להפשיר את הלב שקפא

מרוץ המכוניות הכי מטופש ביבשת, ראלי אירופה 2024 (Europa Orient Rally), ממשיך את דרכו מטיבינגן בגרמניה למרקש בטורקיה. בתנאי הישרדות קשוחים המשתתפים מקפידים לשמור על הכללים: המכוניות בנות 20 שנה לפחות ומחירן אינו עולה על 1,111 יורו; הנסיעה במסלולים מאתגרים נעשית ללא ג'י. פי. אס. ואסור לנסוע בכבישים ראשיים או בכבישי אגרה; והם לנים בקור נוראי, בשיטפונות ובשלג במכוניות, באוהלים, או במלונות שמחירם עד 11.11 יורו בממוצע לאדם.

בשנה שעברה, באמצע המסע, נודע לאורלי לוק שאחייניתה הפיה שני נחטפה לעזה ואחר כך נרצחה. כעת מוקדש הראלי, שהיה ברשימת החלומות שלה, לזכרה.

היום השביעי: "איזו דודה משוגעת"

מרוקו קיבלה את פנינו בגשם שוטף. המעבורת היטלטלה כמו משוגעת במיצר המחבר (או המפריד) בין אירופה לאפריקה. נדמה היה ש"מאדי", המכונית הצבעונית בעולם, הפכה ירוקה יותר כשהגענו לחלץ אותה מבטן המעבורת. נשבעת שיכולתי ממש לשמוע את אנחת הרווחה שלה כשירדנו מהמעבורת והגענו לקרקע יציבה. או שמא האגזוז שוב התנתק? חיברנו את האגזוז בכבל, מאדי נרגעה ויחד הצטרפנו לתור האינסופי של מכוניות עייפות, שרוצות לצאת כבר לדרך ותקועות שעות בשער הנמל.

מכוניות מרוקאיות עצבניות החלו לצפור בקולי קולות כאות מחאה על התור, מה שלא ממש הרשים את שוטרי המכס שעצרו כל אחת מהן לבדיקה קפדנית ושלחו את חלקן למתקן הסריקה. ערמות עצומות של בגדים, ארגזים וסחורות היו מוטלים ללא מחסה בגשם השוטף.

כשהגענו סוף סוף לעמדת הבידוק, שוטר המכס הביט על מאדי וחיוך נמרח על פרצופו. "היא היתה פה לפני שנה, נכון?" "נכון" עניתי וצחקנו כמו חברים ותיקים שלא נפגשו הרבה זמן. "וולקאם טו מרוקו" הוא הוסיף בחיוך והורה לנו להמשיך ליציאה.

הגשם הולך ומתחזק והווישרים של מאדי לא ממש מצליחים לעמוד בקצב, גם מרוב התרגשות על שרגליה דורכות שוב ביבשת אפריקה. היא מצליחה לזהות ברגע האחרון את הפנייה לחניון הלילה שלנו, שיושב בנקודת תצפית מרהיבה על מיצרי גיברלטר. כמה מחברי הראלי כבר הגיעו וכולנו מתקבצים מתחת לסככת ניילון קטנה ש"עכברות המדבר" המתוקות מתחו בין שתי המכוניות הצהובות שלהן.

ארהרד עובר בין כולנו ומוזג בנדיבות שוטים של רום שקנה בדיוטי פרי על המעבורת. חיים ותמי מגיעים עם מגבר קטן שממנו בוקעת מוזיקה מרוקאית בפול ווליום. החברים הגרמנים לא ממש מתחברים למקצבים אבל כשהגשם לא פוסק, ואחרי כמה שוטים של רום, הם משתחררים קצת ומצטרפים לריקוד הסוחף של חבורת הישראלים.

