לא דובים ולא יער

כמעט שמונה שנים חלפו מאז החלה הפארסה הקרויה רוסיה–גייט (על משקל פרשת ווטרגייט הנודעת), שעיצבה במידה כה משמעותית את החשיבה הפוליטית של ימינו. על אף דעיכתה העגמומית והיעלמותה המביכה מאחורי וילאות ההיסטוריה, צליליה העכורים של עדיין מהדהדים והארס שלה מבעבע עד היום בנפשו של הציבור ברחבי העולם.

נוסע גלקטי, לו היה עוזב את כדור הארץ לפני כעשור ושב אליו כעת, היה משפשף את עיניו בתדהמה לנוכח הגרסה המחודשת של המלחמה הקרה המוצגת על בימות הפוליטיקה ואקרני התקשורת. הוא היה מן הסתם עוקב בתמיהה אחר העלילה העצלה והדמויות השטוחות, מקמט את מצחו לנוכח שפע הדיסאינפורמציה וצוחק במרירות אל מול האפקטים הזולים שנועדו לזרוע בו פחד כרוני. יש להניח שהיה נמלא תחושה מוזרה של דז'ה–וו, ושואל את עצמו איך, לעזאזל, הצליחה האנושות ליפול פעם נוספת למלכודת "העימות הבין–גושי", שכתמיד, בזמן שהוא מעיב מעלינו בעננים קודרים הוא מיטיב עם האוליגרכיה ועם תאגידיה תאבי הממון. 

הרי רק לפני עשר שנים, במהלך אחד העימותים הטלוויזיוניים בין המועמדים לנשיאות ארה"ב, לעג ברק אובמה ליריבו הרפובליקני מיט רומני אחרי שהלה טען שרוסיה הינה האיום הגיאו–אסטרטגי הגדול ביותר של תקופתנו. "שנות השמונים התקשרו וביקשו את מדיניות החוץ שלהן בחזרה," אמר אובמה בבוז על רקע תשואות הצחוק של הקהל, והוסיף: "אולי אתה לא יודע, אבל המלחמה הקרה הסתיימה לפני עשרים שנה". אובמה, שרץ בימים ההם לכהונה שניה בבית הלבן, בסך הכל ביטא את רוח הזמן. הדוב הסלאבי הנורא היה אז עדיין דובון בלתי מזיק, והאומה הרוסית נחשבה לשותפה אסטרטגית ראשונה במעלה בעולם שבו "האיסלאם הקיצוני" נשא את הלפיד הנצחי של "הסכנה הקיומית". אוסאמה בן–לאדן אמנם כבר שכב עם אבותיו, אבל פס הייצור התעמולתי המשיך להפיק את מותגי "הרשע" הבלתי נלאים, המשמנים את גלגליה של האימפריה הכלכלית והצבאית החזקה בהיסטוריה. 

תכלית המאמר הזה אינה בשום אופן לסנגר על דונלד טראמפ או על מדיניותו. הדברים נכתבים במטרה להבין כיצד דמותו השנואה שימשה כשעיר לעזאזל אידיאלי עבור חרושת הפרופגנדה שנועדה להשיב את רוסיה אל כס "אימפריית הרשע" שממנו היא הודחה בבושת פנים בתחילת שנות התשעים. בכוונתי לצלול אל עומקו של תהליך הנסיגיה שהתרחש בשנים האחרונות ואל תוך הבנייתה מחדש של תודעת המלחמה קרה, שהפכה במהרה לכוח המניע של המכאניזם המושחת המושל בכולנו. פרשת רוסיה–גייט ממחישה שוב את טבעה הנרצע של העיתונות בימינו, שכלי הביקורת המעטים שעוד היו לה בעבר קהו ונטמעו בזרמי הבינוניות והקונפורמיזם. אפילו בוב וודוורד, העיתונאי שקנה את תהילתו באמצע שנות השבעים בזכות חשיפת פרשת ווטרגייט, התאונן במבוכה על "חוסר הסקרנות" שהביעו עמיתיו בוושינגטון–פוסט. הוא ניסה להזהיר אותם בתחילת 2017 מפני "מסמך סטיל" המופרך שהתיימר להוכיח את "הקשרים המרשיעים של טראמפ עם רוסיה". לימים, בשיחה עם העיתונאי ג'ף גרת', הודה וודוורד שהתקשורת לא רק שלא טיפלה בפרשה כראוי, אלא שהיא אף "הונתה את הקוראים."

