לעולם לא עוד

אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר

לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים;

וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד

וּבְמוֹשַׁב לֵצִים, לֹא יָשָׁב.

מעולם לא חשבתי להיות רופא. בתור ילד ונער ותלמיד במגמה ריאלית בבאר שבע, בשנות ה-60, אהבתי מתמטיקה ופיזיקה. ראיתי את עצמי עוסק בעתיד בפיזיקה שימושית. לא תיאורטית. זה לא אומר שידעתי מה זה בדיוק, אבל הייתי מחשב עם עט ונייר את מהירותו של טיל שאמור לעזוב את כדור הארץ, או את נפחו של הכדור בחשבון אינטגרלי. רק אחרי הרבה שנים סיפר לי מתקשר ידוע שמישהו, חכם מכל אדם בעל חשיבה מקורית, שינה לי את התוכניות – ובמחיר לא קל. האמנתי בכך, כי על פי החוק הראשון של ניוטון, גוף ממשיך בתנועתו כל עוד אין כוחות חיצוניים הפועלים עליו.

את המכה הראשונה ספגתי לפני שנולדתי. בינואר 1945, שלוש שנים לפני בואי לעולם צעדה אימי ב"צעדת המוות" ברגל וברכבות, מאושוויץ בפולין לגרמניה. נערה בת 18, במשקל 29 ק"ג – ואני כבר הייתי בתוכה באחת הביציות. את גיהינום השואה, את הרציחות, את התליות, את העשן המיתמר שם קיבלתי כהטבעה גנטית או אפיגנטית. מול עיניי עמד תמיד המשפט "לעולם לא עוד". כל מי שפוגע או רוצח עובר, או תינוק, או סבא – הוא אויב אישי שלי וחובה לסלקו מקרבת בני אדם. גם אם הוא רופא.

בשנת 66' התגייסתי לצנחנים. כעבור תשעה חודשים הגדוד כבש את עזה. שוב. בסוף אפריל 69', קרוב לתאריך השחרור, קיבלנו גיורא חזק ואני מכתב מהאוניברסיטה העברית: נא לבחור שלושה מקצועות שתרצו ללמוד אצלנו. כך זה היה פעם. רשמתי פיסיקה ומתמטיקה. ומה עוד? גיורא שלמד במגמה ביולוגית הציע לי לרשום רפואה. וכך, במו ידיי סתמתי את הגולל על אהבתי לפיזיקה.

היינו בתעלה. מלחמת התשה. איוולת מוחלטת. מוצבים, הפגזות, "קופים" לוחמי גובה. באחד הימים, בתחילת מאי 69', חטפתי במוצב חבטה אדירה בראש. בקסדת הפלדה. צנחתי לקרקע. לא מהמכה. מהפזצט"א. חובה. בקסדה נפער שקע בצד שמאל, באזור האונה הטמפורלית של המוח. את הקליע איתרתי בקורת העץ מעליי. זה היה מובן מבחינה פיזיקלית – כדור שהחל לנוע במהירות הלוע, איבד מעט ממהירותו במעוף של כ-200 מטר ופגע בזווית מסוימת בקסדה שלא אִיפשרה את ביצוע זממו של הצלף. התנופה שנותרה בתום המעיכה התיזה את הכדור לקורת העץ. זה היה ניסיון כושל, הפיזיקה ניצחה.

כעבור שבוע, בלילה, תוך תנועה לאורך תעלת סואץ נכנסה שיירת זחל"מים למארב מרגמות. עמדתי מאחורי הנהג, ידי מכוונת את נסיעתו בשל החול שהחמיר את הראות. הירח היה מקסים. ואז הוא נחת. פגז מרגמה מצרי. ליד הזחל"ם. הרסיסים נעו מלמטה לכיוון אותו אזור טמפורלי במוח, מתחת לקסדת הפלדה. הגדול מבין השלושה שחדרו נע לכיוון "המעגל על שם וילי" ונעצר. אלמלא נעצר, לא הייתי כותב עכשיו. ואז צנחתי בזחל"ם. הירח נעלם. וזו היתה המכה השניה.

פקחתי עיניים לרגע. היה כבר אור יום. העלו אותי על מטוס צבאי. נרדמתי. התעוררתי באמבולנס שנסע בדממה. ושוב נרדמתי. שבוע בסורוקה ומשם לבית לוינשטיין. למדתי לכתוב. למדתי לקרוא. עירית לימדה. לא זכרתי. עשיתי המון פיזיותרפיה. הם דרשו לנגב ת'תחת עם יד ימין. לא הצלחתי. פספסתי.

אחרי חמישה חודשים אמי, שהגיעה מבאר שבע, הניחה על שולחן המנהלת הרפואית מכתב מהאוניברסיטה העברית. המכותב הוזמן לבחינת כניסה לבית הספר לרפואה. המנהלת הביטה בה. הוא לא מסוגל. הלוואי שיהיה נגר או חשמלאי טוב. את זה סיפרה אמא לצולע. בבוקר נכנסתי למנהלת. צעקתי שאני רוצה לנסוע. הרמתי את השולחן ביד שנותרה חזקה. השמאלית. רק כמה ס"מ מעל הקרקע – ונתתי למסה ליפול. למחרת חיכתה לי מונית. נסעתי לירושלים.

צולע וכותב נורא לאט, ביד ימין, סיימתי את הבחינה. התייצבתי לתשאול בפני מספר פרופסורים. אחד היה ג'ינג'י. חייכן. גיורא ואני התקבלנו. שני נכים. הוא לרפואת שיניים. אני לרפואה. בטח משרד הביטחון ביקש. התשה. אלפי נכים.

