במודעות שצצו אצלי, עם תמונות מתחלפות של אנשים יפים יושבים על אסלות ומבסוטים על החיים שלהם, הובטח שהספלאשי "מצחצח את האחוריים שלך במים מתוקים". אני מודה שזה הדבר היחיד שעמד ביני לבין האושר עד היום, מים מתוקים בתחת. למרות זאת המשכתי לשמור על חשדנות צרכנית, גם כשבאחת המודעות שלהם הוצהר ש"אדם ממוצע משקיע 2,920 שעות בניגוב באסלה". עשיתי את החשבון. מדובר ב-121 יום, כלומר לטענתם ארבעה חודשים מהחיים שלנו עוברים עלינו בהתעסקות בקקי (ו-80 אחוז משארית החיים שלנו עוברים עלינו בהתעסקות בקקי מטאפורי, אבל לזה עוד לא המציאו ספלאשי). האמת היא שאם זה נכון זה נתון די מדכא, כי הרי רוב הצרכנים המיועדים של המוצר הם כבר לא ילדים. אני נגיד, לפי הנוסחה שלהם כבר איבדתי חודשיים מהחיים שלי בניגוב, ואני לא יודע מי יחזיר לי אותם.

האצבע שלי כבר ריחפה מעל הפוסט, אבל עדיין היססתי. עד שהגיעה המודעה שסיפרה לי שספלאשי יחולל גם מהפכה בתחום איכות הסביבה בזכות החיסכון בנייר טואלט ובמים הדרושים לייצור נייר טואלט ("ספלאשי משתמש בליטר מים כדי לטפל כראוי באחוריים הקדושים שלך"). עד ספלאשי היתה רק מישהי אחת בחיי שקוראת לאחוריים שלי קדושים, איך אני יכול להפנות להם גב, או תחת? אז עברתי למצב גלישה אנונימי (כאילו שזה יציל אותי מעתה ועד עולם ממבול של מודעות שמטרגטות את פי הטבעת שלי) ונכנסתי לאתר של ספלאשי. בעניין איכות הסביבה, הם אומרים שמשפחה ממוצעת של 4 נפשות כורתת עץ מדי שמונה שנים. האמת, פחות נורא ממה שדמיינתי. זה אומר שבתרחיש כזה אני פשוט צריך לשתול עץ פעם בשמונה שנים, וכמו שאומרים באנגלית – התחת שלי נקי.

באתר יש עוד כמה נקודות לא לגמרי ברורות. למשל הם מבטיחים "ניקוי לתחת שלך תוך 1.7 שניות". מה זה אחד נקודה שבע? מדדו עם מצלמת פוטו-פיניש של אולימפיאדות? איך קובעים מתי התחת באמת נקי, לא צריך איזו בדיקת מעבדה עצמאית? ואיך הם יכולים להבטיח בול 1.7 שניות? כל אחד ואחת מאיתנו הם יצירת מופת חד פעמית של הבריאה, לכל אחד ואחת מאיתנו טביעת אצבע ייחודית ופי טבעת ייחודי וקקי ייחודי וזווית ייחודית של פלחי העכוז. אל תהפכו אותנו לרובוטים אנאליים!

הצהרה חלולה אחרת באתר מבטיחה שספלאשי הוא "הדרך הכי טובה לנקות את עצמך אחרי קקי טוב". כל זה תותים ושושנים, אבל זאת חוכמה קטנה מאוד להבטיח ניקיון אחרי קקי טוב. אני חושב שמה שמטריד אותנו הרבה יותר זה איך לנקות אחרי קקי רע. לא? ועל זה אין שם שום תשובה.

באתר יש גם אזור בשם: "בני אנוש אמיתיים מחרבנים מספרים". הכותרת הזאת קצת בלבלה אותי בהתחלה, חשבתי שמי שרוכשים את ספלאשי מפסיקים להפריש קקי ובמקומם הם מחרבנים מספרים. אבל לא, רוכשים של המוצר מספרים שם כמה שמטהר הרקטום הקסום שינה את חייהם, איך הם רבו על הספלאשי בחלוקת הרכוש עם האקס ואיך הם התקבלו בזכותו לתוכנית החלל (האמת אני לא בטוח, נשברתי אחרי שני מחרבנים מספרים, אבל נדמה לי שזה הכיוון שאליו זה הלך).

רגע לפני שעזבתי את האתר קפץ לי חלון עם עוד שידול אחרון מתחת לחגורה: הציעו לי לקבל חמישה אחוזים הנחה אם אצטרף ל"מועדון הישבנים המצוחצחים" (עם אימג' של אשה לבושה לחלוטין בג'ינס כל כך צמוד שאני ממש מקווה שהיא לא אכלה שווארמה בשוק, יושבת על אסלה וקוראת ספר שכותרתו "שחררתי, מה הלאה?"). מי שמצטרף למועדון הנחשק הזה, כך מובטח, יקבל "תוכן שיעשה לכם פיפי בתחתונים!". פה, חברים, איבדתם אותי. אולי אני קצת פדאנט, אבל אני לא בטוח שמתאים לי הסידור של ישבן נקי אבל תחתונים ספוגים בפיפי. תנו לי לחשוב על זה ואחזור אליכם.

