לעולם לא עוד – אלא אם לא תסכימו איתנו

הפגנה שהתקיימה בברלין ב-29 באוגוסט 2020 היתה חגיגה נאה לעין ומרוממת נפש. השדרות במרכז הבירה היו מוצפות באזרחים מכל רחבי המדינה, שיקוף נאמן למניפה התרבותית והאתנית של גרמניה העכשווית. 

היו שם אנשים בכל הגילאים, משפחות מרקעים שונים ולהט"בים עם דגליהם המפוספסים. דוכנים של ארגונים אזרחיים, של מורים ועובדי רפואה, נפרסו לאורך נתיבי הצעדה. מוזיקאים ניגנו בפינות הרחובות ואמנים הציגו מופעים מאולתרים שיצרו אשכולות של צופים בלב הנחיל האנושי העצום. קריאות בזכות החירות והדמוקרטיה הדהדו תחת השמיים הבהירים אל מול כוחות עצומים של משטרה שעסקו בחסימות חסרות תוחלת ובשוטטות מתגרה בקרב הקהל. 

לרבים מהנוכחים, לוחמי זכויות אדם ואזרח, היתה זו הזדמנות ראשונה לטבול בהוויה אמפתית וידידותית מאז תחילת "עידן הקורונה" שבו מצאו עצמם זרים ומודרים בקהילותיהם ובמשפחותיהם. חלקם סומנו כמכחישנים הזויים וכחובבי קונספירציות, ולעתים אף תויגו בתווית הגרועה ביותר שאפשר להעלות על הדעת בגרמניה מאז מלחמת העולם השנייה: ימין קיצוני, נאו-נאצים.

כל התבטאות ביקורתית כלפי הצעדים הדרמטיים של הממשלה הפדרלית זכתה מיד ליחס עוין ולמיתוג פוליטי שנושא עמו קלון. חקיקת הבזק של הבונדסטאג שהגבילה באופן מפורש את חופש הפרט, חופש ההתכנסות, חופש התנועה וזכות ההגנה על המרחב הפרטי – עברה ללא כל דיון. באופן אבסורדי, דווקא אלה שנחלצו להגן על החוקה (שביסודותיה נוצקו לקחיו הכואבים של הפאשיזם), זוהו כעת במרחב התקשורתי המהונדס כאויבי הדמוקרטיה. 

תחת ההתניות האלה נערכה ההפגנה אדירת הממדים. אבל כלי תקשורת בעולם התגייסו לבטל אותה בהציגם את האירוע כ"התכנסות מצומצמת של מתנגדי חיסונים ונאו-נאצים", או כפי שהגדיר זאת ה"דר שפיגל": "שילוב של נאיביות, איזוטריקה וימין קיצוני מאורגן."

בהתאם לכך, האופן שבו סוקרה ההפגנה ההמונית שבאה אחריה כבר לא הפתיע את המוחים. התבדחויות מרירות רצו בקרב נהרות האדם הצפופים שזרמו בינות למחסומיה השרירותיים של המשטרה. זה היה שיעור מאלף על אודות ההבדל שבין מציאות נהירה ופשוטה לבין השתקפותה המעוותת בתקשורת. הבחנתי בצוות צילום של "דר שפיגל" תר אחר מרואיינים אקראיים בין המפגינים, לא עמדתי בפיתוי, פילסתי את דרכי לקראתו והצגתי בפני הכתב את מסך הסלולרי שלי עם כותרת האתר. 

"מילא שאתם מדווחים על עשרת אלפים מפגינים," אמרתי לו בקול רועד, הודף בנימוס את המיקרופון ומחווה בזרועי על שבט האדם העצום שרחש סביבנו, "אבל אני מאתגר אותך להראות לי נאו-נאצי אחד. אחד!"

הכתב לא טרח אפילו לענות לי. שתק ופנה ללכת יחד עם צוותו.

אלקֶה ראבֶּנֶק היתה בהפגנה המונית אחרת, שהתקיימה בשלהי סתיו 2020, לקראת אישור נוסח חמור יותר של "חוק ההגנה מפני הדבקה". היא מעולם לא היתה "פוליטית במיוחד", כדבריה, אך תמיד הקפידה להצביע למפלגת הירוקים בשל השילוב הנכון לתפיסתה של שלום, זכויות אדם והגנה על הסביבה. "הייתי אזרחית צייתנית וסולידרית," היא אומרת, "ובאופן כללי האמנתי לפוליטיקאים." 

"האנשים שהיו אמונים על שמירת
הדמוקרטיה הפכו למחריביה.
הקרקע היציבה שעליה תמיד חייתי
כגרמנייה נשמטה מתחת לרגליים שלי"

התהליך שעבר על מפלגת השמאל, הניצבת כיום בחזית האידאולוגית של "טירוף הקורונה" ומקדמת את הגזרות המחמירות ביותר, מחריד אותה. 

