לא הבן-זונה שלנו

יותר מעשור חלף מאז שימשה לוב כאתר הזמני של הקרקס המלחמתי הנודד. למשך כמה חודשים בשנת 2011 הפכה הארץ הצפון אפריקאית למוקד תשומת הלב העולמית, בעת שהקהילה הבינלאומית נחלצה לגאול את תושביה מעול שלטונו של הרשע התורן ולהצילם מטבח ודאי. "ההתערבות ההומנית" כך כונה מבצע ההפצצות של כוחות נאטו, בהובלת צרפת ובריטניה, פצצות שהחריבו תשתיות חיוניות והרגו מאות אזרחים. המבצע סלל את הדרך לכאוס המסויט ששורר כיום במדינה והוא כבר זכה לכינוי "מעגל האלימות השטני", זה שהביא אותה לעברי פי פחת. התקשורת, כדרכה בקודש, הגישה לצרכניה את הסיפור הרומנטי בעטיפה רכה ופשטנית, עם התגשמותו של הסוף הטוב, כשההמונים עשו שפטים בדיקטטור המודח והמושפל, היא כיבתה את המצלמות, קיפלה את עמדות השידור המאובטחות, ופנתה לזירה הבאה על מנת לאסוף שם את מטבעות המידע המוטלים תחת פנסי המשטר.

לוב אמנם נעלמה מתודעת הציבור, אך הטרגדיה שלה עדיין חיה ונושמת. ארץ מוכה, שפופה, בזוזה, מפוצלת ושבעת קרבות. ארגון Human Rights Watch דיווח השנה על רבבות עקורים ופליטים, מוקשים שטמונים בכל מקום והרס קריטי של תשתיות חינוך ובריאות. "אנשים רבים עדיין נעדרים, וישנם גילויים מחרידים של קברי אחים המכילים עשרות גופות בלתי מזוהות." תקצר היריעה, וגם הסבלנות, להסביר בפירוט את הפאזל הפוליטי הסבוך של לוב לאחר עידן קדאפי. נתחיל בעובדה שממשלת ההסכמה הלאומית, המוכרת על ידי האו"ם ומקום מושבה בטריפולי, שולטת על נתח קטן בלבד בחלק המערבי של הארץ, ואילו המשטר הנגדי, הבלתי רשמי, חולש על רוב שטח המדינה ומרכזו הוא העיר טוברוק שבמזרח. הממשל בטריפולי אמנם זוכה לתמיכת המדינות המערביות אך הוא נשען במידה רבה על כוחם הפוליטי של האחים המוסלמים. השלטון בטוברוק, לעומת זאת, נסמך על כוחות הצבא המסורתיים תחת פיקודו של הקולונל ח'ליפה חפתר, שזכה למקלט מדיני בארה"ב והתגורר כעשרים שנה בסמיכות למטה ה-CIA בווירג'יניה, עד שובו למולדת עם תחילת ההתקוממות נגד השליט הנצחי.

הנשיא האמריקאי רונלד רייגן כינה את קדאפי "הכלב המשוגע מהמזרח התיכון", והוביל מהלך בינלאומי להטלת סנקציות קשות על טריפולי, החל בסדרה של הפצצות שהרגו כמאה אזרחים, בכללם גם בתו התינוקת של המנהיג

גם ארגון "המדינה האסלאמית", הידוע אצלנו כדאע"ש, החזיק במשך זמן מה בשטח משמעותי בצפון לוב. הוא היה שותף בולט במלחמת האזרחים שהתנהלה במשך שש שנים וכללה את מעורבותן של סעודיה, מצרים, איחוד האמירויות וטורקיה, עד השגת הפסקת האש ב- 2020. בכל רחבי המדינה קיימות היום עדיין מובלעות בשליטת ארגונים קיצוניים, מיליציות חמושות וכנופיות פשע. קרבות בנשק חם הם חזון נפרץ, כמו גם חטיפות, מעשי שוד וסחר משגשג בעבדים.

