למי קראת נאצי?

בפסק הדין המוביל בשאלה הטעונה הזו, מככב לא אחר מאשר השר הנוכחי ל"ביטחון לאומי" (תיק רע"א 10520/03 איתמר בן גביר נגד אמנון דנקנר) והוא ניתן בבית המשפט העליון על ידי הרכב השופטים — ריבלין פרוקצ'יה וארבל ב-12.11.2006. הכל התחיל באירוע שהתרחש במהלך תוכנית הטלוויזיה דאז "פופוליטיקה", ששודרה ב-24.10.1995 (כשבועיים לפני רצח רבין!) שבה הסבו אל שולחן הדיונים, העיתונאי אמנון דנקנר ופעיל הימין דאז איתמר בן-גביר. במהלך ההתנצחויות בין המשתתפים בתוכנית פלט דנקנר כלפי בן גביר: "מותר להתגונן מול איתמר הקטן הנאצי הזה"; וגם-"סתום את הפה נאצי מלוכלך". בן גביר הגיש כנגד דנקנר תביעה לבית משפט השלום על פי חוק איסור לשון הרע. בית משפט השלום קיבל את התביעה, אבל העמיד את סכום הפיצוי על שקל אחד בלבד. לבית המשפט המחוזי הוגשו ערעורים הן על ידי דנקנר והן על ידי בן גביר. בית המשפט המחוזי קבע כי לדנקנר עומדת הגנת תום הלב שאותה נפרש בהמשך, ומשכך אינו חייב גם בתשלום השקל האחד שנפסק לחובתו. בן גביר הגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון וזה כבר דן בליבה של טענת הדיבה של בן גביר נגד דנקנר שכאמור כינהו פעמיים בכינוי "נאצי".

מפאת מצבנו הפוליטי והחברתי העגום במועד כתיבת הדברים, חודש מרץ שנת 2023, מרתק לחזור לאחור ולסקור בקצרה מה חשבו וכתבו שופטי בית משפט השלום, המחוזי ולבסוף שופטי בית המשפט העליון. בית משפט השלום סבר שקיימת קרבה רעיונית בין התורה שהתובע דוגל בה לבין התורה הנאצית, ולכן קבע כי אומנם הדברים אשר נאמרו על ידי הנתבע היו בבחינת פרסום לשון הרע על התובע. אבל, וזה אבל גדול — הפיצוי שנפסק היה בסך 1 ש"ח (שקל אחד). פיצוי כזה מכונה בפסיקת בתי המשפט "פיצוי לבוז". בכך קבע השופט שאומנם הכינוי "נאצי" הינו לשון הרע, אבל במקרה המסוים שהובא בפניו, עם בן גביר כמושא הפגיעה, לדעתו אין הדבר מצדיק פיצוי. כששבים לקרוא את הציטוט ובעיקר את המילים הבאות שנכתבו על מי שמכהן היום במדינת ישראל כשר לביטחון לאומי בן גביר על ידי שופט בית משפט השלום "ומשהצבעתי על הקירבה הרעיונית בין התורה שהתובע דוגל בה ומוכר בציבור ככזה — לבין התורה הנאצית" ניתן להבין את מקור השנאה היוקדת של בן גביר לבתי המשפט.

בעידן הנוכחי שבו כידוע נערכו ונערכים ברחבי העולם ניסויים רפואיים בבני אדם בריאים לחלוטין שלא מדעת, ודאי שלא בהסכמה מודעת, מעניין לבחון מה אומר החוק על הבחירה של אחדים לתאר את אלה שמבצעים את אותם ניסויים רפואיים בבני אדם (בניגוד לקוד נירנברג ולחוק זכויות החולה) בכינוי "נאצי". אנחנו חברה שבטית מוכת טראומות, לכל שבט הטראומות שלו והתחרות בין הטראומות תופסת מקום גבוה ברשימת הסיבות לגלי השנאה בין השבטים. אבל נדמה שלטראומת השואה יש מקום של כבוד בעיצוב הרוח והתרבות וכחלק ממנה מונחים מתחום השואה מוצבים גבוה מאוד בסולם הגידופים והנאצות.

אז בחזרה אל תיק בן גביר-דנקנר. שני הצדדים ערערו לבית המשפט המחוזי. שם, השופט אף החמיר את פסק הדין כלפי בן גביר ופטר את אמנון דנקנר מכל חובת פיצוי שעה (שקבע כי השומע הסביר לא הבין מהתבטאותו של דנקנר כי הוא מייחס לבן גביר "תמיכה בפשע של השמדת עם". בית המשפט המחוזי ציין כי למושג "נאצי" קנויות משמעויות נוספות מעבר למשמעות ההיסטורית המדויקת (חברות במפלגה הנאציונל-סוציאליסטית בגרמניה), שכן במקומותינו הביטוי משמש ככינוי גנאי למי שמיוחסות לו "דעות גזעניות קיצוניות, שנאת הזר והאחר, בריונות, אלימות ואכזריות רבה". על כן, כך נפסק, באוזני השומע הסביר, המונח "נאצי", בהקשר של שיח פוליטי עכשווי טעון, משמעו "בריון גזעני". דנקנר בטיעוניו, ביקש לייחס לתורה הכהניסטית ולמערער תמיכה בהשמדת העם הפלסטיני ולכן דנקנר אינו חייב בכל פיצוי לבן גביר אפילו לא בשווי שקל אחד.

