לדעת לגמור

אף פעם לא היה לי קל עם פרידות. הייתה לי פעם מורה שאמרה שבכל בן אדם קיימת ישות נפרדת, זאת שעושה את הפרידות בחייו, ולרוב היא עושה אותן בצורה מאוד מסוימת. לדוגמה, בסיום קורסים או סדרת מפגשים קבוצתיים מתמשכת שהשתתפתם בהם – האם אתם מאלה שמושכים את המפגש האחרון וכשהוא מסתיים ואנשים מתחילים להתפנות, תישארו עוד קצת? אולי תעשו סבב שיחות אחרון עם אנשים, תנסו לייצר המשכיות כמו לפתוח קבוצת וואטסאפ משותפת או להציע מפגשי המשך?

או שאתם דווקא מאלה שחותכים באחת. אלה שבכלל לא יגיעו למפגש האחרון… כלפי חוץ יש סיבות טובות, משהו באמת לא הסתדר לכם פתאום באותו יום, אבל האמת היא שקשה לכם מדי להיפרד.
אצלי זה גם וגם: לפעמים אני חותכת את הסוף, שיכאב כמה שפחות. ולפעמים, מושכת אותו ומנסה לייצר המשכיות.
אז בקיצור, זה טור פרידה היום.

בשבוע שעבר עם כל הסערה שהתחוללה סביב קהילת המיניות המקודשת, לקחתי רגע הפוגה מכתיבת הטור, עצרתי. ראשית, הסערה הזאת טילטלה גם אותי. היא הציפה טראומות מיניות שחוויתי בעצמי. אלה טראומות שאת רובן אני כבר מכירה היטב ועברתי (ועוברת) איתן תהליכים של עיבוד, אבל לחוויות האלה יש נטיה להמשיך לצוף לפעמים כשהנושא של טראומות מיניות צץ ועולה.

לא היה לי קל להסכים לעצור. היה בי גם קול שאמר שיש לי אחריות על הכתפיים, שדווקא בגלל ששדה המיניות מאוד סוער כרגע, זה באחריותי לכתוב את הטור שלי על מיניות ולהשמיע את קולי. אבל אני כבר הרבה פחות במקום שדוחף את עצמי בכוח לעשיה, על אחת כמה וכמה כשהטראומה צפה

אחת המסקנות המשמעותיות עבורי במפגש הקרוב שלי עם עולם המיניות היא שכולנו (גם) פצועים שם. אנחנו חיים בעולם שבו מיניות ופגיעות מיניות עדיין לא מנותקים זו מזו. השיח המיני נהיה הרבה יותר פתוח. המודעות והלגיטימציה לעונג, לתשוקה, למיניות בריאה התגברו. ההבנה שמיניות טובה תורמת לבריאות הגוף והנפש שלנו, לריפוי, לחיים של הגשמה ושמחה, ובכלל, לחיים הרבה יותר טובים על פני האדמה. המודעות לכל אלה מאוד התרחבה, השבח לאלה, וזו תנועה אחת שמתרחשת.

בד בבד, גם הפצעים המיניים שאנחנו נושאים יוצאים עוד ועוד מהארון. גם הפגיעות המיניות שחווינו. וזאת תנועה שנייה שמתרחשת. שתי התנועות קורות יחד ובמקביל. הן לא נפרדות.  מיניות בריאה שנקברה יוצאת מהמחשכים אל האור, ואז כל מה שהחשיך אותה בדרך, יוצא גם הוא לאור. חשוב לי כל כך להזכיר ולזכור, כל פעם מחדש כשאני נוגעת בשדה הזה עם כל היופי שלו – שהוא גם שדה פגיע ונפיץ. יש בו את הפוטנציאל לעונג הכי גדול ובאותה נשימה, גם לכאב הכי גדול.

אני כותבת על מיניות מיטיבה ובריאה, ולצד זה, גם המיניות שלי פצועה עדיין. היא אומנם לא רק פצועה, יש בה כבר הרבה יותר אלמנטים בריאים ומיטיבים, אבל כן, יש בה עדיין, גם חלקים פצועים.
בשבוע שעבר עצרתי כי לנוכח הסערה שהתחוללה, התחלתי להרגיש בגוף שלי תסמינים של פוסט טראומה והבנתי שזה זמן להפוגה.