על אף שההר האימתני של רוסיה–גייט הוליד בקושי עכברון שברירי, חותמת הכזב שלה נטבעה עמוק בדעת הציבור. בסקר שנערך בארה"ב בינואר 2022, לפני שפרצה המלחמה באוקראינה, 40% מהנשאלים כבר החשיבו את רוסיה כאויבת. המיתוס הצולע הזה, המושתת בעיקר על ראיות מפוקפקות והיסטריה מעושה, הפך לאקסיומה מוצקה שמעטים מערערים עליה. האנציקלופדיה המקוונת ויקיפדיה, הראי הנאמן ביותר של רוח הממסד, עדיין מכריזה ללא היסוס שרוסיה "התערבה בבחירות 2016," וכי מטרתה היתה לא רק לפגוע בקמפיין של הילארי קלינטון ולחזק את טראמפ, אלא גם "להגביר את המחלוקת הפוליטית והחברתית בארה"ב". כך, ללא שמץ של ספקנות בריאה, ותוך הסתמכות עיוורת ובררנית על דוחות של הקונגרס והדלפות משירותי הביון, חורץ האתר הפופולרי את פסק הההלכה ההיסטורי, זאת למרות שעל פי מידת הצדק אמור הסיפור הזה להיזכר בדברי הימים כאחת ההונאות המסוכנות והנואלות ביותר של התקופה.

"רוסיה–גייט הינה המחשה חיה של כוחו של הנראטיב," כתב העיתונאי סטיבן קינזר בתחילת אפריל 2019 בבוסטון–גלוב, זמן מה לאחר הגשת דוח החקירה של רוברט מולר, היועץ המיוחד למחלקת המשפטים האמריקנית. "קו העלילה היה קלאסי," הוסיף קינזר, "ומקהלה של פרשנים, רבים מהם יוצאי מערכת הביטחון והמודיעין, התגייסו להפחיד אותנו מפני כוח מתועב שזומם להרוס את דרך חיינו."

לאחרונה התגייס עיתונאי נוסף להציל את כבודה של "הרשות הרביעית". ג'ף גרת', שעבד שנים רבות ככתב–חוקר בניו–יורק–טיימס, פרסם בסוף ינואר בכתב העת CJR של אוניברסיטת קולומביה מאמר רחב יריעה תחת הכותרת "התקשורת נגד הנשיא". בסקירה מפורטת ומאלפת באורך של עשרים אלף מילים פורס גרת' את עלילתה המפותלת והאבסורדית של פרשת רוסיה–גייט.

הוא מתאר אותה מתחילתה באמצע שנת 2016, עם הדלפת האימיילים של המפלגה הדמוקרטית, ועד היום. "כישלונם של כלבי השמירה", כלשונו, נובע לדעתו מהאובססיה שפיתחה העיתונות הליברלית כלפי טראמפ, והסיקור הושפע יותר מדמותו המוחצנת ומאמירותיו הפרובוקטיביות ופחות מעובדות וראיות קיימות.

מולר כיהן בעבר כראש ה–FBI ומונה במאי 2017 על ידי הממשל לבדוק את סוגיית רוסיה–גייט. כעבור שנתיים של חקירה, לאכזבתם של רבים, הוא הגיע למסקנה שלא נמצאו ראיות לשיתוף פעולה בין הקמפיין של טראמפ ובין הקרמלין "במאמציו להשפיע על הבחירות לנשיאות ב–2016". קינזר, שמועסק מזה משך שנים בתקשורת המיינסטרים הליברלית, היה בין העיתונאים המעטים שטרחו לעשות חשבון נפש פומבי בעקבות פרסום הדוח הזה על ממצאיו הדלים. "הדמוניזציה הדוחה של רוסיה נעשתה מרכיב מרכזי בפוליטיקה האמריקאית," הוא כתב. "התקשורת התמכרה לכל 'חשיפה' או 'גילוי מרעיש'. אך דוח מולר מבהיר שההתלהבות היתה מופרזת ואף כוזבת."