השעה מאוחרת והגשם לא מרפה לרגע. החברים פורשים אט אט למכוניות שלהם (לכולם יש מכוניות גדולות שמאפשרות לינה בדרך זו או אחרת). ווילי ואני מבינים שאין טעם לפתוח את האוהל שלנו, שאפילו לא חסין לטל אז בטח לא למבול שיורד עלינו. אנחנו נכנסים למכונית הצבעונית בעולם, וברור שלרגע הזה היא חיכתה כל המסע. רגע שבו לא תהיה לנו ברירה אלא לתת לה את הכבוד הראוי ולהירדם בחיקה.

כל המצב הזה משום מה ממש מצחיק אותי. ווילי לעומת זאת לא נראה משועשע בכלל. הוא מניף רגל אחת מעל ההגה ומשמיע קולות של חוסר שביעות רצון שמתחלפות מהר מאוד בנחירות חסרות חדווה. אני מצחצחת שיניים, פותחת לרגע את דלת המכונית ויורקת החוצה, מורידה מעליי את השרשראות והעגילים ודוחפת לתא הכפפות. הכל קרוב וזמין כל כך. אפילו האור נכבה לבד. אני משחילה את גופי לתוך שק השינה, תולה על החלון הקדמי צעיף, מתעטפת בשמיכה שבריג'יט השאילה לי מפרויקט סיוע לנפגעי רעידת האדמה, ושניה לפני שאני נרדמת אני רואה ששני מחייכת אלי מתוך המדבקות שמולי, אלו שקישטתי בלבבות צבעוניים. אני שומעת אותה מתגלגלת מצחוק ואומרת "איזו דודה משוגעת יש לי".

היום השמיני: געגועים לאבא שלי

בבוקר אני מתעוררת מעוכה לגמרי. הצוואר קצת כואב ונרדמה לי הרגל. מיותר לציין שאי אפשר ממש להתמתח כשאני תקועה ככה בין ארגז האוכל הסגול, המזוודה הוורודה, שני כסאות פיקניק ושולחן קטן מדקטלון.

אני יוצאת מהמכונית לבוקר שמשי ומתמתחת מול הים ומול אירופה כולה שנמצאת מעבר לו. אחרי הקפה כולנו מתארגנים לקראת משימת העפיפונים; כל צוות צריך להכין תוך כדי המסע עפיפון מחומרי גלם בסיסיים. עכשיו מסתבר שזה החלק הקל כי להעיף אותם זה כבר סיפור אחר.

אחרי שאף אחד לא מצליח להעיף את העפיפון שלו אנחנו ממשיכים בנסיעה על קו החוף לכיוון טנג'יר היפה. כשאנחנו מגיעים ווילי לא מרגיש כל כך טוב. זו הזדמנות מצוינת לחרוג מכללי הראלי ולקחת את המלון האהוב עלינו שיושב מעל העיר העתיקה. הוא נשכב על המיטה ואני נשבעת שהוא מתחיל לנחור עוד לפני שהוא נרדם.

אני מנצלת את ההזדמנות ויוצאת לשוטט בעיר הולדתו של אבא שלי, שלא משנה כמה זמן עבר מאז שהוא נפרד מאיתנו, הגעגועים אליו נמצאים בכל סמטה ובכל דוכן בשוק.

אחרי שאני עולה חזרה מסמטאות השוק והגעגוע, אני מתיישבת בבית קפה פינתי מתחת לעץ עצום ומזמינה לעצמי קפה. חבורת ילדים מנגנת ושרה בקולי קולות בחוסר הרמוניה מוחלטת. עוברים ושבים זורקים מטבעות לתוך הכובע המונח לפניהם. ככל שערמת המטבעות גדלה כך הם מגבירים את קולם וחובטים בתופים ללא רחמים. לפתע יוצאת מאחד הבתים אשה מבוגרת לבושה בחלוק בית ומניפה את זרועותיה לכל עבר, מטיחה בהם קללות, צועקת ומסלקת אותם משם. הילדים מצחקקים. ניכר שזו לא הפעם הראשונה שהם מוציאים את האשה הזו מדעתה. הם מחכים שהיא תחזור לביתה, חוזרים בדיוק לאותו מקום וממשיכים להכות בתופים ולשיר בקולי קולות. אחרי התלבטות אני ניגשת אליהם וזורקת כמה מטבעות מחווה על העקשנות שלהם והעמידה על זכותם להשמיע קול, אפילו אם הוא צורם למישהו.