עם כל הריספקט לקופירייטרים של הספלאשי, נראה לי שהם לוחצים חזק מדי. תרפו, לא צריך איכות סביבה, לא צריך הבטחות היגיינה ועונג ישבני. צריך רק לנצל את העובדה שבכל פעם שמודיעים על תרחיש אימים (כלומר כל יום), מדפי הסופרמרקט מתרוקנים מנייר טואלט, ואז זה באמת או ספלאשי או חורבן. מאוד מעניינת התגובה האנושית הספציפית הזאת, להגיב על פחד מוות באגירת נייר טואלט. אני זוכר קריקטורה שראיתי בזמן הקורונה: חייזרים נוחתים בכדור הארץ, שכולו זרוע גופות. חייזר א' אומר: "הם כולם מתים!" וחייזר ב' משיב לו: "כן, אבל ראית כמה נקיים חורי התחת שלהם?"

במצב של חרדה, השרירים הטבעתיים שלנו מתהדקים. אנחנו נהיים קפוצי תחת. וקמוצי לב. וקצוצי כנף. במצב של חרדה הסבל של האחר מעניין לנו את התחת, ואנחנו מאבדים את הכלים התודעתיים הבסיסיים שמאפשרים לנו להבין מי זה שבאמת מחרבן לנו על הראש.

סליחה. שוב כמעט איבדתי את זה. הנה זרת שמאל. הנה גירוד מתחת לאוזן. הנה משב קריר מהמזגן. אחחח, מה הייתי נותן עכשיו בשביל קילוח נעים של מים מתוקים באחוריי הקדושים.

העצב של השכן

עוד דרך בדוקה לשכוח מהצרות שלך היא כמובן להתעסק בצרות של אחרים. בשביל זה המציאו את האולימפיאדות, כדי שבמשך כמה שבועות כל העולם יתרכז בקבוצת אנשים שלא אכלו קינוח כבר ארבע שנים מאבדים את עולמם בגלל הפרש של מאית שניה. עם כל הכבוד לשיאים שנשברו, מה שהעסיק את הציבור הרבה יותר היו הנפילות והפדיחות. נראה לי שמדליית הזהב לפדיחה אולימפית הולכת בלי ויכוח לקופץ המוט הצרפתי אנתוני אמיראטי, שהפיל את המוט עם הבולבול. העולם לא יכול לשבוע משלל תצלומי התקריב שמתעדים את הצלבת החרבות הזאת, ואתר פורנו אחד כבר הציע לאמיראטי רבע מיליון דולר כדי שידגמן במשך שעה את המוט שהפיל את המוט.

מדליית הכסף לפדיחה האולימפית הולכת למארגנים הצרפתים של האירוע. נתחיל מזה שהם החליטו לתכנן את כל הפרויקט כאילו לא קיים תחום נידח שנקרא מזג אוויר. כך קרה שטקס הפתיחה, הראשון אי-פעם שהתנהל אי-פעם בכל העיר ולא רק באצטדיון סגור, נערך בגשמי זעף סוערים שגרשו רבים מהצופים, סיכנו את המשתתפים והציפו לחלוטין את נהר הסיין (ומכיוון שאנחנו במבט-תחת, לא מיותר לציין גם את זה: בשבועות שלפני האולימפיאדה אזרחים צרפתים זועמים החליטו לחרבן בסיין כדי למנוע מהנשיא שלהם להתהדר בהישגי האולימפיאדה בשעה שהכלכלה שלהם בתחת. ההצפה גרמה לכך שמי הסיין הצואים גלשו לבריכות האולימפיות, וכמה וכמה שחיינים לקו בזיהומים ושלשולים קשים). רוב ימי האולימפיאדה, לעומת זאת, נערכו בחום לוהט, אבל מגורי הספורטאים לא צויידו במזגנים כי כל התקציב הלך על האיפור של הטרנסים מהטקס, וכך קרה שמתחרים העדיפו לישון על ספסלים בחוץ ולא להיאפות למוות בחדריהם. ושיא השיאים: בצרפת, הטוענת הכי סנובית לכתר הגסטרונומי מאז המצאת החילזון בחמאת שום – האוכל שהוגש לספורטאים היה בלתי ראוי למאכל. אנחנו לא מדברים פה סתם על אוכל לא טעים אלא על ארוחות בלתי אכילות, עד לרמה של תולעים ועובש.

ומדליית הארד לפדיחות, בגלל שאנחנו פטריוטים, הולכת לאיגוד השחיה הישראלי, שמנע מאנסטסיה גורבנקו הזדמנות להתחרות במשחה הגמר (אחרי שמתחרה אוסטרלית חלתה והתפנה מקום) כי יותר עניין אותם לערוך סעודת התחככות של עסקנים עם שחיינים מאשר לציית לפרוטוקול האולימפי שאומר ששחיינים ברזרבה (כלומר מקומות תשע-עשר) חייבים להתייצב בחדר ההסבה למקרה שיתפנה מקום.