אפילו הרמיזות על כך שהנשיא המכהן היה מרגל רוסי, או לכל הפחות נכס מודיעיני של פוטין, לא נראתה מופרזת בעיני העיתונות הנלהבת ויריביו הפוליטיים. מנגד, ההצהרות המתגרות של טראמפ על כך שהתקשורת היא "אויבת הציבור האמריקאי" המפיצה "פייק ניוז" רק הזינו את מנועי הטירוף של הפרשה. גרת' כואב את העובדה שקהילת העיתונות (בניגוד לחשבון הנפש שעשתה בעקבות הפלישה לעיראק), מסרבת לבחון מחדש את התנהגותה בשנים האחרונות. לדעתו, התנהלותה לקתה "בכשלים מאוד חמורים". רוב העיתונאים (שרק ספורים הסכימו לשוחח עמו) עומדים עדיין מאחורי הסיקור שלהם, וחלקם אף מתפארים בפרסים שקיבלו בשל כך. "אף על פי כן, הנזק שנגרם עדיין עומד בעינו," פוסק גרת' ומצביע על סקרי דעת הקהל האחרונים שלפיהם דימוי התקשורת בעיני הציבור הגיע לשפל המדרגה.

סטיבן קינזר, במאמרו בבוסטון–גלוב, טען בצדק שאחת מהתכליות של רוסיה–גייט היתה "לספק הסבר מניח את הדעת לשאלה המטרידה כיצד הצליח טראמפ לגבור על הילארי קלינטון". כזכור, לכל אורך מערכת הבחירות של 2016 נהנתה קלינטון מיתרון משמעותי בסקרים, ולפי נביאי הקלפיות המוסמכים היה לה סיכוי של 98% לכבוש את הכס הנכסף. בעקבות ההפסד, שהיכה בהלם את האלקטורט הדמוקרטי, יצא טירוף המערכות מכלל שליטה. פוליטיקאים ועיתונאים נדהמים, אחוזי פאניקה וחרדה, התחילו לדבר בגלוי על "הסוכן של רוסיה", "המריונטה של פוטין" או "המוקיון הבוגד" המאיים לחלל בטומאתו את קדושת החדר הסגלגל.

האפשרות שתבוסתה של קלינטון נבעה מהפופולריות הנמוכה שלה, או מרקורד פוליטי אומלל הכולל תמיכה במלחמת עיראק ובהסכמי הסחר הבינלאומיים שהשיתו אסון על מעמד העובדים, לא עלתה על דל שפתי המומחים הנרעשים. למעשה, במהלך שמונה שנות כהונת אובמה, שהמשיך את מדיניות קיצוץ המס לעשירים והרחיב את היקף המלחמות, הצטבר זעם עצום בקרב פלחים באוכלוסייה שדווקא תמכו בו בעבר. לפי מחקר עומק שנעשה באוניברסיטת וירג'יניה, לפחות 15% מבוחרי אובמה, רובם מהשכבות הנמוכות, העדיפו ב–2016 את טראמפ. וזאת היתה הסיבה העיקרית לניצחונו. 

אבל התמונה הפרוזאית והריאלי־סטית הזו לא עניינה את העדר העיוור שניזון מרסיסי שמועות, מהדלפות מניפולטיביות ומשפע של צדקנות עצמית. בנובמבר 2017 טענה הילארי קלינטון שקמפיין הדיסאינפורמציה של הרוסים הצליח איכשהו להפנט את הבוחרים בוויסקונסין ובמישיגן – שני מוקדים אלקטורליים חשובים שבהם היא הפסידה בפערים זעירים – ולגרום להם איכשהו להצביע בניגוד לכוונתם המקורית. דבריה נפלו על אוזניהם הקשובות של מיליוני תומכיה המתוסכלים והדהדו בדציבלים גבוהים במרחב הפוליטי והתקשורתי. בעת ההיא, לאחר שכל "הראיות להתערבות ישירה של הרוסים" נכזבו והכזיבו ולאחר שכבר התברר שהבניין של רוסיה–גייט עומד על כרעי תרנגולת, כלי הניגוח היחיד שנותר בידי נושאי הלפיד של הפרשה היה "המניפולציה של האלקטורט באמצעות הרשת החברתית". גם רוברט מולר, שלמעשה ניקה את טראמפ מכל חשד ותקע סיכה ברוב בלוני הספקולציה, עדיין טען שהיתה התערבות של הקרמלין בהליך הבחירות. על רקע זה הוא אף הגיש כתבי אישום נגד שלושה–עשר רוסים שהיו לכאורה חברים בחוות טרולים שהתגייסה לטובת הקמפיין של טראמפ.