בערב ווילי מתאושש ואנחנו יוצאים יחד לסמטאות העיר העתיקה. אחרי שאנחנו מאפשרים לעצמנו ללכת לאיבוד אנחנו מצליחים למצוא את הסמטה עם הבית שבו גדל אבא שלי. במסעדה החמודה ממול זוכרים אותנו מהפעם הקודמת ואנחנו יושבים שם לארוחת טאג'ין עם פירות יבשים, דבש וקינמון שממלאים את עיניי בדמעות ואת ליבי בגעגוע מתוק.

היום התשיעי: ניחוח תבשילים של סבתא

אנחנו יוצאים בנסיעה קצרה יחסית בכבישים קטנים לעיר הכחולה שפשוואן. אנשי הראלי לוקחים את המשימה המטופשת שנתנו להם בכל הרצינות. הם צובעים את עצמם בצבע כחול והופכים בן רגע לאטרקציה של העיר. תיירים מיפן עומדים בתור כדי להצטלם איתם.

לקראת שקיעה אני נעמדת במרפסת הגג של הגסטהאוס שלנו. כל העיר הכחולה פרושה מולי והכחול נצבע בכתום ורוד. ריח משכר של תבשילים עולה מהבתים מתחת, ניחוח שמזכיר לי את בית סבתא. ניגונים עולים מהחצר ואני מרגישה בת מזל על שניתנה לי ההזדמנות לעמוד פה על גג העיר, ולהיות חלק ממנה ולו לרגע אחד קסום.

היום העשירי: חברי הצוות קורסים

אנחנו יוצאים לכיוון דרום בדרכים צדדיות, נסיעה מאתגרת של כארבע וחצי שעות בכבישים צרים, שחלקים מהם נמחקו בשיטפון האחרון. לבסוף אנחנו מגיעים לעיר פס שמקבלת את פנינו בערימות זבל אדירות הניצבות בצידי הכביש, ובאיי תנועה המפרידים בין הנתיבים.

אנחנו נפגשים בחניון הלילה שלנו הצמוד לאחד משערי העיר העתיקה. ניכר שהלחצים בין חברי הצוות והעייפות המצטברת מתחילים לתת אותותיהם; חלק מהחברים מתפצלים, חלק לא מרגישים טוב. לילך מתעלפת בשוק, סבינה מקיאה בלי סוף, יואכים נכנס למכונית שלו ונרדם עד הבוקר, וגם מאדי, המכונית הצבעונית בעולם, מתפנצ'רת בחניה בלי שום סיבה נראית לעין וללא הודעה מוקדמת. תמורת 20 יורו אנחנו מוסרים את הגלגל המפונצ'ר לנהג מונית והוא מחזיר לנו אותו מתוקן אחרי 20 דקות. לא יכולנו לקוות לפיתרון פחות מושלם מזה.

היום ה-11: לילה איפשהו בשום מקום

בבוקר רוב החברים מתאוששים ואנחנו יוצאים בנסיעה ארוכה לכיוון הרי האטלס הנמוכים. אנחנו חולפים על פני העיר התיירותית המשעממת איפרן, וממשיכים בדרך יפה למידלט, שם אנחנו ממליצים להצטייד בפרודוקטים לארוחת הערב כי חניון הלילה שלנו, השוכן כמה קילומטרים מאיזה מכרה עתיק, נמצא איפשהו בצידו של שום מקום.

אחרי שש שעות נהיגה אנחנו מגיעים קרוב למכרה בשביל לגלות שהדרך נהרסה כליל מהשיטפונות. אפילו רוג'ר ופסקל, השוויצרים המשוגעים, לא מעיזים לחצות את גשר העץ הרעוע. אחרי עוד שעה של נסיעה מתישה בעיקולים אינסופיים, בעליות ובירידות, אנחנו מגיעים לחניון לילה לא מתוכנן אך חמוד להפליא, שיושב על נהר למרגלות הרי האטלס מתחת מיליון כוכבים.