"ענייני אמונות ודעות והבעתן, הערכות ערכיות, שבחים וגינויים עשויים לזכות ביד נדיבה בהגנת תום הלב", קבע בית המשפט. "במקרה זה, הדברים נאמרו בהקשר של ויכוח פוליטי לוהט על דרכי המחאה הפוליטית ועל מעשים והתבטאויות פוליטיות-ציבוריות", ועל כן, "נראה כי באוזני השומע הסביר משמעות הביטוי 'נאצי' בהקשר זה היא גינוי קיצוני וחריף של מי שאליו הוא מופנה, הבעת דעה שלילית ביותר על דעותיו או מעשיו". מסקנתו של בית המשפט המחוזי היתה, אפוא, כי מדובר בהבעת דעה על התנהגות הנפגע בעניין ציבורי. בית המשפט המחוזי חשב אם כן שהשומע הסביר ייחס לדבריו של דנקנר משמעות של — "דעותיך דומות/זהות/מזכירות את הנאצים", ומשום כך, הבעת הדעה זכאית להגנה. כך סבר נשיא ביהמ"ש המחוזי בפסק דינו.

אין ספק, הסוגיה הטעונה הזו ראויה לדיון מעמיק שכן הסתבר לתדהמת רבים בציבור, שההיסטוריה ממש מתעקשת לחזור על עצמה ואפילו בנחישות מפתיעה. דווקא משום כך חובה עלינו להבין ולבחון, מה חשבו גם שופטי בית המשפט העליון בנושא והאם פסיקת העליון, כפי שלעתים אולי נדמה, אוסרת באיסור חמור וגורף לכנות אדם כלשהו "נאצי". האם באמת כל מי שמכנה אדם אחר בכינוי "נאצי", "מנגלה", "היטלר" וכיוצא באלה חוייב בפיצוי על פי חוק איסור לשון הרע? מה אמרו על כך שופטי העליון?

בן גביר ערער שוב והפעם לבית המשפט העליון.

שופט בית משפט העליון אליעזר ריבלין הסכים עם פסק דינו של בית המשפט המחוזי וקבע כי הן החוק והן הפסיקה המפרשת אותו והמאזנת בין חופש הביטוי לבין אינטרסים אחרים, מבססים את העמדה לפיה: "חשיבותו של חופש הביטוי גוברת, במקום בו מדובר בהבעת דעה בעניינים ציבוריים ובנוגע לאישים הנושאים תפקידים ציבוריים". השופט ריבלין קבע כי אכן הכינוי "נאצי" הינו כינוי פוגעני, אולם בנסיבות שנאמר הוא אינו בגדר לשון הרע המחייבת פיצוי כספי.

לעומתו, השופטת איילה פרוקצ'יה הפכה את פסיקת ביהמ"ש המחוזי ומצאה לנכון לחייב את אמנון דנקנר בפיצוי בסך 15,000 ש״ח שכן מצאה שהאמירות אינן בבחינת הבעת דעה, מה גם שהתלוו לאמירה "נאצי" כינויים עולבים אחרים. השופטת השלישית שדנה בערעור היתה עדנה ארבל. ארבל מצאה את דנקנר אחראי בלשון הרע כלפי בן גביר אבל קבעה כי הפיצוי יהיה בגובה שקל אחד בלבד. היא הזכירה שבן גביר בעצמו לקח חלק בהפגנה שבה הוצג ראש הממשלה רבין המנוח במדי קצין נאצי וסירב לגנות את הדבר. בחקירתו בבית משפט השלום הוא סירב לגנות מעשי רצח של ערבים על ידי קיצוניים ואף לא שלל את השימוש בכינוי הגנאי שהוטח בו ("נאצי") כלפי מי שלשיטתו ראויים לו, למשל כשציין בהתייחס לכינויו של חבר הכנסת אחמד טיבי "נאצי": "אני חושב שראוי לומר שהאידיאולוגיה האשפ"יסטית היא דומה מאוד לאידיאולוגיה הנאצית ועל כן זה לא פגם לקרוא לאיש אש"פ נאצי, להבדיל מיהודי". בשל דברים אלה קבעה ארבל כי דנקנר ישלם לבן גביר פיצוי בסך 1 ש"ח בגין הפגיעה בשמו הטוב.

מאחר שהיו שלושה שופטים עם שלוש דעות שונות, הם ישבו על המדוכה, וגיבשו דעת רוב באופן הבא: הערעור התקבל, (צויין כי השופט ריבלין בדעת מיעוט ביקש לדחותו) אבל שוב השתמש בית המשפט בפטנט של "פיצוי לבוז" ופסק על פי פסיקתה של ארבל שדנקנר ישלם לבן גביר פיצוי בסך שקל אחד.