חוות הטרולים ההיא, מסתבר, הפיקה שורה של ממים וקריקטורות שהתייחסו לנושאים שונים ומגוונים, החל מהזכות להחזקת נשק ועד אזהרות מפני אוננות יתר. חלקם הניכר היו חסרי פשר פוליטי מובהק וכמעט כולם זכו לחשיפה זניחה. אחת הקריקטורות, למשל, שפנתה לכאורה לקהילת הלהט"בק, הציגה את ברני סנדרס עומד לפני הבית הלבן ומותח גוף חסון ושרירי בתנוחה נועזת. קריקטורה אחרת הראתה קרב הורדת ידיים בין ישוע לבין השטן, שבו הראשון מייצג את טראמפ והאחרון את הילארי. התקשורת הרבתה להזכיר את התמונה הזו כדוגמה ליעילות המתוחכמת של המניפולציה הרוסית, אף על פי ששבמקרה הזה היא זכתה בפייסבוק לסך כולל של כשבעים לייקים. 

האבסורד זעק אף ביתר שאת כאשר נחשף ההיקף הזעיר של אותו "קמפיין מקוון", שהיווה טיפה בים לעומת הכסף והמאמצים שארגונים אינטרסנטיים שונים הקדישו ומקדישים לעיצוב דעת הקהל ברשת החברתית. בפייסבוק למשל, על פי ממצאי החברה, השקיע הממשל הרוסי סך של מאה אלף דולר למטרות שהיו איכשהו קשורות למירוץ לנשיאות ב–2016, וחצי מהסכום הושקע בכלל לאחר הבחירות. בהתאם לעדות בכירים בגוגל, החברה מצאה שמונה–עשר ערוצים בעלי תוכן פוליטי החשודים "בקשרים עם מאמציה של רוסיה" להטיית הבחירות. התוכן בכל הערוצים הסתכם בארבעים–ושלוש שעות וידאו, ורק כשלושה אחוזים מהסרטונים זכו לשיעורי צפייה של כמה אלפי מנויים. 

הדוגמאות הללו הן רק קצה הקרחון של שלל הגוזמאות שיוחסו לממשלו של פוטין בחתירתו המרושעת, כלשונו של הניו–יורק–טיימס, "לתעל את הזעם הציבורי בארה"ב לעיצוב מחדש של הפוליטיקה האמריקנית". למעשה, בשנים האחרונות הואשמה רוסיה כמעט בכל עוול ומזימה תחת השמש, החל משימוש ב"נשק אנרגטי" נגד דיפלומטים של ארה"ב בקובה, עבור בפריצה למכשירי הלפטופ של האנטר ביידן, וכלה בתשלומים כספיים למליציות באפגניסטן עבור כל חייל אמריקאי שנהרג. רייצ'ל מדאו מרשת MSNBC סיפרה לצופיה האדוקים על קונספירציה של הקרמלין "לחבל ברשת האנרגיה האמריקנית לקראת החורף". מאמר של הניו–יורק–טיימס מאוגוסט 2018 הזהיר שטרולים רוסיים "ניצלו את הדיון סביב החיסונים כדי לזרוע סכסוך באמריקה". בידיעה באותו עיתון משנת 2020 שכותרתה "מלחמתו של פוטין במדע האמריקאי", נקבע שהדיסאינפורמציה שמפיצה מוסקבה "מעוררת בלבול, פוגעת במוסדות חשובים ומעודדת את התפשטותן של מחלות קטלניות". פובליציסטים מן הימין אפילו קראו לחקור את המעורבות הרוסית בקרב התנועות למען הסביבה, בעיקר סביב פעילותן הנחרצת נגד קידוחי נפט וגז בשיטת הסדיקה ההידראולית (fracking).