"האנשים שהיו אמונים על שמירת הדמוקרטיה הפכו למחריביה. הקרקע היציבה שעליה תמיד חייתי כגרמנייה נשמטה מתחת לרגליים שלי."

ראבנק עוסקת שנים רבות בחינוך מבוגרים, בעיקר בתחום הקניית שפות זרות. היא עובדת עם מוסדות לימוד שנאלצים להחיל כללים נוקשים על הסטודנטים ועל אנשי הסגל. עד כה, הודות לשיעורי זום, הצליחה לשמר את רוב פרנסתה, אך העתיד לוט בערפל, בעיקר לנוכח האיום הממשמש ובא של חובת החיסונים שכבר נכנסה לתוקף אצל השכנה הדרומית אוסטריה. 

מלכתחילה נראתה לה בהלת הקורונה מוגזמת ובלתי הגיונית. כשהממשלה הפדראלית החלה להתקין את ההגבלות, היא חשבה שמשהו לא סביר קורה. בברלין היא נדהמה לראות את המערך הגדול של הכוחות המזויינים שהצטיידו בקסדות, כלי נשק ומכתזיות אל מול הקהל האזרחי. "זאת לא גרמניה שאני מכירה," היא אומרת.  

המפגש עם המציאות החדשה התרחש קצת קודם, כשהשתתפה באירוע בעיר בוכום שבחבל הרוהר. זו היתה ההפגנה הראשונה שבה נכחה. הקהל היה מגוון – "סטנדרטי", כדבריה – ועל הבמה נאמה אישה שהציגה את עצמה כאם מודאגת. קבוצה של חברי "אנטיפה" עמדה מנגד ושיגרה אל הדוברת קריאות גנאי שכללו את המילה "נאצים". 

"הייתי בהלם," היא אומרת. "פשוט בכיתי. לא תיארתי לעצמי שאי פעם אחווה דבר כזה. איך אזרחים שמוחים כנגד מדיניות הממשלה, כל מדיניות, בוודאי כשהיא מבוססת על שלילת זכויות אדם, מקבלים יחס כזה נורא."

הכאב העמיק ככל כשהדבר השתקף בסביבתה הקרובה. חברים ותיקים ניתקו עמה קשרים. היא היתה המומה כשגילתה שהיא משולה בעיניהם למכחישת שואה. אחיה גער בה שהיא משתפת פעולה עם הימין האנטישמי. השכן שלה וידידה הקרוב, מוזיקאי שנהג להתגאות בנון-קונפורמיזם שלו, ביקש שתשמור ממנו מרחק. חבר קרוב אחר, היסטוריון בפנסיה, קיבל לחלוטין את גרסת המדיה וסירב להקשיב להסבריה. 

"המחיר כבד אבל אני הולכת אחר המצפון שלי," היא אומרת. "עכשיו כבר קל לי יותר לשאת את זה. יצרתי קשרים חדשים, מצאתי קהילות חדשות. אני לא נרתעת מהדימוי המעוות והמרושע שהדביקו לנו."

בימים אלה היא מצטרפת להליכות קבוצתיות שמתארגנות ברחבי המדינה כתגובה לכללים הנוקשים שחלים על התכנסויות ציבוריות. קריאות הגנאי עדיין נשמעות, אבל היא חשה שלמה עם עצמה ומוכנה לקראת העתיד, גם אם הוא כרגע אינו צופן בחובו טובות.

צ'ארלס מוּלטוֹן הוא אדם אחר המעיד כי למד לחיות עם "המציאות החולנית". הביוגרפיה הייחודית שלו לימדה אותו "להלך בין הטיפות". בימים אלה הוא מצוי בעיצומן של הכנות לקראת העלתה של האופרה "כרמן" בתיאטרון המוזיקלי הידוע שבגלזנקירכן (מקום מושבו של מועדון הכדורגל שאלקה). לפני כל חזרה הוא מחוייב בבדיקה, אבל לדבריו, חובת המסיכות לא מיושמת בקנאות והעבודה נערכת באופן מקצועי ומשביע רצון. "פשוט לא מדברים על קורונה וחיסונים," הוא צוחק.

מולטון הוא זמר אופרה, סופר, שחקן ומוזיקאי מחונן. הוא נולד באוסטריה וגדל בשבדיה. אימו ואביו היו אמנים רבי כישרונות וזמרי אופרה ידועים. הוא הגיע להמבורג בגיל צעיר, לאחר שהשלים את לימודיו בווינה, ומאז השתקע בגרמניה והקים משפחה. הוא נטל חלק בהפקות גרנדיוזיות של אופרות ומחזות-זמר, ובמקביל פרסם שורה ארוכה של ספרי סיפורת, שירה ועיון. בנוסף, העלה מופעי יחיד מוזיקליים, שהבולט בהם הוא חיקוי משובח של אלביס, שזכה להצלחה גדולה. 