"קשה לי לומר את זה," הודתה פאייזה אל-נאז, רוקחת מטריפולי, בראיון לסוכנות הידיעות הצרפתית AFP בשנת 2015, "אבל המצב היה טוב יותר תחת המשטר הקודם." אמנם חלפו שבע שנים מאותו ראיון, נדיר היה לשמוע קולות כאלה בתקשורת המערבית אז וגם היום, אולם הם משקפים הלך רוח שהתגבר בחלוף הזמן, ככל שהבטחות "השלום והיציבות" הלכו והתמסמסו. זה גם מה שגילה לתדהמתו כתב "הגארדיין" הבריטי כאשר שוחח עם צעירים גולים שנמלטו מאימת המלחמות ומעול המשבר הכלכלי. "עם קדאפי זה היה טוב יותר," ציטט העיתון סטודנט לובי שהתגורר בתוניסיה, "לא חשבתי שאי פעם אומר את זה. שנאתי אותו. אבל המהפכה היתה טעות והרבה אנשים חושבים כך."

ועכשיו, קצת היסטוריה; לוב היא ארץ עצומה בשטחה, מדברית ברובה, עם אוכלוסייה של שבעה מיליון בני אדם המרוכזת בעיקר לאורך רצועת החוף הארוכה שבצפון. בשנת 1959, כאשר התגלו בה מצבורי הנפט העצומים – המאגר העשיר ביותר בכל יבשת אפריקה – דאג השליט דאז, המלך מוחמד אידריס, להזרים את הרווחים לנותני חסותו במערב בעוד תושביו נותרו עניים ומדוכאים. בעת ההיא, משום מה, אף מנהיג עולמי לא נראה מוטרד במיוחד ממצב זכויות האדם שלהם.

בספטמבר 1969 הצליחה קבוצת קציני צבא לתפוס את השלטון ולהדיח את המלך אידריס בהפיכה מהירה ובלתי אלימה. מועמר קדאפי, בנו של חקלאי בדואי, מונה לעמוד בראש מועצת הפיקוד המהפכנית. צעדיו הראשונים של הדיקטטור הצעיר היו סילוק בסיסי הצבא הבריטי והלאמת תעשיית הנפט והמערכת הבנקאית. קדאפי החל להנהיג זן ייחודי של "סוציאליזם אסלאמי", בהתאם לעקרונות "הספר הירוק" שהתפרסם ב- 1975. בספר, הוא פירט את השקפותיו לגבי בעיות הדמוקרטיה המודרנית והכלכלה הקפיטליסטית, והציע את פתרונות "הסוציאליזם הטבעי" והשלטון המבוזר. בנוסף, הוא הסביר בספר את מדיניות הבידוד שגזר על מדינתו ואת סירובו לקבל סיוע פיננסי "מהדיקטטורה הבינלאומית שמכוונת כנגד הציבור, במיוחד נגד העניים." בשנת 1977 הפכה לוב למה שקדאפי כינה "ג'מהיריה", כלומר: רפובליקה עממית בלתי ריכוזית. באופן רשמי היתה זו סינדיקציה של ועדות אזוריות בתיאום של "הוועדה העממית הכללית", כשקדאפי משמש לכאורה בתפקיד הוגה דעות ומורה דרך בלבד. אולם הכוח נותר בידיו כל העת, ולצד חקיקה פרוגרסיבית למדי ושינויים מפליגים במבנה הכלכלי, הוא ידע גם לרסק בברוטליות כל תנועה והתארגנות שהיוו סכנה למשטרו.

קדאפי היה דיקטטור במלוא מובן המילה, אולם הוא לא נמנה על העריצים השימושיים כדוגמת השאה באירן, סוהארטו באינדונזיה או פינושה בצ'ילה. אלה דיכאו את עמיהם ביד רמה אך גם ידעו להפקיד את משאבי מדינותיהם בידי התאגידים הנכונים וזכו בשל כך לחסות המעצמות העשירות. נוסף על היותו אקצנטרי ומגלומן – "מיזוג מטורף בין דון קורליאונה לבין דונלד דאק," כדברי העיתונאי הבריטי המנוח רוברט פיסק – הוא סירב לשעות לכללי המשחק הפוליטי הבינלאומי ולשונו נטולת המוסרות הרגיזה תכופות מנהיגים ברחבי העולם. פועלו המדיני העיקרי התרכז בניסיונותיו הכושלים להקים בריתות בעולם הערבי ובאפריקה, הוא קיווה שאלה יהוו משקל נגד לעוצמתו הפוליטית והכלכלית של המערב, שידיו הבוחשות יצרו נחשלות ודמורליזציה במדינות המוחלשות.