ווילי ואני פותחים את ארגז האוכל הסגול רק בשביל להיות בטוחים במה שכבר ידענו – שנגמר לנו האוכל. ובכל זאת אנחנו מפשפשים בו בתקווה ואכן מצליחים לדלות כמה אוצרות: קופסת טונה שהבאנו מהבית, חצי צנצנת מלפפונים חמוצים שקנינו בספרד, רוטב לסלט שנשאר מצרפת ולא ברור מה מצבו וגם שבבי קוקוס קלוי, בננות מטוגנות ושאריות אגוזים. אנחנו מערבבים הכל ומורחים על פרוסת לחם יבשה שמזל שלא זרקנו אתמול. אנחנו מסיימים את הארוחה המזינה הזאת עם כוס יין מתקתק שנשאר לנו מהיקב של מארי פייר בבורדו.

תמי וחיים לעומת זאת, מתחילים במסכת בישולים שלא מביישים שפים טלוויזיוניים. מי שמסתכל עליהם מהצד יכול לחשוב שהם הגיעו לחניון הלילה בטיסה ישירה, ולא אחרי נהיגה מתישה של שבע שעות בכבישים שבורים.

הלילה אני קופאת סופית באוהל. ולא עוזר לי שאני מכורבלת בתוך שני שקי שינה, סוודר, מעיל, גרביים וכמעט נחנקת תחת אותה שמיכה כבדה וענקית שאני משאילה מבריג'יט, או בעצם מנפגעי רעידת האדמה במרוקו.

היום ה-12: רגעי התהילה של הבנות

כשמגיע הבוקר אני מחכה לשמש כמו למשיח. היא מגיעה בסוף והקרניים שלה חודרות לאוהל ומפשירות אט אט את הרגליים שלי, ואת שאר הגוף עד קצות השערות. כשאני יוצאת מהאוהל אחרי הפשרה מלאה אני מגלה שכולם כבר יצאו לדרך. אחרי קפה עם מוסטפה מחניון הלילה אנחנו דוהרים דרומה.

ההתרגשות מורגשת באוויר ההולך ומתחמם, ככל שאנחנו מתקרבים להרפתקה המצפה לנו בלב מדבר סהרה. בשעה שלוש אנחנו נפגשים עם חסן על גבול הדיונות במדבר. זה הרגע שבו אני חולצת נעליים וטובלת את רגליי עמוק בחול החם, פותחת את הגג של מאדי, משילה מעליי את הבגדים המיותרים ומתמסרת לחוויית המדבר שממתינה לנו.

החוויה לא מאחרת להגיע. חסן הזהיר אותנו מראש, שבעקבות השיטפונות היתה נדידה של דיונות ונוצרו חריצים לא עבירים, בנתיב אל המחנה שלנו בעומק המדבר. אבל אנחנו לא נבהלים בקלות ודוהרים בשיירה פראית אל תוך הדיונות.

מהר מאוד רוב המכוניות האירופיות המפונקות מוצאות את עצמן תקועות עמוק בחול החם. אלה ללא ספק רגעי התהילה (שלא לומר שעות התהילה) של לילך ומיקה הישראליות והג'יפ הקשיש שלהן. שתי הנשים הצעירות האלו מחלצות את המכוניות בזו אחר זו וממלאות אותי בגאווה ישראלית של כוח נשי מטורף.

לקראת ערב אנחנו מגיעים למחנה כשחלק מהדיונות האבודות בסהרה מפוזרות בתוך המכוניות ובכל חלקי הגוף. בערב אנחנו נפגשים לארוחה מדברית לאור נרות, אחריה אנחנו יושבים סביב המדורה מתחת מיליוני כוכבים, וכל אחד בתורו מנסה לתופף מקצבים בדרבוקות ובכלי תיפוף שונים שלהקת הנגנים השאירה לנו. מסתבר שאין לנו השנה אפילו מתמודד אחד עם שמיעה מוזיקלית.