מספר שנים לאחר מכן, ביקשה ארבל לחדד ולדייק את פסק דינה וכשניתנה לה ההזדמנות, עשתה תיקון מסוים (בתיק רע"א 2572/04 רפאל פריג' נגד "כל הזמן"). באותו תיק, השופטת ארבל דחתה את הטענה כי המילים "…משפטנים המתלוננים כמוהו מזכירים לי משפטנים רבים מרפובליקת ויימר בשלב הדמוקרטיה המתמוטטת, שהתקרנפו לתוך משטר הדיכוי של הרייך השלישי" מהוות לשון הרע. במסגרת פסק הדין היא ניצלה את ההזדמנות והבהירה את הלכת בן גביר מלפני שנים, חידדה את עמדתה בנושא ופסקה באופן מפורש: "הגבלת השימוש במונחים מאותם ימים חשוכים לא תאפשר דיון ציבורי רחב בתופעות שונות של חיינו בהווה, היא לא תאפשר למידה מלקחי העבר ותשלול אמצעי חשוב לדיון ציבורי בסוגיות חשובות ולגיבוש תפישות ודעות. לפיכך סבורני כי אין מקום להגבלת השיח הציבורי באופן המוצע על ידי המבקש".

במילים אחרות, התפיסה של ארבל הינה שכל מקרה ייבחן לגופו, אבל באופן עקרוני, הטחה באדם שהוא "נאצי", עלולה להיחשב לשון הרע, אלא אם כן האדם מתנהג, מטיף ופועל באופן שהולם את הרעיונות והמעשים של השלטון הנאצי, ואם התבטאויותיו ודעותיו הינן מאותו סוג של הדעות שאחזו בהן הנאצים, והצהרותיו הינן גזעניות ופוגעות בליבו של כבוד האדם.

לימודי דיבה

"דיבה" ו"לשון הרע" הם מונחים נרדפים. הפירוש של שניהם הוא "הכפשה, דברי גנאי, השפלה". חוק איסור לשון הרע נחקק בסופו של תהליך ארוך בשנת 1965. קדמה לו חקיקה מנדטורית שעסקה אך ורק בשאלה מתי יהווה פרסום לשון הרע עבירה פלילית או עוולה אזרחית. במקרים רבים עד שנת 1965, המדינה היתה זו אשר פתחה בהליך פלילי נגד מפרסם הדיבה. תביעה אזרחית-כספית לא היתה אפשרית. החוק בנוסחו היום הוא תוצאה של פרשה סוערת מאוד שליוותה את ראשית של המדינה, פרשת קסטנר. זוהי נקודת התחלה חשובה ביותר וכל המבקש הרחבה, יוכל למצוא אותה בכתבה אחרת בגיליון זה או בכל מקור היסטורי אחר.

על פי הוראות חוק איסור לשון הרע, לא כל אמירה פוגענית (ומיד נפרש מהי אמירה פוגענית), יכולה להיחשב "לשון הרע" שתזכה את הנפגע בפיצוי. החוק מחייב שהאמירה "תפורסם". ומהו פרסום? זה כתוב בסעיף 2 לחוק במילים: "פרסום, לענין לשון הרע — בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר… רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות… אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע". כלומר, ישבתם באותו חדר, את/ה ומושא השנאה היוקדת שלך. בעקבות ויכוח סוער כינית אותו בכינוי "נאצי", אם אף אחד אחר לא שמע, אין לו עילת תביעה. אם הוא יתרוצץ ברחובות ויספר שכינית אותו "נאצי", הרי שהוא פרסם את האמירה ולא את/ה ולכן אין לו עילת תביעה נגדך.

ומהי לשון הרע? התשובה מצויה בסעיף 1 לחוק. "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול:
1. להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
2. לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
3. לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
4. לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;" ("מוגבלות" — לקות פיסית, נפשית או שכלית, לרבות קוגניטיבית, קבועה או זמנית").

החוק הוא כמובן כללי, אין בו קביעות ספציפיות לגבי כינויים ספציפיים, הוא מניח הנחה מקדימה שבתי המשפט מצוידים בתבונה ובשכל ויוכלו למלא את החלל שאותו יצר החוק, בתוכן.

החוק אינו קובע שפרסום הכינוי "נאצי", או כל כינוי אחר על אדם מהווה לשון הרע. כי הרי מה שנחשב אמירה משפילה בעיני אדם אחד, יכול להיחשב מחמאה נהדרת בעיני אחר. והנה דוגמה מהימים האחרונים: אוסנת מארק הידועה כינתה את סדי בן שיטרית הידוע לא פחות בכינוי "אנרכיסט". היא ניסתה לפגוע בו, אבל הוא מצדו הוחמא, כי בעיניו הכינוי מעיד על כך שהוא אקטיביסט הפועל במסגרת ערכי המוסר הנכונים ומתנגד לשלטון פושע. אז מה ייחשב כינוי פוגעני המצדיק פיצוי? כשהחוק שותק ולא קובע מה נחשב דיבה ומה לא, ממלאות את החלל הזה פסיקותיהם של בתי המשפט השונים, ומעל לכל, כמובן, פסיקת בית המשפט העליון.