בתחילת שנות השמונים הלך והסלים הקונפליקט בין לוב לבין המערב בשל תמיכתו הישירה של קדאפי בפנתרים השחורים ובאומת האסלאם בארה"ב. במיוחד הרגיז את המערב הסיוע שהעניק לארגון IRA בצפון אירלנד. הנשיא האמריקאי רונלד רייגן כינה את קדאפי "הכלב המשוגע מהמזרח התיכון", והוביל מהלך בינלאומי להטלת סנקציות קשות על טריפולי, החל בסדרה של הפצצות שהרגו כמאה אזרחים, בכללם גם בתו התינוקת של המנהיג. מעמדה של לוב כמדינה מצורעת הוחרף בעקבות הפלת מטוס חברת "פאן-אם" מעל לוקרבי שבסקוטלנד בשנת 1988. עובדה זו, בתוספת הסתבכות המלחמה הארוכה עם צ'אד השכנה, גרמו לרבים לצפות את נפילתו הקרבה והולכת של קדאפי.

קדאפי החל להנהיג זן ייחודי של "סוציאליזם אסלאמי", בהתאם לעקרונות "הספר הירוק" שהתפרסם ב- 1975. בספר, הוא פירט את השקפותיו לגבי בעיות הדמוקרטיה המודרנית והכלכלה הקפיטליסטית, והציע את פתרונות "הסוציאליזם הטבעי" והשלטון המבוזר.

אולם התחזיות לא התממשו ונראה היה שהסנקציות רק חיזקו את אחיזתו על המדינה. קדאפי השתמש בהכנסות הנפט כדי להעלות את רמת החיים ולהפוך את הכלכלה הלובית לאחת המשגשגות ביבשת אפריקה. האזרחים נהנו עתה ממערכת רווחה מרשימה למדי, ושירותי הרפואה והחינוך ניתנו חינם אין כסף. דיור זמין נחשב לזכות יסוד, וכל זוג נשוי היה זכאי למענק נדיב לרכישת דירה. יתר על כן, השלטון יזם ובנה את מערכת הובלת המים הגדולה בעולם להשקייה חקלאית במדבר, שכונתה על יד קדאפי "הפלא השמיני בתבל". על אף אמונתו האסלאמית האדוקה של השליט, נשים היו זכאיות לרכוש חינוך ולעבוד כמעט בכל משרה, ולא הוטלו עליהן מגבלות לבוש במרחב הציבורי. הכלכלה הלובית היתה עצמאית, ללא חוב חיצוני, עם רזרבות מטבע גדולות ומצבור עצום של זהב.

עם תחילת המילניום, בעקבות אירועי 9/11 והפלישה האמריקאית לאפגניסטן ולעירק, חל שינוי ניכר ביחס המערב ללוב. "הילד הרע" מטריפולי הסכים לפצות את משפחות הרוגי לוקרבי, להשהות את פרוייקט הנשק הבלתי קונבנציונלי ולהצטרף, "בלית ברירה" כהגדרתו, למערך הפיננסי העולמי. חברות נפט מערביות הותרו שוב לעשות עסקים עם השלטון הלובי. בתמורה בוטלו הסנקציות ארוכות השנים וקדאפי התקבל בכבוד רב על ידי מנהיגים שעד לא מכבר ראו בו כהתגלמות הרוע המוחלט. במקביל החלה העיתונות לפרסם כתבות מחמיאות על לוב המודרנית והמתועשת, שאזרחיה זכו לביטחון כלכלי ולתוחלת חיים ארוכה. אבל ירח הדבש הפתאומי לא ארך ימים רבים. לוב נותרה מדינה סגורה שאינה חפצה בהתערבויות חיצוניות ובפלישות של מיליוני תיירים. המעטים שביקרו במדינה בעת ההיא מספרים על קושי להשיג חדרים בבתי מלון, והתלוננו על כך שכרטיסי האשראי שלהם היו חסרי ערך. המנהיג הטמפרמנטי המשיך להביע בגלוי את דיעותיו הלגלגניות על המערב ולעורר את חשדנותם של מחזריו. בשנת 2010 הדליף ארגון וויקיליקס מסמך דיפלומטי לפיו הביעו גורמים בממשל האמריקאי חשש גדול מאיומיו של קדאפי להלאים מחדש את כל נכסי תעשיית הנפט. הדרך לקראת הסלמה מחודשת נפתחה והיא התגלמה בדמות מרי המוני שפרץ בעיר בנגאזי חודשים ספורים לאחר מכן.