הטירוף הלך והחריף כאשר אפילו בעיותיה המסורתיות של החברה האמריקנית יוחסו לכוחותיו המאגיים של המכשף ממוסקבה. במאי 2019 דיווחה רשת NBC על מסמכים שלפיהם "גורמים רוסיים" דנו בתוכניות "להגביר את המתיחות הגזעית באמריקה". במאי 2020, בתגובה למחאות התוססות שפרצו בקרב הקהילה השחורה בעקבות רצח ג'ורג' פלויד על ידי שוטר לבן, אמרה סוזן רייס, לשעבר היועצת לביטחון לאומי של אובמה, שאי–השקט ברחובות "לקוח הישר מספר התחבולות הרוסי". בדצמבר 2018 פרסם עיתון הגרדיאן הבריטי מאמר שטען, בהתבסס על "דעת מומחים ואנליסטים מתחום הסייבר", כי התעמולה הרוסית היתה "הגורם לירידה המשמעותית באחוזי ההצבעה בקרב האוכלוסייה השחורה". אפילו תנועת "Black Lives Matter" הוכתמה על ידי זרועות התמנון של "ההשפעה הרוסית" כאשר בכל רחבי העיתונות צצו ידיעות על "קמפיינים מקוונים שנועדו לעודד הפגנות של התנועה, ובו בזמן לקדם פעולות אלימות נגדה". רוסיה פה, רוסיה שם, רוסיה בכל מקום.

מובן מאליו שבתוך הווייה חשדנית ורעילה כזו, תחייתו של המקארתיזם הישן והרע היתה בלתי נמנעת. כל אדם או קבוצה מחוץ למעגלי הכוח היו עלולים לגלות לפתע שהם "נכס של פוטין". בכל מקום הדהדו אזהרותיהם של "מקורות בקהילת המודיעין" על רשימת המועדפים של מוסקבה, שכללה לא רק את דונלד טראמפ, אלא גם את ברני סנדרס והתנועה התוססת שהתהוותה סביבו. ג'יל סטיין, המועמדת לנשיאות של מפלגת הירוקים, זכתה אף היא לכבוד המפוקפק, ועמה מבחר מגוון של דמויות וקבוצות פוליטיות חוץ ממסדיות. "מחקרים" הזהירו מפני הסכנה הטמונה במדיה האלטרנטיבית באינטרנט, שעמדותיה "תואמות באופן מחשיד את התעמולה הרוסית". עיתונאים עצמאיים שקראו תיגר על מדיניות ארה"ב ונאט"ו בסוריה ובאוקראינה הואשמו בקבלת תשלומים מהקרמלין. חברת בית הנבחרים לשעבר טולסי גבארד, שיצאה חוצץ נגד מערכת הביטחון במהלך העשור האחרון, הואשמה בגלוי על ידי הילארי קלינטון בהיותה "בת טיפוחיו של פוטין". 

ארס המקארתיזם התפשט במהרה בזרם הדם הממסדי וחלחל לרקמות הפוליטיקה, התקשורת והאקדמיה. כל עמדה שחרגה ממעגלי הקונצנזוס הצרים קיבלה תווית של "השפעה רוסית" ו/או "הזדהות עם פוטין". מערך נוצץ של "צוותי חשיבה" ועמותות "בלתי מפלגתיות" הוקם בסיוע של כסף אוליגרכי כדי לספק "מידע שוטף" לכלי התקשורת ולנבחרי הציבור. לאחרונה, במסגרת סדרת "תיקי טוויטר" חשף העיתונאי מאט טאיבי את פעילות ארגון "המילטון 68", שהורכב מיוצאי מערכת הביטחון והמודיעין ושם לו למטרה "לזהות פעילות עוינת ברשת החברתית". הארגון העביר לחברות המדיה רשימות ארוכות של "פעילים רוסיים" ודרש לחסום את חשבונותיהם. על פי טאיבי, אפילו בכירי טוויטר ידעו שהפרופילים החשודים היו שייכים לאזרחים מהשורה, אך מחאותיהם התפוגגו תחת הלחץ הכבד שהופעל מצד סוכנויות ממשל, חברי קונגרס וכלי תקשורת מרכזיים, אשר פרסמו ללא פקפוק כל "אינפורמציה" שנמסרה להם על ידי "המילטון 68".

