למור מאהבה

חומי הוא למור חום, והוא הגיע אלינו ביחד עם שון. שון הוא גם למור חום, אבל הוא למור חום מיוחד. שון הגיע כשהוא סובל מבעיה נוירולוגית כרונית שרק הלכה והחריפה בשל טיפול קלוקל במקום ההוא במרכז הארץ שבו שניהם גדלו. הלשון של שון השתרבבה החוצה כל הזמן. הוא היה איטי מאד בתנועה שלו וגרר את חצי גופו השמאלי. לעומתו חומי היה מבריק, גמיש בגופו, זריז תנועה וניכר עליו שהוא רוצה ללמוד עוד ועוד.הם גדלו יחד, והיו צמודים זה לזה כל חייהם.

קופי הקפוצ'ין שחיים בשכנות קרובה אצלנו לחלקת הלמורים הסתקרנו מאוד עם הגעת הדיירים החדשים ושיחות נרגשות החלו מתנהלות מעבר לגדר. חומי ניגש ללא היסוס. שון הסתכל מהצד. כעבור זמן מה, חומי פיתח יחסי חברות עם קוטי, אחד מקופי הקפוצ'ין, והשניים סיגלו להם מנהג – לשבת על הגשר הגבוה שמחבר בין החלקות, זה ליד זה, ולפטפט.

הקפוצ'ינים ידועים בתבונתם הרבה. במחלקת הקופים הם נחשבים חכמים כמעט כמו השימפנזות. החוכמה הזו יחד עם רצון הלמידה של חומי התחילה לעבור אליו מקוטי ומבני משפחתו. חומי הלמור החל נוהג כמנהג הקופוצ'ינים: הוא למד איך לחלץ צימוקים מבקבוק, ועמד בכבוד בכל אתגרי ההעשרה שאנחנו מציבים בפני הקופים. כל הזמן הזה, הוא לא הזניח חלילה את חברו הטוב שון. כל דבר שהוא הצליח לעשות וזכה בו, מיהר לכבד גם את שון. מרגש כל כך לראות איך הוא קורא לו ומניח לפניו חלק מהשלל. שון מתכופף לעבר הצימוקים ואוכל בעזרת פיו. בעוד שחומי, המתקדם, כבר למד והוא מחקה את אופן האכילה האנושי של קופי הקפוצ'ין: הוא מושיט יד, חופן מלוא כף ידו צימוקים ומגיש אותם אל פיו.

שון וחומי יושבים מכורבלים יחדיו. ישנים יחדיו. חומי מחבק את שון ושון מחבק את חומי. למורים הם ישויות אוהבות ולא אלימות. מדי פעם קוטי הקפוצ'ין קורא לחומי לבוא אליו, חומי נענה ובא בשמחה, ואז שון נשאר זמן מה בודד ומכונס בפינה שלו.

בוקר אחד אני מגיעה לחלקה ומגלה שחומי לא נמצא שם. שון מגיע אליי לקבל את ארוחת הבוקר, כרגיל, הוא גורר קשה את רגל שמאל ולשונו שמוטה החוצה. "קשה לך, אה שון?" אני שואלת ומנסה לנחם אותו. "איפה חומי?" שון נראה מיואש. וחומי לא נראה בשום מקום. בצהרי היום, לאחר חיפושים, אני מזהה פתאום את חומי ישן לו בנחת על צמרת העץ הגבוה שצמודה לחלקת הלמורים. אבל מחוץ לחלקה! הוא נראה שם על העץ, כמו איזה למור במדגסקר ולא כמו אחד שנולד בכלוב וגדל בעיר הגדולה. זה ממש בסדר לי שהוא ככה בחוץ. הוא רגוע ולא מסוכן לאף אחד וגם לא לא לעצמו, נראה לי שהוא יודע לשמור על עצמו מצוין. הבעיה היחידה היא שון. שון הרי ירצה להצטרף אליו, ולא ברור לי אם הוא בכלל יצליח לטפס לגובה הזה ואיך הוא יסתדר בחוץ עם הנכות שלו.

בחלקה יש להם בית מוגן, עם חימום לימי החורף הקרים, הם יכולים לבחור אם לישון בתוכו או לא. ומה יהיה מעכשיו? האם דרכיהם יתפצלו? האם נתיר זאת או שנתערב? אני שרויה בהתלבטות. וההתלבטות לא נוגעת רק לשון, אלא גם לחומי. אני מתבוננת בחומי ובהזדמנויות שנקרו כאן על דרכו: הוא פורח ומשגשג, כל הזמן לומד ומתפתח, הודות לקפוצ'ינים חבריו החדשים, הוא פורץ את הגבולות של עצמו ומפתח חלקים חדשים במוח הלמורי שלו. הוא בגן עדן. זה יהיה ממש לא הוגן להגביל אותו עכשיו רק בגלל מחשבה על רווחתו של שון. ומנגד יש את שון, שומר המסורות הישנות, שחי את עולם הלמורים כפי שהוא בדנ"א שלו והוא גם שרוי בתוך עצמו, עם מגבלותיו ומכאוביו. אני רוצה ששניהם יוכלו לבחור אם להיות בתוך החלקה שלהם, מוגנים מאחורי הרשת, או לצאת להרפתקה בעולם שבחוץ. אבל אני מודעת היטב לבעייתיות שזה מציב בפני שון. בסופו של דבר החלטתי להשאיר פתח פתוח לרווחה בכלוב, ולראות מה קורה.