זו היתה תקופת "האביב הערבי". סחף של מחאה עממית בתוניסיה ובמצרים השכנות הביא בסופו של דבר לנפילת משטריהן הוותיקים. ההתקוממות בבנגאזי, העיר השנייה בגודלה בלוב, החלה בפברואר 2011. קדאפי טען שההפגנות היו יוזמה של אל-קאעידה והפעיל כוח רב על מנת לדכאן. תשומת הלב העולמית הוסבה אל בנגאזי בעוד ההתנגשויות האלימות הפכו למרד חמוש שקיבל מיד את תמיכת "הקהילה הבינלאומית." לאחר כמעט עשור של הפסקה, שב קדאפי ולבש את דמות הדמון הרשע. "שנאנו אותו, אהבנו אותו, ואז שוב שנאנו אותו," סיכם זאת העיתונאי רוברט פיסק.

בחודש מרץ 2011 החלו כוחות נאטו בסדרה אינטנסיבית של הפצצות אוויריות. ההצדקה הרשמית של "ההתערבות ההומנית" היתה החשש שהמשטר יבצע טבח המוני וחסר הבחנה באזרחי לוב. הקהילה הבינלאומית חשה אחריות מוסרית "למנוע עוד רואנדה". קדאפי התמודד בעבר עם הרבה מרידות ונקט נגדן יד קשה, אבל רצח המוני של אזרחים אינו חלק מהביוגרפיה שלו. ההפצצות שנמשכו גם לאחר נפילת בנגאזי, התמקדו בתשתיות צבאיות ואזרחיות, ובין היתר שיתקו את מערכת המים החיונית. במקביל החלה אספקת נשק סדירה למורדים וניתן להם סיוע מודיעיני. ככל שחלף הזמן התברר שתכלית המערכה אינה רק להציל חיי בני אדם, אלא להביא להפלתו הסופית של המשטר הוותיק.

הרוח החיה בממשל האמריקאי מאחורי המבצע היתה מזכירת המדינה דאז, הילארי קלינטון. היא סירבה לכל הצעה של הפסקת אש וכפתה קו נוקשה על ממשל הנשיא אובמה. הוא עצמו הודה לימים כי ההרפתקה הלובית היתה "הטעות הגדולה ביותר של נשיאותי." קלינטון, כמו מנהיגים אחרים של מדינות נאטו, היתה מודעת היטב למעורבות המשמעותית של גורמים אסלאמיסטיים קיצוניים בקרב כוחות המורדים. באימייל שקיבלה מיועצה הקרוב סידני בלומנטל, הביע האחרון את החשד ששכירי חרב של אל-קאעידה "משתלבים במועצה הלאומית הזמנית ובפיקוד הצבאי שלה." גם ריצ'ארד דירלאב, לשעבר ראש ה- MI6 הבריטי, הודה שמאחז המורדים בבנגאזי היה "פונדמנטליסטי בטבעו".

פעולות אלימות, ואף רצחניות של המורדים החמושים כוונו במיוחד נגד מהגרי עבודה אפריקניים, שהואשמו (לרוב שלא בצדק) בלחימה לצד משטר קדאפי. עדויות על מעשי טבח, הוצאות להורג, אונס, חטיפות וביזה החלו לטפטף מערבה אך לא מצאו מקום משמעותי בסדר היום של התקשורת, שלא נכחה במוקדי הלחימה והסתמכה בעיקר על דיווחי ארגוני המורדים. "אנו צריכים עזרה, אלוהים! בבקשה!" צוטט סמואל, מהגר עבודה מגאנה, "הם לא אוהבים את השחורים. בבקשה, אנחנו זקוקים לעזרתכם!". תחינות כאלה נותרו ללא מענה. באוקטובר 2012 נתגלו 66 גופות של אפריקנים שהוצאו להורג במלון בעיר סירְת, שהפכה בעקבות הפצצות נאטו "לעיי חורבות, עיר רפאים שבה שולט ריח המוות והגופות נערמות ברחובותיה."

