לזרוק ולשכוח

לעולם לא אשכח את התלת אופן הראשון שלי. הייתי בן שלוש ודהרתי עליו ברחבי השכונה. לפעמים מרכיב ילד נוסף שעמד מאחורי ואוחז בכתפיי ולפעמים דווקא אני הייתי זה שעמד מאחור כשחבר מדווש בעוז. הוא היה עשוי מתכת והוא סבל ממני צרות גדולות ובכל זאת הוא החזיק מעמד עד שכבר עברתי לאופניים של גדולים והתלת אופן שלי  עבר הלאה לידיו של חבר או בן משפחה אחר.

אני לא זוכר בדיוק אל מי ואני גם לא זוכר אם כשאני קיבלתי אותו הוא היה יד ראשונה או שניה, זה באמת לא ממש שינה לי אז. כשהבן הבכור שלי הגיע לגיל שלוש חיפשתי לו תלת אופן כזה אבל כל מה שמצאתי היה חפצים שונים העשויים פלסטיק נחות. תלת האופן שלו לא הצליח להחזיק מעמד יותר משנה, חלקים שונים שלו החלו להתפרק די מהר. לאחיו הצעיר ממנו בשלוש שנים כבר נאלצנו לרכוש תלת אופן חדש.

היום לכו תמצאו טלוויזיה או טוסטר, צעצוע או טלפון סלולרי שתוחלת החיים שלהם אינה מוגבלת ביותר. המכשירים ומוצרי הצריכה חיים זמן קצר, ונראה שהוא הולך ומתקצר יותר ויותר. ומשום מה, האנושות מקבלת את זה בהשלמה סטואית

במחסן של ההורים שלי יש עד היום צעצועים ששירתו אותי כילד ואפילו אותם כשהיו ילדים. משחקי הרכבה שונים העשויים עץ, בובות ועגלות בובות שהן בנות שימוש עד היום ועוד צעצועים שונים ומגוונים. ההורים שלי אמנם שייכים לדור שאומר שאסור לזרוק שום דבר ועדיין, פעם הצעצועים היו בעלי יכולת הישרדות הרבה יותר גדולה ממה שיש לצעצועים כיום. ולא שאין בין המציאות שם צעצועי פלסטיק שונים, יש ויש, אבל פעם גם צעצועים מפלסטיק היו עושים בכוונה שישרדו ויחזיקו מעמד לשנים רבות.

ולא רק צעצועים. את מכונת הכביסה הראשונה שלי קיבלתי מאישה מבוגרת שהמכונה עבדה אצלה כבר עשר שנים. אצלי היא פעלה בנאמנות עוד תשע שנים עד שכבר ממש לא ניתן היה לעבוד איתה. ממכונת הכביסה השנייה שלי כבר נאלצתי להיפרד אחרי שבע שנים, למרות שהיא היתה חדשה, כמו שאומרים "מהניילונים".

מה קרה לנו? מה השתנה בתרבות שלנו שגורם לנו לקבל בהבנה ובהסכמה את תרבות ה-השתמש וזרוק? היום לכו תמצאו טלוויזיה או טוסטר, צעצוע או טלפון סלולרי שתוחלת החיים שלהם אינה מוגבלת ביותר. המכשירים ומוצרי הצריכה חיים זמן קצר, ונראה שהוא הולך ומתקצר יותר ויותר. ומשום מה, האנושות מקבלת את זה בהשלמה סטואית.

אבל המחיר הסביבתי של התרבות הזו הוא הרה אסון לסביבה שלנו ולחברה שלנו. מדובר, כמובן, על כמויות אדירות של פסולת שאנו מייצרים בהסכמה הזאת שלנו ואולי אפילו ברצון שלנו לקנות עוד ועוד מוצרים חדשים בכל פעם.

חברת מכוניות אחת פיתחה מכונית שתחזיק 25 שנה. החברה פשטה את הרגל, מי רוצה מכונית כל כך הרבה זמן? כיום מחליפים רכב כל שלוש שנים לכל היותר. אנחנו אוהבים מוצרים חדשים, את ניחוח הפלסטיקים החדשים, הטקסטיל או הדבקים. ריח של חדש גורם לנו לתחושה טובה, לסוג של התרוממות רוח. זה יכול להיות בגד חדש, מכשיר חשמלי או רהיט. אבל לתחושת החדש המשכרת הזו, יש מחיר סביבתי וחברתי גבוה שלרוב לא מספרים לנו עליו.

אחת הסיבות שאני אוהב לחקור את נושא הפסולת הוא כי הפסולת נמצאת בקצה של המשפך של התרבות שלנו. לפי הפח ניתן להגיד על האדם שהפסולת שייכת לו המון דברים. ממה שהוא אכל או לא אכל ועד למה שהוא לבש, צרך, קנה וזרק. בפסולת אנו פוגשים את התרבות שלנו והאמת – היא לא נראית כל כך טוב. תרבות חד פעמית שככל הנראה כבר רואה את הסוף של עצמה.

אחת השאלות שאני עוסק בהן היא – איפה זה התחיל? מה גרם למה? האם הכמיהה שלנו לדברים חדשים גרמה לתעשייה ליישר קו עם המגמה הזו ולייצר דברים חד פעמיים או שהרצון של התעשיינים להרוויח יותר ולמכור יותר ויותר גרם להם לעודד את תרבות ה-השתמש וזרוק שכולנו כל כך סובלים ממנה. התשובה עוד לא ברורה לי.  כך או כך, ברור שאנו צורכים את עצמנו לדעת ולא משאירים אחרינו הרבה. כל מחקרי הסביבה, הידע שהצטבר והנתונים מראים שמוטב שנשנה את התרבות הזו כמה שיותר מהר, שחייבים להתנגד לה ולא להסכים איתה בשום אופן.

ואז באים אנשים ושואלים – אבל מה אני כפרט כבר יכול לעשות? האם אני הקטן אוכל לשנות את העולם? ואני אומר – אתם יכולים לעשות בהחלט. כן, אתה הקטן האחד יכול לחולל שינוי. אז מה לעשות? למרוד – לא לרכוש מוצרים חדשים, נקודה. המחיר החברתי של חולצה חדשה שעולה "גרושים" הוא כל כך גבוה, פשוט תקדישו רגע של מחשבה לזה: מישהו היה צריך לייצר את הסיבים והבד שמהם הכינו את החולצה, מישהו היה צריך לגזור ולתפור את הבד ולהפוך אותו לחולצה, ורוב הסיכויים שהאנשים האלה לא תוגמלו בשכר הוגן. אנחנו יכולים לחפש ולהקפיד לצרוך רק מוצרים עמידים יותר.

בצרפת, לפני כמה שנים, חוקקו חוק שמחייב יצרני מוצרים חשמליים לתת אחריות מלאה על המוצרים לשנתיים לפחות. מטרת החוק היא שיכנסו לשוק מוצרים עמידים יותר. את המגמה הזו צריך לפתח, לעודד ולשכפל.

יש מי שנתנו לתרבות ה-השתמש וזרוק את השם "תרבות הצריכה" ויש מי שמכנים אותה תרבות הפסולת. מה שלא יהיה, בעיניי, היא תרבות פסולה.