קרו דברים טובים: חומי לימד את שון איך לצאת ולהיכנס מהמכלאה שלהם, ושון למד את זה יפה מאוד. תקופה ארוכה, הם נעו בין שני העולמות, ביחד. וחומי תמיד הקפיד לשמור ולגונן על שון. כשהחורף היה מגיע, הם היו בוחרים להיכנס למכלאה שלהם. בית חמוד עם תנור חימום שמאוד הקל על כאבי העצמות של שון. נראה שעלינו על דרך המלך. אבל אז, למרבה הצער שון לא שרד. בוקר אחד מצאנו אותו שוכב קר ומת על צידו.

הקפדתי לאפשר לחומי לגעת בחברו המת, להפנים את המוות שלו כדי שיוכל להיפרד ממנו כראוי. חומי רחרח אותו והתרחק כמה פעמים עד שעבר את תהליך הפרידה. בימים שלאחר מכן הוא התנהג כרגיל, כאילו כלום לא השתנה. אבל לאט לאט הגעגוע העז שלו לאחיו שון התחיל לבצבץ, כי כמו ששון היה תלוי בו כך חומי היה גם הוא תלוי בשון. הרבה שנים הם היו יחד, כגוף אחד. הוא נראה שקט ועצוב. חומי נשאר לבד וזה בעייתי מאוד עבור למור. הלמורים הם ישויות חמות ומחבקות, רוב הזמן הם שוהים בקרבה פיזית גדולה זה לצד זה. וחומי מצא את עצמו לראשונה בחייו לגמרי לבד. אם לא די באבל על שון, גם החברות עם הקפוצ'ינים כבר לא מה שהיתה; קוטי הקפוצ'ין נפנה לעניינים ולחברים אחרים. הגיעו אלינו עוד קפוצ'ינים וביניהם ניקולס שהפך להיות מקורב מאד לקוטי. במערך הכוחות החדש של קוטי, חומי נהדף לאחור והוא שרוי בבדידות גדולה. אני מביטה בו מצונף לבדו על ענף וליבי נכמר עליו.

התחלנו במסע חיפוש למורי, בדיקות וגישושים, מהיכן נוכל לקלוט עוד למורים וליצור עבור חומי משפחה חדשה. בינתיים הוא הלך והתרגל ללבד שלו, וכמו רווקים, גרושים או אלמנים רבים, פיתח סדר יום וקיבע לעצמו הרגלים של מי שחי לבד. הוא מסתדר, הוא מתפקד, אבל אין לנו ספק שהוא עצוב ובודד.

חלפו כמה חודשים והגיעה בקשה לקלוט זוג למורים, זכר ונקבה שחיים ביחד כזוג כל חייהם. אני מיד אומרת להם כן. די ברור לי שהם לא יהוו ממש חברה לחומי, כי הם זוג, אבל לפחות תהיה לו תקשורת עם בני מינו.

אלה וזיו הלמורים מגיעים אלינו והם מלאי ביטחון עצמי. הם לא מכירים את חומי, הם "מהדור שלא ידע את יוסף", והם ממש לא נחמדים אליו. תוקפניים, מאיימים ומרחיקים אותו. לרגעים נדמה לי שרק החרפתי את הבעיה של חומי בקליטה שלהם. לא רק שהוא לבדו, הוא גם מנודה, ויש זוג שמשתלט לו על המרחב שלו, המרחב שהיה שלו ושל שון! אז הפרדנו אותם לשתי חלקות, אחת לחומי לבדו והשניה לזוג החדש, מתוך מחשבה שנייצר מהלכים של חיבור מדורג ביניהם. אבל כעבור חודש הגיעו עוד שני למורים. עכשיו כבר אפשר היה להתחיל לעשות עבודה של חיבור בין כל החמישה, בעדינות, בשלבים איטיים. הימים עוברים ואני רואה שהתוכנית שלי לא עובדת טוב. חומי מתכנס לו בפינה יותר ויותר. האור הפנימי שלו לא זורח, הפרווה לא מבריקה. הוא ממש לא שמח.

אחרי הקשבה לחומי, לצוות, לעצמי והתייעצות עם בעלי מקצוע שאני מאד סומכת עליהם, מתקבלת ההחלטה נועזת: להפסיק עם תהליך החיבור ההדרגתי ובמקום זאת פשוט לשים את כולם בבת אחת ביחד ולתת להם להסתדר! זאת היתה החלטה שדרשה פעולה חד משמעית. ופעולה כזאת דורשת אומץ, נשימה עמוקה וסבלנות לתהליך מבלי להיכנס ללחץ. "על החיים ועל המוות" אמרנו והכנסנו את חמשת הלמורים הזרים זה לזה, המקובעים כל אחד מהם בעולמו, "לסיר אחד", להתבשל ביחד. במשך שלושה ימים לא פשוטים מערך הכוחות בין הלמורים עמד למבחן. היה הרבה רעש, היו ריצות וצעקות של הלמורים. בחלקה מנגד, הקפוצ'ינים מוסיפים את שלהם בצרחות וקריאות קולניות כמו מעודדים בכל פעם למור אחר להשיג את שלו. מהומת אלוהים.

ואז, כמו במטה קסמים, השתרר לפתע שקט. באנו מהר לראות מה קרה, וגילינו שלפתע פתאום כולם קיבלו את כולם. כל אחת וכל אחד מצאו את מקומם בהיררכיה החדשה. וחומי? הוא מהלך ביניהם, בנחת, בביטחון, כמו מלך. אהוב ומחובק. כולם נעים זה סביב זה בהרמוניה, מתבוננים עלינו עם עיניהם הגדולות כשואלים – מה אתם רוצים? מה אתם מתפלאים כל כך? כאילו גדלו כל חייהם יחד והם מכירים וחברים טובים מילדות. שלושה ימים בסך הכל. כמה זמן זה היה לוקח לבני אדם?

ומאז, כמו בסיפורי האגדות, חמשת הלמורים של יער הקופים חיים להם יחד, באושר ואושר.