צו המעצר על הרג אזרחים שהוצא ביוני 2011 היה כנגד קדאפי בלבד. שלטונו המתפורר אילץ אותו בסופו של דבר לנוס על נפשו ולהתחבא. כעבור כארבעה חודשים, בעקבות הלינץ' ההמוני שנעשה בו לאחר שנמצא בעיר סירת, הכריזה העיתונות העולמית על סיום המחזה ובמהרה איבדה עניין במתרחש בארץ הפצועה. הוושינגטון-פוסט פירסם באותו זמן כתבה מסקרנת על העניין הגובר בקרב חברות הנפט האמריקאיות "שממתינות על הקווים" ועוקבות אחר ההתפתחויות. היה יוצא דופן אחד–בשלבים האחרונים של הלחימה עשה הניו-יורק-טיימס מעשה נדיר של עיתונות חוקרת ושלח כתב מנוסה כדי לסקר את "הטבח ההמוני שביצע קדאפי", ולהפתעתו מצא כי "חדרי המתים לא מלאים, ולא נמצאו קברי אחים המוניים, וההערכות מדברות על כמה מאות הרוגים בסך הכול, משני הצדדים."

אבל זה כבר לא שינה דבר. אחד ממאחזי ההתנגדות האחרונים להגמוניה הבריטית-אמריקאית נפל, ועמו גם כל אוצרותיו נושאי הדיבידנדים.

מאז מותו של נבל העל, השליט הרשע, נקלעה לוב לתוהו ובוהו שהוביל למלחמת אזרחים. המוני פליטים מצאו את עצמם נסחפים על סירות רעועות בים התיכון, נוקשים על שעריה הממאנים לקבלם של אירופה. על פי כל הידוע, לא חל שום שיפור במצב זכויות האדם של אזרחי לוב, וייתכן מאוד שהוא אפילו הורע. מוחמד קארבאל, עורך דין ממוצא לובי המתגורר בניו-יורק, כתב על כך: "הלובים אמנם הדיחו את קדאפי, אבל תרבות העינויים, החיסולים, השחיתות והביריונות עדיין נמשכת."

בשנת 2017 שידרה רשת CNN תמונות שצולמו בסתר בשוק עבדים פומבי בטריפולי, שבו נמכרו שבויים שחומי עור תמורת מחיר של כמה מאות דולרים. הדיווח עורר תדהמה בעולם וחשף רק את קצה הקרחון של התופעה שהפכה לענף כלכלי משגשג מאז הפלת משטר קדאפי. רבים מבין מאות אלפי הפליטים המגיעים מעומק היבשת נופלים קורבן לתקיפות וחטיפות, ולפעמים משפחותיהם נאלצות לשלם הון תועפות עבור שחרורם. העדויות המחרידות של הניצולים מספרות על שגרה של אלימות ואונס. מי שמצליחים להימלט עלולים להיתפס על ידי השלטונות ולהיכלא במחנות מעצר שגם בהם שוררים תנאים בלתי אנושיים, "היכן שהגישה למזון היא מוגבלת ואנשים מתים ממחלות."

רבים מאיתנו בוודאי זוכרים את החודשים ההם בשנת 2011, שבמהלכם כיכבה לוב בחדשות מדי יום ביומו ושימשה נושא לוהט בשיחות סלון מלומדות. לעומת זאת, הטרגדיה שנגרמה על ידי "המערכה למען הדמוקרטיה" מעוררת כיום לא יותר מהרמת גבה אקראית בין פיהוק אחד למשנהו. האייטמים הבודדים המופיעים בעיתונות הם דלי רקע ונטולי הקשר, מנוסחים באופן שמסווה את מעשה הנבלה שנעשה בארץ ובתושביה בשם כוח אימפריאלי ציני שהתחפש לגואל רב חסד. טבעם העריצי של השלטונות הנוכחיים במדינה לא מטריד יותר את חושיו האנינים של המערב, וזה בכלל לא מפתיע. זוהי פשוט הנוסחה הישנה שהיטיב להגדיר הנשיא פרנקלין רוזוולט בהתייחסו לאנסטסיו סומוסה, הרודן ששלט ביד ברזל בניקרגואה: "הוא אולי בן זונה, אבל הוא הבן זונה שלנו."