אבל אין ספק שהסיפור הכי גדול של האולימפיאדה הזאת, לפחות מבחינת הד ציבורי, היה זה של המתאגרפת האלג׳יראית אמין חליף. הסיפור הזה הדגים כמה מטומטם יכול להיות עולם שמתבצר בעקשנות בשני מחנות הופכיים. בצד ימין של הזירה: מתנגדי הנזילות המגדרית ומכחישיה, שהגדירו את האירוע "גבר מחטיף מכות לאשה ואיש לא עוצר אותו בשם הפרוגרס" והכריזו "אני אגדיר את עצמי כעיוור ואתחרה באולימפיאדת הנכים". ובצד שמאל של הזירה – הפרוגרס ה-Woke, שאוטומטית יתמוך בכל מיעוט חריג גם כשזה פוגע בקבוצות אוכלוסייה אחרות וחשובות, כמו נגיד ספורטאיות נשים. באמצע: אף אחד.

אמין חליף התקדמה וזכתה במדליית זהב. לשעה קלה התאחד העם האלג׳יראי המיזוגני עם הפרוגרסיבים של העולם בחגיגות ניצחון. הוועד האולימפי משך כתפיים, ובהצהרה רשמית ניסו לגלגל את תפוח האדמה הרחק מהם: "אין לנו כלים להחליט מי הוא גבר ומי היא אשה".

אבל זה מה שכל כך מטומטם בכל הוויכוח הזה. אין ולא יכולה להיות הגדרה מדעית ל"גבר" או "אשה", אלה מושגים תרבותיים אנושיים. כן, יש הבדלים ביולוגיים די ברורים בין זכר לנקבה. אמין חליף נולדה אשה, עם איברים של אשה. נו בבקשה, יאמרו ההמונים בצד השמאלי של הזירה. היא אשה שהתחרתה בנשים, הכי פשוט שיש, תודה וביי. אבל בניגוד לרטוריקה של שני המחנות, המצב במקרה הזה הוא מורכב. אמין חליף היא מקרה ביולוגי מאוד נדיר של מי שנולדה עם גוף של אשה אבל עם כרומוזום X הגברי, שבזכותו הגוף שלה מפריש כמויות גדולות של טסטוסטרון. מכאן המראה הגברי השרירי שלה. יש לה יתרון מולד, ביולוגי, על פני כל אשה אחרת שתחליט לפנות לאיגרוף. היא לא צריכה להיות מתאגרפת טובה כמוהן כדי לנצח אותן.

אז מה כל זה אומר? קודם כל שחליף עצמה לא עשתה שום דבר רע. היא אשה עם כוח פיזי נדיר שהיתה עלולה לסבול מחיי נידוי ודחייה בארץ מוסלמית, ובמקום זה מצאה דרך לנתב את השונות שלה למקום שבו היא יכלה להצטיין. היא לא רימתה אף אחד ולא שיקרה לאיש.

שנית, אף אחד לא מצפה מהוועד האולימפי להכריע בשאלה מה זה גבר או אשה, אבל כן מצפים ממנו לשמור על הגינות בתחרות (נראה לי שזה תפקיד אפילו יותר חשוב שלהם מאשר מופעי לייזר מעל מגדל אייפל). הסיבה שבגללה בכל הענפים שדורשים כוח פיזי יש הפרדה בין נשים לגברים היא לא בגלל שנשים בוכות יותר כשהן מפסידות או משהו כזה, אלא הגינות בסיסית: יותר טסטוסטרון אומר יותר שרירים ויותר כוח. פעם האנושות לא ידעה לבדוק רמת טסטוסטרון בדם, לכן החלוקה נקבעה לפי איברי מין. אבל מאז התקדמנו קצת, ועכשיו אפשר לקבוע קריטריון ברור: עד רמת טסטוסטרון מסויימת בדם אפשר להתחרות בקבוצת הנשים, מעל לרמה הזאת – בקבוצת הגברים. אפשר מצדי לקרוא להן גם קבוצה X וקבוצה Y. אחרת אפשר לבטל את כל ההגבלות על שימוש בחומרים ממריצים ומשפרי ביצועים (כולל הורמונים), ולבטל גם את החלוקה למשקלים שונים בהרמת משקולות.

האמת שאם שואלים אותי (ואני עדיין מחכה לטלפון) הייתי פשוט מבטל את כל הדבר הזה שמשום מה מתייחסים אליו כאל ספורט והוא בעצם שני בני אדם, אולי מקסימים בחיי היומיום שלהם, שמכסחים זה לזו ולזה את הצורה ושוברים שיניים ואפים לצהלות הקהל. עדיף כבר ענף של ניקוי האחוריים במים מתוקים (השיא הנוכחי עומד על 1.7 שניות).