היום ה-13: חגיגת הלילה האחרון

לפנות בוקר, בחסות החשיכה, אנחנו נפגשים בקצה המחנה, שם מחכים לנו כבר מאתמול בערב גמלים. הגמלים מביטים בנו בזלזול, כנראה בגלל הניסיונות האומללים שלנו על הדרבוקות אתמול בלילה. הם נושאים אותנו באדישות עד קצה הדיונות, שם, בלי אזהרה מוקדמת, הם מתיישבים על החול ומעיפים אותנו מעליהם. זה הרגע שבו אני מתעוררת סוף סוף, ומודה לעצמי ובפני עצמי, שגם הפעם היה שווה לקום לפנות בוקר בשביל המראה המהפנט הזה, שבו השמש עולה וצובעת את המדבר בכתום עתיק ועמוק, שגורם לי לבכות מהתרגשות על היותי ברגע הזה ועל שני שכבר לא תזכה לראות את הקסם הזה.

אחרי ארוחת הבוקר ווילי ואני מתלבטים באיזו משימה מטופשת להתחיל, סקי חולות או מרוץ הלמאנש. השוויצרים מקדימים אותנו, הם כבר קשרו את עצמם בחבל ארוך למכונית והתחילו לגלוש בסנובורד על גבי החולות. ווילי, שאמור להיות המבוגר האחראי מתייצב גם הוא עם מגלשי סקי, ואחרי ניסיון כושל הוא אוחז שוב בחבל, מייצב את הגוף, גולש ונעלם באופק יחד עם הג'יפ. הגמלים, שבדיוק היו בהפסקת הבוקר שלהם ורגילים להיות האטרקציה של המדבר, מביטים בנו בהשתאות והמבט המזלזל שלהם מלפנות בוקר מתחלף במבט מעריץ מהול ברגשי נחיתות.

אחרי שהצוות השוויצרי מעניק במתנה לחסן את המגלשיים והסנובורד אנחנו ממשיכים למשימת מרוץ הלמאנש המסורתית. המתמודדים עומדים בקו הזינוק, בהישמע האות הם רצים לכיוון המכוניות, מתניעים אותן ומתחילים את המרוץ. כאילו לא הספיק למכוניות האומללות שלנו מה שעשינו להן אתמול, הן נאלצות לבלוע עוד טונה של חול תוך כדי דהירה לדיונה הנמצאת על גבול אלג'יריה וחזרה. ברגעים אלה של המסע הן משילות מעצמן את החזות של מכוניות אירופיות מפונקות, ומאמצות חזות קשוחה ומאובקת של מכוניות פראיות למודות אתגרים והרפתקאות.

אחרי המרוץ אנחנו נפרדים מחסן ומהסהרה ומתחילים לעשות דרכנו אל הכביש הראשי. מצפות לנו היום כשבע שעות נהיגה עד לחניון הלילה שלנו, השוכן בהרי האטלס הגבוהים והמושלגים. ובכן, רק בשביל לא להלאות בתיאורי הדרך הקשוחה אציין שביום אחד מאדי, המכונית המתוקה והצבעונית בעולם, התפלשה בחולות טובעניים מתחת לשמש יוקדת, נסעה על אדמת מדבר משובצת אבני בזלת חדות, דהרה בכבישים מעוקלים העולים מעלה מעלה להרי האטלס, גלגליה טבלו לא פעם בנחל שהחליט לחצות את הכביש, היא מעדה בבורות שנפערו בכביש בעקבות רעידת האדמה וקפאה בשלג שחיכה לה בצידי הכביש.

כשהגענו בשעות החשיכה לחניון הלילה שלנו, על גדת אגם בלב הרי האטלס, הייתי עייפה ומרוטת עצבים. כבר לא היה אכפת לי שקפוא בחוץ ושיום שישי היום ולא הספקנו לעצור לקנות אוכל. שלא לדבר על יין. רק שמחתי שכולם עמדו במשימת הדרך והגיעו בשלום לחניון הלילה הגבוה ביותר וגם האחרון שלנו במסע זה.