כאמור, הכול החל ביוני 2016, כשהוושינגטון–פוסט דיווח על פריצה לשרתי מטה המפלגה הדמוקרטית בוושינגטון וייחס אותה מיד לרוסיה. זמן מה לאחר מכן הגיעו תוכני השרתים לידי וויקיליקס. בחודש יולי פרסם הארגון אשכולות עצומים של תכתובות פנימיות, שחשפו, מלבד התנהלות לקויה בנוגע לקבלת תרומות מתאגידים, גם את המאמצים המשולבים והמודעים של בכירי המפלגה לפגוע בקמפיין המוצלח של ברני סנדרס. אלא שבמקום להתמקד בתוכן המרשיע של האימיילים, בחרה התקשורת להעניק משקל מכריע לחוות הדעת של "מומחי הסייבר" של חברה בשם Crowdstrike שעבדה בשירות המפלגה הדמוקרטית והיתה הגורם היחידי שבדק את השרתים. 

וויקיליקס עד כה מעולם לא נתפס בפרסום מסמכים כוזבים, הציע פרס של עשרים אלף דולר עבור מידע שיוביל לפיענוח הפשע. לימים נודע שסוכנות ה–FBI, שמעולם לא בדקה את השרתים הפרוצים "בשל סירובה של המפלגה הדמוקרטית להעניק לה גישה", מחזיקה ברשותה שני מכשירי לפטופ שהיו שייכים לריץ' המנוח. בתגובה לבקשות על בסיס חוק חופש המידע סירבה הסוכנות לחשוף את תוכן המחשבים בשל "חשש לשיבוש הליכים משפטיים", ואף פנתה לאחרונה לבית המשפט בבקשה להאריך את תוקף החיסיון עד 66 שנים.

במאמרו בכתב העת של אוניברסיטת קולומביה מספר ג'ף גרת' על הקשיים שעמם התמודד הקמפיין של הילארי קלינטון בשלב מוקדם של המירוץ לנשיאות, בעקבות ידיעות בדבר קשריהם של הילארי ובן זוגה עם גורמי שלטון ועסקים ברוסיה. בשנת 2010, בעת שכיהנה כמזכירת המדינה, אישרה הילארי עיסקה למכירת זכויות לכריית אורניום בארה"ב לתאגיד קנדי שהיה בשליטת משקיעים פרטיים מרוסיה. בשנת 2015 חשף הניו–יורק–טיימס שהעיסקה אושרה לאחר שיו"ר התאגיד העביר תרומה של מיליוני דולרים ל"קרן קלינטון", שנוסדה על ידי בני הזוג לאחר סיום כהונתו של ביל בבית הלבן. נוסף על כך, ביל קלינטון קיבל חצי מיליון דולר עבור נאום שהעניק במוסקבה בפני צווות הניהול הבכיר של "בנק המקושר לקרמלין", שהחזיק מניות בתאגיד הקנדי והיה עתיד להרוויח הון עתק מהעיסקה. 

על רקע זה שכר הקמפיין של קלינטון את שירותיה של חברה למודיעין אסטרטגי בשם Fusion GPS, שהוטל עליה למצוא אינפורמציה שלילית על דונלד טראמפ במטרה לשבש את מירוצו הראוותני והמוצלח. לפי גרת', מעמדו הנוסק של טראמפ אף הדאיג את קהילת הביטחון והמודיעין משום ביקורותו המופגנת על נאט"ו ועל מדיניות החוץ של ארה"ב ובגלל מסריו הבדלניים שהלהיבו את התנועה העצומה שקמה סביבו. לשם כך יצרה Fusion GPS קשר עם שפיון בדימוס בשם כריסטופר סטיל, שהיה בעברו ראש המחלקה הרוסית בשירות המודיעין הבריטי MI6, וכתוצאה מהזיווג הבלתי קדוש הזה בא לעולם "מסמך סטיל" הידוע לשמצה ("מסמך זבל", בלשונו של בוב וודוורד), שיהפוך כעבור זמן מה לקרקע הגידול המרכזית של פרשת רוסיה–גייט.