"זה יישמע מוזר, אבל אני אופטימי, תקופות חשוכות בהיסטוריה מעוררות גלים נגדיים של חירות וצמיחה יצירתית. כאנושות, אנחנו בתהליך מתמיד של פיתוח תודעה הומאנית" 

"הייתי בברלין ונדהמתי מהסיקור התקשורתי ומקריאות הגנאי," הוא אומר. "הרי כל חיי האומנותיים הוקדשו למסרים של שלום ואחווה, ופתאום נכפה עלי תפקיד ה- Bad Guy. אבל דווקא הקושי הזה איתגר אותי לדבוק בדרכי ולא להיסחף בגלי השנאה. אני רואה את הפחד בעיניים של האנשים. אני מבין אותם. למרות הכול, אני חש אמפתיה כלפיהם."

באחר צהריים אביביים במהלך שנת 2020, כשגזרות הסגר הראשון היו עדיין בתוקף וההוויה היתה ספוגת חרדה, הגיע מולטון עם הגיטרה שלו למרכז המסחרי של עיר מגוריו ופצח במופע רחוב מאולתר. אל מול קהל הלום מבוכה שהתקבץ סביבו הוא שר שירי שלום ואהבה, וקינח בשיר העם הוותיק והידוע Die Gedanken sind Frei"", ("המחשבות הן חופשיות"), שיר שבהיסטוריה של גרמניה המודרנית ליווה תמיד מאבקים אזרחיים נגד דיכוי. סופי שול (סטודנטית שהקימה את ארגון "ה-ורד הלבן" והורשעה בבגידה על ידי השלטונות הנאצים לאחר שנתפסה מפזרת עלוני מידע במסדרונות האוניברסיטה שבה למדה), ניגנה את השיר הזה בחליל על חומת בית הסוהר לפני שהוצאה להורג. 

"זה יישמע מוזר, אבל אני אופטימי," הוא אומר, " תקופות חשוכות בהיסטוריה מעוררות גלים נגדיים של חירות וצמיחה יצירתית. הרנסנס הגיע לאירופה אחרי המגפה השחורה. הפריחה האומנותית והחברתית באמריקה באה בעקבות השפל הגדול ומלחמת עולם נוראה. כאנושות, אנחנו בתהליך מתמיד של פיתוח תודעה הומאנית." 

סאשה (שם המשפחה שמור במערכת), מורה למוזיקה ולצרפתית בבית ספר עיוני ליד קלן, אינו שותף לאופטימיות של מולטון. 

"אני לא יכול להיות עיוור לתהליכים שמתרחשים פה," הוא אומר, "זו לא רק פסיכוזת המונים, אלא גם התמוטטות האתוס שהתפתח אחרי המלחמה שלפיו גרמניה היא לא רק גן עדן כלכלי, אלא גם מעוז של הומאניזם וחרות."

הוא נמצא בחופשה בלתי מוגבלת ואינו עובד עוד במקצוע שהוא כל כך אוהב. 

"לא יכולתי לשאת יותר את ההתעללות בתלמידים  – מסיכות, בדיקות תכופות, בידודים. הזהות העצמית שלי כמורה התערערה לחלוטין. איך אני יכול לחנך אותם לחופש בחירה וחופש דיבור במציאות כזאת? איך אפשר לדבר איתם על זכויות אדם ודמוקרטיה כשהממשלה בעצמה מפירה בבוטות את הסעיפים הכי בסיסיים בחוקה, וכשכל מי שמביע עמדה ביקורתית מתוייג כמשוגע ואפילו כנאצי?"

הוא אומר שלקח לו כמה שבועות לתפוס שמשהו רע מאוד קורה בחסות הכותרת "המאבק בנגיף קורונה". הוא הבין את החשש מפני הווירוס, אך ככל שהחמירו המגבלות, החמירו לדעתו התהליכים הפוליטיים והחברתיים שהתחוללו בקצב מסחרר. הוא מעולם לא היה פעיל פוליטית, אם כי הזדהה באופן כללי עם המסרים המסורתיים של השמאל והקפיד להצביע לנציגיו. 

