לביאה

הייתי בביקור בספארי של רמת גן.

עלבונה של ג'ונגל הלביאה המפוארת וצהובת העיניים מהספארי ברמת-גן היה קשה מנשוא, כשהמטפל איים עליה במוט, וניתב אותה לעבר חלק כזה או אחר של המכלאה.

לבי נחמץ בקרבי. מושפלת, כנועה, מורגלת בתנועות קבועות, מילאה אחר הוראותיו בניגוד גמור לכל האינסטינקטים הקדומים שלה.

הניחה לו לבודד אותה מגוריה, כדי שיוכלו להוציא אותם החוצה, לראווה, לצרכי יחסי ציבור של הספארי.

בלילה לא הצלחתי לישון. ראיתי את ג'ונגל היפהפיה מול העיניים. רציתי לתבוע את עלבונה, ולא ידעתי איך.

ירדתי מההרים, אני פוסעת במורד, הפרווה שלי חמה, והרוח מלטפת אותה. אני לא צריכה להסתתר, אין בי פחד, אני ג'ונגל – מלכת המדבר. אני יכולה לעשות כאן כל מה שעולה על רוחי. אני זקופה וגאה, זה ההר שלי. למעלה, בתוך השיחים השארתי את גאיה וג'ינג'ר הגורות המתוקות שלי. הן בנות חמישה חודשים. כבר למדו לצוד עכברים וחיות קטנות. עכשיו הן רעבות וגם אני רעבה מאוד.

הנקתי אותן הבוקר, אבל הגיע הזמן שיטעמו איזו אימפלה או גור צבאים.

היום זה יקרה. אני מרגישה את זה בכל חושיי. היום יעבור פה העדר ואני לא אשוב אליהן בידיים ריקות, גופי נרגש, נחיריי מתרחבים. אני מרגישה כבר את הריח באוויר. האוזניים שלי שמוטות לאחור, אני שומעת הדים רחוקים מאוד של פרסות שועטות. אחד מהם יהיה חלש יותר מהאחרים. גור, או נכה, אותו אבודד בשיטה העתיקה שלמדתי מאמי. אזנק על צווארו, אסגור את לסתות הפלדה שלי, אסחוב אותו חזרה למעלה במעלה ההר.

אני ג'ונגל מלכת המדבר, כל החיות נסות בבעתה כשהן רואות אותי, חוץ מהצבועים הארורים, שאין בהם פחד, הצבועים השנואים שפצעו את אמי לנגד עיניי. מהם אפילו אני קצת חוששת. לכן אני נזהרת לא להשאיר את ג'ונגל וגאיה גלויות לעין. תמיד מסתירה אותן, נוטלת אותן בעדינות אינקץ בפי ומעבירה אותן ממקום מסתור אחד למשנהו. ריצתי קלה. אני קלת תנועה ואצילית. גווי דרוך, שרירי ומתוח,  עיניי צהובות כמו המדבר, ופרוותי זהובה.

כאן נולדתי, כאן נולדו בנותיי, וכאן אמות.
אני מגבירה מהירות, סתם כך להנאתי, אני מכונת ריצה והרג משובחת.
עליי לאמן את השרירים שלי כדי שלא אכזיב ברגע המבחן.

אני טסה במורד הדיונה הלבנה. ושוב מטפסת על הגבעה הבאה. על הפיסגה אני נעצרת. אני נעמדת זקופה ויפה. אני מודעת ליופיי. אני נראית כאילו חצבו את גופי מתוך ההר. מרימה את ראשי הגדול. שואגת שאגה אדירה, הקול העצום שלי מעביר צמרמורת בגוון של אלפי חיות מסתתרות.

הוא מתפשט בערבה, מהדהד בגאיות וחוזר אליי מפסגות ההרים שמסביב. ברגע הזה אני והמדבר אחד הם. אין לי גורים ואין לי מטרות צייד.

אין לי יעד אחר אלא להיות עצמי, להיות לביאה.
אני ג'ונגל, אני חופש. רוח שבאה ממרחקים מביאה איתה ריחות חריפים, מגרים, הנחיריים שלי רוטטים.

אני מזהה בהם את ריחו של הזכר שהגיע לפני כמה שבועות לאזור. הוא לא האבא של הגורות שלי, הוא מחכה לי. כשימלאו להן שישה חודשים יתחיל לפלוש אט אט לטריטוריה שלי ויסמן עוד עוד אבנים ושיחים בריחו המיוחד. הריח שלו מוצא חן בעיני, זה זכר טוב. עוד נכונו לנו ימים ביחד, אבל לא עכשיו, עכשיו אני עסוקה בגאיה ובג'ינגר שלי, שיתחזקו, שיגדלו, שילמדו לצוד, שידעו להגן על עצמן. שום דבר אחר לא מעניין אותי עכשיו. צהריים, השמש גבוהה, הפרווה שלי לוהטת, אני צמאה ועוד אין זכר לעדר. עלי למצוא מחסה ולנוח, אחרת לא יעמדו לי כוחותיי כשאצטרך להסתער.

אני שותה, כל החיות הקטנות והגדולות שעמדו על שפת השלולית נסוגות בבהלה, מפנות לי את הדרך. אני מטפסת על עץ, אנוח לי בצל.

איבריי פרוקים על ענף, הזיזים והענפים הקטנים החדים שננעצים בפרוותי, בצלעותיי, בבטני, לא טורדים את שלוותי. אני רכה, אני גמישה, אני נמרחת על הענף. כפותיי הגדולות תלויות, משתלשלות כלפי מטה. עיניי הצהובות מצטמצמות לשני סדקים צרים. אנוח שעה ארוכה בצל, לא אזוז, לא אבזבז אף טיפת אנרגיה שאצורה בי, עוד כשעה יגיע העדר – ועימו, רגע האמת.