תמי וחיים שוב קפצו מהמכונית שלהם כאילו נחתו הרגע ממסוק פרטי אחרי טיפול ספא, והתחילו לארגן ארוחת שבת לתפארת מדינת ישראל. הם הזמינו את כולנו לאכול כאילו שהם האבא והאמא של כל הראלי הזה. החברים הצטרפו לארוחה והוציאו את אחרוני בקבוקי היין, הבירות, החטיפים וכל מה שנשאר, כי ברור לכולנו שזה חניון הלילה האחרון שלנו ומפה נוסעים לטקס הסיום במרקש.

אני לובשת את כל הבגדים שיש לי זה על גבי זה ומתיישבת קרוב מאוד למדורה עם כוס יין. החלטה גומלת בליבי לישון גם היום במכונית היפה והלא נוחה שלי. אני לא יכולה לסבול את המחשבה ששוב אקפא מקור באוהל הדקיק ובשקי השינה המחורבנים. ווילי מנסה לשכנע אותי לוותר על הרעיון אבל אני מתעקשת. אני כבר מתורגלת בעניין. אני תולה את הצעיף על החלון, משחילה את רגליי לתוך שק השינה, מתכסה בכל מה שיש באוטו פחות או יותר (חוץ מהכיסאות וצנצנות הריבה), אומרת לשני לילה טוב ולפני שהיא אומרת לי שאני דודה משוגעת אני צוללת לשינה מתוקה.

היום ה-14: בועות סבון עם רועה קטנה

התעוררתי בבוקר מנקישה קלה על החלון. ווילי הביא לי ספל קפה למיטה. כלומר למכונית. מסתבר שהיו צריכים להפשיר את הקרח שהצטבר על הרוכסן של האוהל שלו כדי לחלץ אותו משם.

אחרי שכולם נוסעים ווילי ואני נשארים להפשיר בשמש ולאכול ארוחת בוקר על האגם הקסום. לא חולפות כמה דקות ועדר עזים גדול מקיף אותנו מכל עבר ומתחיל ללעוס כל דבר שנראה להן אכיל, כולל הבאנר של הראלי, שקי השינה והאוהל שלנו. ווילי מגן בחירוף נפש על ארוחת הבוקר שלנו, שעומדת בסכנה מוחשית ואני מנסה לסלק אותן משם בקריאות קישטא שמאוד משעשעות את ווילי.

כמה דקות אחר כך מגיעה רועת צאן עם בתה הקטנה והמתוקה חנין. הן זורקות לעברנו מבט מתנצל וגוררות את עדר העזים לכיוון המרעה. ווילי ואני מסיימים את ארוחת הבוקר ומתחילים לארוז את כל החפצים הלעוסים שלנו הפזורים מכל עבר. אנחנו מקפלים את המצעים ואת שמיכת הצמר העבה שהצילה אותי מקיפאון, וברגע אחד ברור לשנינו מה אנחנו עושים איתן. אני ניגשת בעדינות לרועת הצאן, מציגה בפניה את המצעים ואת השמיכה ושואלת אם תרצה אותם. כמובן שהיא לא מבינה צרפתית ואני לא מבינה מילה משפתה, אבל המבט מוכיר התודה והחיבוק הקרוב שאני מקבלת ממנה מבהיר לי שהיא מקבלת את מתנתי באהבה.

אני חוזרת למכונית ומביאה לבתה את בועות הסבון ואת דינוזאור המלח שקיבלנו בטירה ביער השחור. אני נושפת בועות סבון מול פרצופה המשתאה של חנין והן מתפזרות בין העזים ולכל עבר באוויר הקר. אני מנסה ללמד את חנין לנשוף אל תוך העיגול ואחרי כמה ניסיונות היא מצליחה ועיניה השחורות מבריקות משמחה. אני שואלת את עצמי לא פעם, מי מתרגש ושמח יותר. זה שמקבל או זה שנותן. בשני המקרים אני תמיד זו שבוכה.