לא היה לי קל להסכים לעצור. היה בי גם קול שאמר שיש לי אחריות על הכתפיים, שדווקא בגלל ששדה המיניות מאוד סוער כרגע, זה באחריותי לכתוב את הטור שלי על מיניות ולהשמיע את קולי. אבל אני כבר הרבה פחות במקום שדוחף את עצמי בכוח לעשיה, על אחת כמה וכמה כשהטראומה צפה. הגוף ביקש שאקשיב לו רגע ואעצור.

זה אגב אחד הדברים שהחוויות הטראומטיות המיניות שלי לימדו אותי היטב: מתי הזמן לעצור או להאט. מתי הגוף מאותת לי. לבחור להקשיב לו ולא לדחוף את עצמי מעבר לסף של המערכת שלי.

לפעמים המיינד מנסה לספר לי סיפור שני מכנה אותו "תסמונת המושיעה", שאני קצת לוקה בה: חייבים אותי, יש לי תפקיד ואני לא יכולה להשתמט ממנו. זה מצב חירום. אני חייבת להתגייס עכשיו  ולהציל את העולם.
כשהבחנתי שהתסמונת התעוררה לחיים, הבנתי שזה יהיה חוסר אחריות מצידי לכתוב מהמקום הזה. הבנתי שזה הזמן לתת לאחרים לכתוב. ולשמחתי הרבה, עיתון בראשית עושה מקום ראוי לנושא המיניות כבר מבראשיתו, והוא ממשיך לפרסם התייחסות רחבה למה שקורה סביב הסערה בקהילות המיניות המקודשת. זה עזר לי לשחרר את המושיעה.

עצרתי גם כדי להיות עם עצמי ועם כל מה שצף אצלי ולהיתמך בכל מיני דרכים ואנשים. רציתי גם לערוך בירור כולל עם עצמי אודות העיסוק שלי בעולם המיניות, כמו הכתיבה שלי  פה. לשאול את עצמי בשקט, האם ואיך הייתי רוצה להמשיך? איך אני מייצרת תנועות מיטיבות בעולם סביב מיניות? איפה אני כבר מייצרת כאלה, ואיפה ואיך לשפר אותן מתוך רצון לקחת אחריות ולדייק אותן? התגבשתי עם ההחלטה לעצור את כתיבת הטור בעיתון, לקחת הפסקה שעוד לא הוחלט אם היא זמנית או קבועה.

הכתיבה פה הייתה לי מאוד משמעותית. הרבה פעמים הרגשתי את התשוקה להעביר הלאה, לבטא במילים את הבעירה הפנימית שיש בי שנים סביב הנושא הזה, והידיים ממש ריקדו על המקלדת בתשוקה.
אלא שבעת האחרונה קלטתי עד כמה משמעותי עבורי לכתוב מתוך דחף של הרגע, מתוך תשוקה אמיתית שחיה בי ולא כזו שאני מנסה לייצר כי צריך. כי יש לי טור קבוע והעורכים מחכים לחומרים שלי.  והתשוקה הזאת, לפעמים היא הייתה שם בכתיבת טור שבועי, ולפעמים לא. הבנתי שאני רוצה חופש לכתוב בזמן שלי ובטור קבוע זה הרבה פעמים לא מתאפשר.

אז אני נפרדת מכם/ן לעת עתה, לפחות בפלטפורמה הזאת. אני נפרדת מהמדור הזה שהיה לי מרחב לביטוי ומקום לכתוב לכם/ן בחודשים האחרונים. תוך כדי הכתיבה של הטור וההנאה שהתעוררה ממנה, נזכרתי בכל היופי שהוא היווה עבורי ועבור אחרים, וכשאני מוכנה להשתהות רגע גם עם היופי וההנאה שהייתה בכתיבה, אני בהכרח מרגישה גם עצב וכאב על הפרידה. ככה זה בפרידה –  המוכנות להכיר בכל מה שהיה, ובכאב על מה שלא יהיה. ממש כמו שתי התנועות ההן שמתרחשות בזמנים שלנו בעולם המיניות.

תודה לאלה מכם/ן שהיו איתי כמעט כל שבוע בחודשים האחרונים.
תודה על הזכות להאיר, להשמיע את הקול שלי, לגעת, לפגוש.
תודה לכל מי ששיתפו אותי בדרכים שבהן הטור תמך בהם. אני מזמינה אתכם.ן לשתף אותי בכל הקולות שהתעוררו בכם/ן גם עם הטור הזה. תודה לעיתון בראשית, על המקום, ותודה אישית לגבי ניצן היקר לליבי, שראה את האור שלי והזמין אותי להביא אותו גם לכאן.