לחבק תינוק מת

מאמא, קופת הגנון שלנו, אחזה בגופו הקטן המת והשמוט של תינוקה ולא הרפתה ממנו. היא גררה אותו ממקום למקום ולא עזבה אותו אפילו לרגע. התמונה הזאת לא היתה קלה לעין. לא למטפלים ביער הקופים ובטח שלא לקהל המבקרים. ובכל זאת בחרתי שלא להעלים רק בשל חוסר הנוחות את התמונה האמיתית, כפי שהיא מתרחשת בטבע. כך מתאבלים קופים. "למה אתם לא לוקחים לה את התינוק המת?", "זה ממש נורא" הזדעזעו חלק מהמבקרים. למי שרצה לשמוע הסברתי שזהו האבל שלה על התינוק שלה בן השלושה שבועות שמת. ככה הם מתאבלים. היא חייבת ומגיע לה להתאבל. זה חשוב עבור הבריאות הנפשית שלה והיא תיפרד ממנו כשהיא תהיה מוכנה לפרידה הסופית. מאמא תסחוב את הגופה הנרקבת לכל מקום ולא תניח אותה מידיה ולו לרגע, עד שגופתו הקטנה פשוט תתפורר. כשזה יקרה, היא תשמוט אותו, תביט בו בפעם האחרונה ותשוב ללהקה.

מאמא חוותה ארבע הפלות טבעיות ואחריהן היא גילתה סימני דיכאון והתבודדות חברתית. בפעם החמישית, למרבה השמחה, נולד לה תינוק חי. אבל השמחה היתה מאוד קצרה. די מהר ראינו שהוא חלש, לא אוחז כמו שצריך בגופה. הוא החליק מגבה כל הזמן והיה לגופו צבע כחלחל כמו שפתיים אחרי שהייה ארוכה במים קרים. אבל היא היתה ברקיע השמיני. ראתה רק את הטוב ואת הטוהר בתינוק שלה, כל כך מאושרת. היא אחזה בו ביד אחת כל הזמן שלא יישמט לה. היה לי ברור שהיא יודעת. בעלי חיים יודעים כשיש בעיה אצל תינוק או גור ובדרך כלל הם מוותרים עליו.

מאמא תסחוב את הגופה הנרקבת לכל מקום ולא תניח אותה מידיה ולו לרגע, עד שגופתו הקטנה פשוט תתפורר. כשזה יקרה, היא תשמוט אותו, תביט בו בפעם האחרונה ותשוב ללהקה

לא מאמא.
למרות שהיא ידעה שמשהו לא בסדר וחשה את חולשתו, בחרה לטפל בבנה יחידה במלוא תשומת הלב והאהבה. היחס שלה אליו חסך ממני התלבטות מוסרית לא קלה: מה לעשות איתו? אולי נכון יותר להפריד אותו ממנה ולנסות להעניק לו טיפול רפואי מציל/מאריך חיים? מצד שני, זו החלטה שתשנה את מסלול חייו וחייה לנצח, תמנע ממנו לחוות אהבת אם, לינוק ולהיות מעורסל ומוגן בתוך בחום גופה ונישא על גופה. וממנה היינו מונעים זמן, אפילו קצר, שבו היא אם מאושרת וגאה. והיא לא הסתירה את זה. התהלכה קורנת מאושר וגאווה. בסופו של יום החלטתי לא להתערב. להניח לטבע לעשות את שלו. אמרתי לעצמי – מה שצריך לקרות יקרה, הוא יחיה וימות אהוב ומחובק ומאמא, היא זוכה להגשמה.

כל יום עקבנו אחריהם בדאגה. ראינו איך הוא גדל בגוף ובו זמנית גם נחלש. ידענו שימיו ספורים.
זה לא לקח הרבה זמן. כשהוא בן שלושה שבועות בלבד, ראיתי שהוא קרוב לסוף. מתקשה לנשום, מנסה ללגום אוויר, צבעו הכחול מעמיק. מאמא חיבקה אותו חזק–חזק והרכינה את ראשה. ידעתי שזהו זה. הצטערתי עבורה על הזמן הקצר שזכתה להיות אמא אבל אז הזכרתי לעצמי את מה שאני יודעת – שלושה שבועות הם נצח כשחיים כל רגע ורגע במלואו, ללא פחד ממה שאולי עתיד לבוא.

מאמא לא שחררה את האחיזה מתינוקה המת. היא חיבקה אותו, הפכה אותו, ניסתה להניק אותו. היה ברור שאין לנו סיכוי לקחת אותו ממנה. גם לא רציתי. רק כשתהליך האבל שלה הסתיים והיא חזרה ללהקה, החלטנו לעקר אותה. ההריונות שלה היו כל פעם מזכר אחר ותמיד חזרה אותה בעיה. הבנו שהבעיה טמונה בה.
לאחר העיקור היא לא היוותה יותר איום על הנקבות האחרות ולכן הן אפשרו לה להשגיח מידי פעם על התינוקות שלהן, מה שגרם לה לאושר גדול.

השיעור שמאמא העבירה אותי היה גדול. התבוננתי בה במהלך שלושת שבועות האבל כשהיא אוחזת בתינוק המת וממאנת להיפרד ממנו, וחיפשתי בתוכי: במה אני אוחזת שאינו חי בי יותר? מה אני "סוחבת" ככה בחיי ולא מוכנה בשום אופן להיפרד ממנו? מצאתי לא מעט תשובות. כשקברתי את תינוקה של מאמא קברתי יחד איתו גם חלק מהדברים שהגיע הזמן שלי לשחרר אותם. והודיתי לה.

כשחיות מתות

עדר פילים נשאר באזור הפיל המת כשבוע ימים. הם באים אליו מידי יום, לפעמים גם פילים מחמש להקות שונות, עומדים במעגל סביב גופתו ומנענעים אותו בעדינות עם החדקים. אחר כך הם רוקעים ברגליהם ומשמיעים תרועה. בהינתן האות, כולם יחד זזים מחברם המת. הטקס הסתיים. עם זאת, מדי פעם הם חוזרים במשך שנים, עוצרים לרגע ליד העצמות ורק אז ממשיכים.

---

האצ'יקו הוא כלב האקיטה המפורסם בעולם. כשהתפרסם סיפורו, מיליוני אנשים התחברו אליו. הבעלים שלו מת, והכלב שבור הלב המשיך לחכות לו בתחנת הרכבת בטוקיו (בה המתין לו מדי יום בעודו בחיים) במשך עשור (!). האצ'יקו הקפיד להגיע תמיד באותה שעה והמתין ליד אותו ספסל בתחנה בו נהגו להיפגש כשבעליו היה חוזר בערב עם הרכבת מעבודתו.

---

כשעורב מוטל מת, עורבים רבים מגיעים מיד למקום ומקיפים את הגופה במעין טקס מתואם היטב. המדהים ביותר הוא שהם עושים זאת דווקא בשקט מוחלט. כמה מהם מביאים מקלות ו/או עשבים ומניחים אותם לצד העורב המת ואפילו על גופתו. לאחר שחלקו לו כבוד אחרון, הם עפים לדרכם.

---

נקבות דולפינים ולוויתנים נצפו כשהן סוחבות על גבן גור מת במשך ימים ארוכים. הלהקה כולה מאטה את קצב השחייה כדי שהאם המתאבלת לא תישאר מאחור.