לא הם המשוגעים

זמן קצר לפני ששיגעון הקורונה התפשט והדביק את כולנו, סגורים כל אחד במקומו, ביקרתי במקלט לקופים בהולנד. זה מקלט כזה שמבקרים לא מגיעים אליו ככה סתם. הוא נבנה מכספי ממשלת הולנד במיוחד עבור קופים ששימשו לניסויים. בשנת 2016  בזכות פעילות ערה של ארגון לשמירה על זכויות בעלי החיים בהולנד נאספו יותר מ-250,000 חתימות בעצומה שדרשה להפסיק לאלתר כל ניסוי בקופים. העצומה הזו היכתה גלים ויותר ויותר אוניברסיטאות ומכוני מחקר בהולנד החליטו להפסיק את הניסויים בקופים. כמובן שהיה צריך למצוא פתרון הולם לכל הקופים שנעשה בהם שימוש וכך הוקם המקלט הזה ששוכן בעיר קטנה בין אמסטרדם לאפלדורן.

במרכז נבנה אגף שלם שמיועד לשימפנזים. חצי ממנו יועד לקופים ניצולי קרקסים ולכאלה שגודלו בבתים ועם התבגרותם נכלאו במרתפים. וחציו השני יועד לשימפנזים שהוצאו ממעבדות לאחר שהופסקו בהולנד הניסויים. ממשלת הולנד התחייבה בתקשורת שהקופים יטופלו בתשומת לב ובכבוד עד יום מותם.

בתחילת הסיור הרגשתי לגמרי בבית. רבים ממיני הקופים שם היו מוכרים לי היטב מעבודתי ביער הקופים. ואז הנס שמיטרוטרס, שהיה המדריך שלי בסיור,  הציע שניכנס לאגף השימפנזים. שימפנזים זה כבר ליגה אחרת ממה שאני מכירה. המרחב שהוקצה להם היה גדול מאוד וחצוי לשניים – בין  שימפנזים ניצולי קרקסים ומגדלים פרטיים ובין שימפנזים ניצולי "שואת המעבדות".

בצד של יוצאי הקרקסים פגשנו  שימפנזים שהיה ניכר מהמבט שלהם שהם לא מחבבים אותנו ובצדק. אמרתי למלווה שלי שאני רוצה לבקר גם באגף השני, זה של הקופים ניצולי שואת המעבדות. "עזבי" הוא השיב. "זה קשה האגף הזה". עניתי לו שאני בוחרת להיחשף לקושי הזה. שאני רוצה להסתכל לקופים האלה בעיניים ולבקש מהם סליחה.

אבל שום דבר  ממה שנתקלתי בו בעברי או מעבודתי עם בעלי חיים לא הכין אותי למה שחיכה שם מעבר לדלת. הקופים שחיו שם היו כולם חולים. חולים מאוד. מצורעים, קרחים, מצולקים. חלקם מעוותים, חלקם רועדים מפרקינסון, ועוד… הכוח האנושי שפגע בהם ניכר בהם בצורה  חסרת חמלה ולא אנושית. הרגשתי שאני נשברת ולא יכולתי להסתיר את רגשותיי. הדמעות זרמו. שימפנזים פגועים, נכים וכנועים היו מראה קשה מנשוא עבורי כנציגת המין האנושי באותו רגע מולם. ועדיין לא נסוגתי ולא ברחתי משם. למרות שממש רציתי.

הנס הוביל אותנו לעבר חצר שטופת שמש ושערים חשמליים שנפתחים אליה מהתאים הפרטיים של הקופים. חצר גדולה פתוחה ופסטורלית משופעת בהעשרות, משחקים ונדנדות, דשא ועצים, מים זורמים. גן עדן. לנוכח מצבם האומלל, הכל נראה לי סוריאליסטי ועלתה בי השאלה מה הקטע של ההולנדים האלה שעכשיו הם נותנים להם מגרש משחקים? ולמה בעצם מחזיקים אותם בחיים אם באמת תמו הניסויים בהם. אין מה לומר, הכל מאוד יפה ומושקע, אבל עדיין נראה לי הזוי ודומה לכלא של העשירון העליון. הוא נתן הוראה לפתוח את כל  התאים והם יצאו זה אחר זה.