ב-1 באוגוסט 2020, הוא נסע לברלין והשתתף בהפגנה הגדולה. "הגעתי לשם כצופה מן הצד. רציתי לבחון במו עיניי אם מה שהתקשורת מדווחת הוא נכון, אם ההתנגדות למדיניות הממשלה באמת באה בעיקר מצד הימין הקיצוני." מה שהוא חווה שם השפיע עליו עמוקות. "זו היתה ההפגנה הכי מגוונת וחגיגית שהשתתפתי בה אי פעם. האווירה היתה אנושית וידידותית. המסרים היו ברורים. קלטתי את הנתק העצום שהמדיה יוצרת בין הציבור לבין המציאות."

הקשיים שחש בעבודה עם התלמידים הלכו והחריפו וככל שחלף הזמן הוא החל לחוות מצוקה נפשית שאילצה אותו לפנות לטיפול מקצועי. עד היום קשה לו להשלים עם העובדה שהרוב המוחלט של הקולגות שלו קיבלו בשוויון נפש  את הגזרות ומשתפים פעולה עם היחס המחפיר לילדים.

"חוסר המודעות הזה מוציא אותי מדעתי," הוא אומר ומוחה דמעה מזווית עינו, "זה עיוורון היסטורי ומוסרי. הם מלמדים את אורוול ואת האקסלי, והם עושים את זה עם מסיכות על הפנים. המדינה מסמנת אזרחים כאויבים פנימיים, אנשים מפחדים לדבר כדי לא לאבד את מקום העבודה, ובבתי הספר עושים מערכי שיעור ומבחנים על '1984', אתה מבין את זה?" 

"זה עיוורון היסטורי ומוסרי. המדינה
מסמנת אזרחים כאויבים פנימיים, אנשים מפחדים לדבר כדי לא לאבד את מקום העבודה, ובבתי הספר עושים מערכי
שיעור ומבחנים על '1984',
אתה מבין את זה?"

בצר לו הקים סאשה קבוצת טלגרם למורים ומורות מכל רחבי המדינה, פלטפורמה לחלוק את חוויותיהם ולמצוא שותפים אידיאולוגיים אל מול המערכת הצייתנית והיוניפורמית, שבה הם חשים בודדים ולעתים אף נרדפים. הם מדווחים שם על תיוג ועל השתקה; על הלשנות מצד עמיתים והורים, ואפילו מצד תלמידים; על התמודדות יומיומית עם גזרות בלתי אנושיות. יש מהם שנטלו חופשה בלתי מוגבלת. יש מי שפרשו לחלוטין. יש כאלה שעמדו לדין משמעתי בשל הבעת דעותיהם בבית הספר או מפני שכשלו לאכוף את התקנות. 

"התחושות הכי שכיחות שעולות בקבוצה הן ייאוש ובדידות. המערכת הצליחה לבודד אותנו וליצור חיץ בינינו לבין החברה 'הנורמלית'. היא הפכה אותנו למצורעים. זהו ציד מכשפות שמותאם לעידן הזה, אבל הוא משתמש באותם אלמנטים ישנים ומוכרים. שום דבר לא השתנה."

בקיץ 2021 יזם סאשה פרוייקט מחאה בשם "מורים חושפים את פניהם", שעודד פדגוגים מכל התחומים לצאת בפומבי נגד התקנות ולדבר בגלוי על השפעתן על התלמידים. האירועים התרחשו מול בנייני רשויות החינוך בכמה ערים גדולות. בעקבות כך, הוא חווה התנפלות של ממש מצד הורים ועמיתים בבית הספר.  

בימים אלה ניצב סאשה בצומת דרכים. הוא בטוח שהוא לא יחזור לעבוד יותר במערכת הנוכחית שלדעתו "איבדה לחלוטין את הבסיס המוסרי שלה." המחשבה לעזוב את גרמניה כבר עלתה על דעתו אבל הדאגה לביטחון הכלכלי מקשה על ההחלטה. בינתיים, הוא ורעייתו מתחברים לקבוצות אלטרנטיביות שהחלו לבצבץ לאחרונה ברחבי המדינה.

"מצד אחד, אומרים לנו שאסור להשוות חס וחלילה למה שהתרחש במלחמת העולם השנייה, ואפילו מגנים אותנו על כך. מצד שני, המדינה והתקשורת משתמשות בהיסטוריה באופן מניפולטיבי כדי להכפיש מתנגדים ולהבאיש כל ביקורת. לדעתי, ההשוואה עם העבר לא רק שאינה מופרכת, היא אפילו מתבקשת. הסיטואציות אינן זהות. אבל אנחנו צריכים לדעת לגזור אנלוגיות ולזהות תהליכים כשהם עוד בתחילתם. מבחינתי, להיות גרמני מחייב אותי לרגישות גבוהה במיוחד לפאשיזם. מה הערך בלימוד ההיסטוריה אם אנחנו לא לומדים ממנה?"