בינתיים, התחילו להופיע בעיתונות כתבות על עסקיו של "הדונלד" עם אוליגרכים רוסיים, בליווי כותרות כגון "קשריו הפיננסיים של טראמפ עם רוסיה וחנפנותו הבלתי שגרתית כלפי פוטין". התופעה שרבים מכנים אותה "סינדרום טראמפ" תפסה תאוצה עם היבחרו כמועמד לנשיאות מטעם המפלגה הרפובליקנית. הרחיק לכת הפרשן הידוע פול קרוגמן שכינה אותו "המועמד הסיבירי". ג'פרי גולדברג, עורך כתב העת רב ההשפעה "האטלנטיק", האשים אותו שהוא "סוכן דה פקטו" של הקרמלין. גולדברג, דרך אגב, היה בין כתבי הניו–יורק–טיימס שהפיצו בחפץ לב את תעמולת "הנשק להשמדה המונית" של ממשל בוש בתקופה שקדמה לפלישה לעיראק. כמו אז כך גם הפעם, למעט מספר זעום של עיתונאים ביקורתיים התגייסה המדיה הליברלית כולה להדהד את המסרים של "גורמי המודיעין", כשמאחורי הקלעים ניצבת חברת Fusion GPS ומזינה בנדיבות את המכונה הרעבתנית.

בספטבר 2016, כחודשיים לפני הבחירות, החלו להופיע שמועות על "פצצה עיתונאית שתכריע את המירוץ לנשיאות". עורך דין בשם מייקל סאסמן נפגש עם נציג ה–FBI כדי לדווח לו על גילויים חדשים בדבר "ערוץ תקשורת חשאי" שיש לטראמפ עם מוסקבה באמצעות שרת של בנק רוסי בשם "אלפא". כשהדבר פורסם בעיתונות התעורר כמובן רעש רבתי. אלא שסאסמן עצמו הסתיר מה–FBI את העובדה שגם הוא הועסק על ידי הקמפיין של קלינטון. בשל כך הוא אף הועמד בסופו של דבר לדין באשמת עדות שקר. כך או כך, על אף אמינותו הדלה, המשיך הסיפור לרחוש על אש קטנה ואף זכה לעדנה מחודשת ערב הבחירות, כשנודע על "חשדות לפריצה למערכות ספירת הקולות". ברבות הימים קבר דוח החקירה של רוברט מולר את החשדות, כשהודה ש"הערוץ החשאי" התגלה כמספר זעום של אימיילים מסחריים שרובם היו בכלל ספאם. 

בחודש דצמבר הוגשה לנשיא היוצא ברק אובמה הערכה מודיעינית שקבעה שאכן היתה התערבות רוסית בבחירות ושהיא "נועדה לעזור לטראמפ לנצח". מאחר שלא נמצאה כל ראייה לשיבוש ישיר של תהליך ההצבעה, הושם הדגש על "קמפיין השפעה" שתכליתו היתה "לזרוע כאוס בארה"ב". לקראת השבעתו של טראמפ בינואר 2017 הודלף תוכן הערכת המודיעין לעיתונות. כעבור זמן מה פרסם אתר החדשות "באזפיד" את "מסמך סטיל", וכך הגיע לשיאו הנחשול שעתיד היה לטלטל את כהונתו של הנשיא הנכנס עד סופה. 

ג'וליאן אסאנג', מייסד וויקיליקס הנמצא מזה ארבע שנים בכלא הבריטי וממתין עתה להסגרתו לארה"ב בשל אישומי ריגול, הכחיש את הטענות שהמידע הגיע לידיו מהמודיעין הרוסי. בכמה הזדמנויות רמז אסאנג' לכך שמקור ההדלפה היה אנליסט צעיר בשם סת' ריץ' שעבד במטה המפלגה ונרצח "במקרה" זמן קצר לאחר פרסום המסמכים בעת ששב לביתו מבילוי לילי בבר שכונתי בוושינגטון. הרוצחים מעולם לא נתפסו והמעשה הוגדר על ידי המשטרה כניסיון שוד שהשתבש, אף על פי שהארנק, השעון והטלפון הסלולרי של ריץ' לא נלקחו. בראיון שהעניק לערוץ טלוויזיה הולנדי ביולי 2016 הזכיר אסאנג' את שמו של סת' ריץ' המנוח, וציין שמקורות הארגון "משקיעים מאמצים ניכרים לספק לנו חומר ולעתים קרובות נוטלים סיכונים גדולים".