והבכי שלי נמשך: הם כולם שבורים. ואני הרי יודעת עד כמה הם חכמים ומפותחים, עד כמה הם קרובים אלינו ודומים לנו. אחד הזכרים שיצא לחצר משך את תשומת לבי. שפת הגוף שלו שונה. הוא נראה מאוד לא רגוע, הולך באופן לא יציב  כמו שיכור וכל האנרגיה שלו משדרת אלימות וכעס. הוא מנופף בידיו ומוציא קולות כמו אחד שמדבר עם עצמו. ניכר בקופים האחרים שהם חוששים ממנו.

"הוא לא מסוכן?" אני שואלת את הנס. "אה, לא ממש" הוא עונה לי. "הוא נראה ככה כי עשו עליו ניסויים במוח, הוא משוגע אבל לא מסוכן. הוא רק נראה כזה מפחיד, אבל האמת היא שהוא ממש בסדר בדרך כלל". אני משתדלת להאמין לו אבל זה לא נשמע לי כמו כל הסיפור לגבי השימפנז הגדול והזועם הזה. "מה שמו?" אני מקשה בשאלה. " אין שמות. יש לו מספר" הוא עונה. "במעבדות השתדלו לא להיקשר אליהם רגשית,  אז במקום שמות נתנו להם מספרים ואות. זה הוא קיי 4778."

קיי 4778 מרים את עיניו אל חלון הזכוכית המקיף את המרפסת שממנה אנו צופים בהם. הוא לוקח גוש צואה של עצמו ומטיח אותה בעוצמה לעבר החלון. זו התנהגות שכבר ראיתי בעבר אצל שימפנזים אז לא ממש התרגשתי מהמחווה הזו כלפינו. אבל מה שקרה כמה רגעים לאחר מכן היה כבר סיפור אחר. הוא החל לנהום ולטלטל את ראשו מצד לצד. הוא לקח מקלות והטיח בעוצמה בקופים האחרים, הוא מרט לעצמו את הפרווה בכוח ונגס בידו עד זוב דם. ואז הראה את נחת זרועו לנקבה שהצטנפה בפחד בפינה. זה נראה היה כמו התקף שיגעון. במקום הופעלה צפירה של מקרה חירום וכל דלתות התאים נפתחו כדי לאפשר לקופים לחזור בבטחה לתאים שלהם.

היה שם כאוס רציני,  צרחות ויבבות, ששה חצי הרדמה נורו לנגד עיניי הנדהמות בשימפנז המתפרע. כל השימפנזים האחרים נמלטו בינתיים חזרה לתאים הבטוחים שלהם. הוא נותר בחצר הפתוחה, נשכב על הדשא, משתדל להישאר ער ולהלחם בחומר ההרדמה המחלחל אל תוך גופו. לבסוף נרדם, ועיניו נעצמו. למרות הבעתה שנמצאתי בה, הבחנתי בארשת פניו המשתנה שסוף סוף איזה שקט מבורך עטף אותם.

"וואוו, איזו הצגה היתה לך" אמר לי הנס הנסער. "היום הוא באמת ממש השתגע. זה לא משהו שקרה אצלנו לפני כן." נדרשו ממני הרבה כוחות נפש להישאר רגועה למראית עין ולהיפרד מהאיש בתודה ובנימוס, כשבתוכי היתה צעקה גדולה: באמת? נראה לך שהוא השתגע? מה שהיינו עדים לו היה לדעתך התקף של שיגעון? או שמא היה זה התקף של שפיות? אולי הקוף הזה  – שהיה אמור להיות שימפנזה מפואר בעל משפחה ושבט, בלהקה באחד מיערות הגשם, ומצא את עצמו במעבדה ארורה של אנשים שעינו אותו במרתף בתוך כלוב והתעסקו לו במוח – התעורר לשפיות ואמר בדרכו דייייי!?

מה אנחנו עושים? רציתי לצעוק על הנס. איזו זכות יש לנו לנהוג ככה  ביישויות חיות אחרות מאיתנו. כמה סבל  והרס אנחנו גורמים. הם לא משוגעים. זה אנחנו המשוגעים. אנחנו הסיבה לשיגעון שלו. זה באחריותנו. אבל, שתקתי כמובן ולא אמרתי לו מילה ממה שעבר לי בראש. ידעתי היטב שגם הנס העושה מלאכת קודש שם בממלכת הקופים המשוקמים, מרגיש בדיוק כמוני.