אחרי שבע שעות נהיגה בנופים עוצרי נשימה גם אנחנו מגיעים לנקודת המפגש במרקש. ההתרגשות גדולה. כל המכוניות ואנשי הראלי מגיעים בסופו של הערב ואנחנו יוצאים משם לשוטט ב"מדינה" של מרקש. כמובן שווילי ואני עדיין לא הזמנו מלון אז מדי פעם אנחנו עוצרים באיזה ריאד לשאול אם יש חדר פנוי. אבל אין. עם הזמן מסתבר לנו שהלילה אין חדרים פנויים בשום מקום.

כל חברי הראלי מתפזרים לבתי המלון המפנקים שהם הזמינו מבעוד מועד ורק שנינו, מארגני הראלי המהוללים, משוטטים ברחובות מרקש כמו צמד חסרי בית. אחרי שאנחנו אוכלים משהו באחד מדוכני הרחוב במרכז כיכר ג'מה אל פנה, אנחנו נרגעים קצת ואז ממשיכים לשוטט בעיר. דקה לפני שאנחנו מתחילים לכעוס על עצמנו ולהאשים אחד את השני בחוסר אחריות, אנחנו מוצאים חדר במלון מתוק ממש מעבר לכיכר.

סוף דבר: ברק בעיניים וצער עמוק

טקס סיום הראלי מתקיים במרפסת מסעדה הצופה אל כיכר ג'מה אל פנה. אין לנו תוכניות גדולות; ארוחת ערב מהמטבח המרוקאי, ברכות ומתנות ודברי תודה והתרגשות שיוצאים מהלב.

אני יושבת בפינת המסעדה בשולחן עם תמי וחיים, לילך ומיקה; חבורת ישראלים שיושבים עכשיו לידי עם עיניים נוצצות של אחרי מסע, ועם אותו פחד בלב וצער עמוק על מה שעדיין קורה ומה שעוד לא קרה בארץ האהובה שלנו. הפער הזה בין המרפסת הזאת, שתלויה מעל הכיכר המטורפת עם הכי הרבה חיים שאני מכירה (טוב, אולי חוץ מכמה מקומות בהודו) לבין האבל האישי והלאומי שלנו כישראלים קשה לגישור.

חיים ותמי נוסעים מחר לכיוון מדריד ומשם יטוסו חזרה לארץ. מיקה ולילך מחליטות להמשיך במסע משל עצמן; ללילך אין עדיין בית בצפון לחזור אליו, ומיקה מנסה להתגבר בדרכה על אובדן חברים קרובים ועוד חבר שעדיין שבוי בעזה.

אני מביטה על אנשי הראלי. קבוצת אנשים מכל העולם שרק לפני שבועיים היו זרים מאופקים ומנומסים, והיום הם קבוצת חברים פרועים ושזופים עם ברק בעיניים. כולנו חלפנו על פני 3,500 ק"מ של נופים, תרבויות, שפות והרפתקאות אין סוף. חלפנו על פני אזורים מושלגים ומקומות בהן זרחה השמש במלוא הדרה. ראינו זריחות ושקיעות מטורפות. ובעיקר היינו לרגע אנשים חופשיים הגומעים מלוא הכוס את יופיו ועוצמתו של העולם ללא הבדלי דת, גזע, מין או שפה.

המסע שלי לזכרה של האחיינית אהובת ליבי, שני לוק, הסתיים. הכאב והגעגועים ילוו אותי במסעות חיי לנצח. ועכשיו אנחנו לוקחים את מאדי דרומה לאגדיר ומשם לאסווירה, ואז נתחיל אט אט את המסע שלנו צפונה, חזרה לבית ביער.

הראלי הבא מאירופה למרוקו יוזנק ב-11 באוקטובר, 2025. יש מקום למספר מצומצם של צוותים ישראלים. מוזמנים באהבה