כיום נחשב "מסמך סטיל" לסוג של בדיחה עלובה, אך בימים ההם הוא אוזכר באופן תכוף בעיתונות, שהשתמשה בו כקרדום של ביקורת ושל לעג נגד "הנשיא הסוטה". ההאשמה העיקרית במסמך היתה שהממשל הרוסי "מטפח את טראמפ ומסייע לו מזה חמש שנים", וזאת על מנת "ליצור בקיעים בעולם המערבי". נוסף על כך, נכתב בו שטראמפ מקבל מהקרמלין מידע שוטף על יריביו הפוליטיים בארה"ב. כריסטופר סטיל טען שהמידע הנפיץ הועבר אליו מבכירים בשירות המודיעין ובמשרד החוץ במוסקבה, אך למעשה המקור היחידי שלו היה אדם בשם איגור דאצ'נקו, אנליסט פוליטי רוסי שהתגורר באמריקה, והוא היה מי שהזין את סטיל בפיסות רכילות ששמע מחבריו במולדת. דאצ'נקו אף סיפר לסטיל ששירות המודיעין הרוסי סוחט את טראמפ מאז שנת 2013, לאחר שתיעד אותו במצלמה נסתרת במהלך בילוי בחדר מלון במוסקבה עם זונות רוסיות שהעניקו לו "מקלחת זהב". סוכנות ה–FBI שקיבלה לידיה את המסמך עוד לפני שנודע ברבים, הכירה מיד בטבעו הבעייתי ואף ידעה שהוא נכתב בשירותיו ובמימונו של קמפיין קלינטון. אף על פי כן, היא השתמשה בו על מנת להשיג בבית המשפט היתר לצותת לפעיל מרכזי בקמפיין של טראמפ, קרטר פייג', שגם שמו הוזכר במסמך. 

כך, על קצה המזלג, נבטה פרשת רוסיה–גייט וצמחה לממדים חסרי פרופורציות. תחת חסות הדיסאינפורמציה וההיסטריה המלאכותית נדד "האיום הקיומי" מן העולם הערבי אל המרחב הסלאבי הקפוא. ארגון אל–קאעידה נדחק הצידה ואופסן לצורך שימושיים עתידיים – מספק בינתיים שירות יקר ערך לארה"ב במלחמותיה בלוב ובסוריה. במקביל, שבה רוסיה למעמדה הישן כאימפריית הרשע הערמומית, הזדונית, הזוממת לכבוש את העולם ולהשתלט בכוחותיה המאגיים על נפשותיהם הפגיעות של אזרחי המערב. 

בתחילת שנות התשעים, לאחר נפילת ברה"מ והתפרקותה לשש–עשרה מדינות שונות, היתה התשתית הישנה של הכלכלה הקומוניסטית קרקע פוריה לביזה ולהפרטה פראית שהעשירה אשכול פריווילגי של תאגידים בינלאומיים ואוליגרכים מקומיים. רוסיה המובסת היתה מדינה ענייה וחלשה שנזקקה נואשות לחסדי המעצמות המערביות. הנשיא דאז, בוריס ילצין, היה בן טיפוחיה של ארה"ב, וכאשר הוא רץ לכהונה נוספת ב–1996 התגייס ממשל קלינטון דאז לסייע לו באמצעות הלוואה נדיבה של הבנק העולמי וגדודים של יועצים מקצועיים שנשלחו בחשאי למוסקבה. ספק רב אם מישהו מהפוליטיקאים, העיתונאים והאקדמאים שגינו בלהט את "ההתערבות הרוסית" מכירים את פרטי הפרשה ההיא, אף על פי שהיא פורסמה בעבר בפרוטרוט במגזין "טיים". למעשה, על פי הערכות זהירות, מאז מלחמת העולם השנייה התערבה ארה"ב לפחות שמונים פעמים שונות במערכות בחירות של מדינות ריבוניות. לעתים מזומנות, כשהדבר עלה בקנה אחד עם האינטרסים שלה, היא גם לא היססה להפיל משטרים שנבחרו באופן דמוקרטי ולהציב במקומם מנהיגים מושחתים וצמאי דם שהשיתו אסונות על אזרחיהם. בהווייה פוליטית בריאה, הצביעות הזו היתה זועקת לשמיים ופוקחת את אוזניהם הערלות של תושבי תבל ופרנסיה. אבל כשהעולם מתנהל על פי חוקי המאפייה, הבוס יכול לעשות תמיד ככל העולה על רוחו.