בערב הוא התקשר אלי: לא היתה להם ברירה אלא להעניק לו המתת חסד לאחר האירוע הזה. התברר להם שהוא מסוכן לעצמו ולסביבה. זהו הוא לא איתנו יותר.

לקחתי נשימה ואמרתי לו שאני שמחה לשמוע שהוא נגאל מיסוריו. מהייסורים שאנחנו גרמנו לו. אמרתי שטוב עשו שהמיתו אותו בהרדמה ללא סבל נוסף בחייו. בצד השני השתררה שתיקה ארוכה. לבסוף בקול חנוק, אמר לי הנס: כן. גם אני שמח על זה. הוא כבר לא סובל. ואני שמח על זה שבסוף דרכו חזרה אליו השפיות.

המפגש שלי עם קיי 4778 חיזק אצלי את הכמיהה לעשות למען אלה שאנחנו כחברה אנושית פגענו ופוגעים בהם. הייתי גאה בו בקוף המיוחד הזה שבעיני אנשים מסוימים השתגע לגמרי, התחרפן, איבד את זה. אבל בעיניי ובעיני הנס הוא בעצם חווה חזרה לשפיות  ולמהות האמתית שלו שאנחנו שיבשנו ודיכאנו. וכמובן שהוא ממש לא היחיד.

אני מכירה עוד הרבה מקרים, הנה מספר דוגמאות משנות ה-2000 של חיות ש"השתגעו", ש"לפתע הפכו את עורן":

בשנת 2001 דווח באוסטרליה על צמד אריות בקרקס שהיו תמיד מאולפים כהלכה וביצעו להטוטים בפני הקהל עד שיום אחד, בלי שום התראה מקדימה, בשיתוף פעולה ביניהם, תקפו לפתע פתאום את המאלף שלהם באמצע ההופעה. באותה שנה, בגן חיות באנגליה, פילים שחיו במתחם קטן ולא מספק, אבל התנהגו מאוד יפה רוב ימיהם, פתאום "השתגעו" והרגו את המטפלת שלהם. בשנת 2003 בלאס וגאס, בדרן בשם רוי שהופיע תקופה ממושכת עם נמר ננשך על ידי הנמר שלו באכזריות.

בשנת 2006 נמרה בשם טטניה שחיתה עד אז בשקט יחסי בכלוב מדכא בגן החיות של סן פרנססיקו, הצליחה במה שנראה למטפליה כ"התקף שיגעון חד פעמי" להימלט. לפני שהיא נורתה למוות, היא הרגה אדם ופצעה שניים. בשנת 2006, לוויתן קטלן שאולץ להשתתף במופעים בפארק מים בארה"ב, גרר פתאום את המאלף שלו  פעמיים עמוק אל מתחת לפני המים באמצע הופעה עד שההוא כמעט טבע למוות, והראה לו ולקהל למה הוא מסוגל באמת. בשנת 2007 דוב גריזלי אחד נזכר שהוא דוב גריזלי, הפסיק לשתף פעולה, תקף והרג את המאלף שלו. בשנת 2008 נמר בקרקס בפלורידה התקיף ופגע קשות במאלף שלו. בשנת 2010, באוקריאנה, שני אריות בשיתוף פעולה ביניהם תקפו את המאלף שלהם באמצע הופעה. בשנת 2010 לוויתן בעולם-מים בפלורידה הרג את המטפל שלו. בשנת 2017 באנגליה, נמר בגן החיות "המרטון" הרג את המטפלת שלו בזמן ששהתה בכלוב שבו הוא חי. ויש עוד ועוד סיפורים עצובים כאלה.

המקרים האלה תוארו בתקשורת בדרך כלל כהתקפים של טירוף, כמעשה בלתי צפוי, תוך השוואות מלאות פליאה של האירוע הקטלני מול מערכת היחסים הנהדרת שהיתה עם המטפלים, ואורח החיים המנומנם והשפוי שאותן חיות הפגינו עד למקרה. העונש של כל החיות האלה היה זהה: מוות. עונש מוות על כך שהן נזכרו רגע אחד מי הן, ומי הן היו אמורות להיות – לפני שערכנו עליהן ניסויים אכזריים, לפני שכלאנו אותן בתאים קטנים ועלובים, לפני שאנשים "נורמטיביים" החליטו לאלף אותם לצורך מופעי בידור להמונים.

אז מי כאן המשוגע ומי השפוי?