בלי מוצרי חלב

את הלימודים והסטאז' סיימתי ב-76'. אחריהם פניתי להתמחות בכירורגיה. הייתי פגוע עם חצי גוף קצת מוחלש, לוחם צנחנים שלא אהב טיפול בכדורים. העדפתי לפתור בעיות רפואיות בעזרת מוח, סכין, חוט ומחט. והייתי אב לשני ילדים, איתמר ואביתר. בבטנה של מלי אשתי, ביולוגית ואמנית, החל להתרוצץ השלישי.

בפברואר 77' עליתי לרמת הגולן כרופא. היה חסר שם. חובה למולדת. ואז, שלושה חודשים אחר כך הופיע דם בחזייה. סרטן שד. חזרנו לבאר שבע שם היא נותחה וקיבלה כימו והקרנות. המליצו על הפלה. קברתי אותה אחרי 19 חודשים לא קלים. היא נפטרה בבית אכולת פצעי לחץ. בטיפול אונקולוגים. מילאתי הוראות. קלטתי כישלון. זו היתה המכה השלישית.

ב-83' היה לי כיב בתריסריון. אני והרופאים הצענו ניתוח או כדור טגמט. אשתי השניה, יונת, הציעה שניסע להומאופת. מעולם לא שמעתי על רפואה כזו. שהיתי בהדסה שבע שנים. לא הזכירו את השם הזה. אני צייתן. נסענו. שאל שאלות. אמר לפתוח פה. פתחתי. שם כדורים מתוקים. והכיב נעלם. כעסתי על הדסה. למה לא לימדו שם הומאופתיה?

למדתי שנתיים הומאופתיה באוניברסיטת בר אילן. המכה הרביעית ששינתה המון. בזכותה הבנתי את הרמאות של מערכת הבריאות. היתה אמא אחת. בנה בן ה-14, כך אמרה, "מדמם כמו פרה שחוטה". בשירותים. הבן ביקר אצלי כל שבוע. חמישה ביקורים. אנוסקופיה, רקטוסקופיה, קולונוסקופיה, משחות, קשירת טחורים. הדם המשיך לנזול. נכשלתי רפואית.

ואז אמרתי מה שאמרתי – והדמם פסק. מה שאמרתי לא היה שלי. באופן מוחלט. המתקשר ההוא הסביר: בורא כל ראה רצון. ראה כישלון. דחף מרפק בצלעות רפאל (ירפא אל). זרוק לטמבל מילות ריפוי. די לעינוי הנער. ואז הוא דחף לפי משפט: "בלי מוצרי חלב". והדימום לא שב. הייתי המום ממשפט עטור תהילת הריפוי. עד אז מעולם לא עסקתי בתזונה. אני בנוי מאוכל? אני חולה בגלל אוכל? אני מדמם מהתחת בגלל אוכל? בבית הספר לרפואה זה קורס של כלום. למורים שלי היה מה להסתיר?

מאז עברתי על אלפי מאמרי תזונה. ביקרתי כמה שנים בספריות רפואיות של בילינסון ובקרן המחקרים תה"ש. קראתי את כל העיתונים בנושא Nutrition. חיפשתי מאמרים על חלב ומחלות. הלך לחפש אתונות, מצא ים נזקי בריאות של ההפרשה הלבנה. יש בחלב נגיפי לוקמיה, חיידקי שחפת (MAP), מאות אלפי חיידקים מתרוצצים בכל טיפת חלב. ורעלים ואנטיביוטיקה והורמונים. מאות חולים שנכנסו לחדרי שמעו "בלי מוצרי חלב". כולם. התוצאות המדהימות נרשמו במוחי.

הצנחן המסוכן

המכה החמישית באה כשהוא תלה את עצמו. המנהל האדמיניסטרטיבי החדש של מחוז דן, הגדול במחוזות קופ"ח כללית, יהודה נווה. בוגר גולני, אל"מ בעברו. אסף את מאות הרופאים והאחיות לשיחת היכרות. הציג עצמו. הציג את חזונו. מנהל מהיום. הרבה מילים מרדימות. מעטות מהדהדות לאורך זמן. מישהו רוצה לומר משהו? עשרות עיניים הופנו אליי. עליתי לבמה. אמרתי: אתה גולני, אני צנחנים. זוכר יחס גורר יחס? תהיה טוב, נהיה טובים. וירדתי מהבמה.

והוא לא היה טוב, ויחס גרר יחס. בשנת אלפיים המשטרה עצרה אותו בשעה שמונה בערב. בשעה עשר האל"מ היה כחול. תלוי על השרוול השני של חולצתו שנקשר למיטת קומותיים. השרוול הראשון היה כרוך סביב צווארו. שעתיים הכי קצרות. הוא ידע למה. גם מנהלו וידידו ד"ר יצחק פטרבורג, ידע למה. מינהל לא תקין. והרי מערכות גדולות בשלבי שקיעה, כל שנותר להן הוא לשמור על כבודן. גם פטרבורג ידע. גם מבקר הקופה ידע. ואני נלחמתי בהם. כמו באויב. אבל המשכתי לעבוד עם חיוך.

ואז ההנהלה רצתה לדעת מי אני. כפו עליי ללכת למנהל של אחת המחלקות הפסיכיאטריות בתה"ש. סקרנות אדמיניסטרטיבית. בשיחה של 40 דקות הוא הצליח לאתר אצלי קווים. אישיות מגלומנית ופרנואידית עם קו סכיזופרני. מכתבו שמור אצלי. פטרבורג ידע כי טובים השניים מן האחד. שניים ירשימו יותר. אז שלח אותי לוועדה נוספת, פסיכיאטרית, הפעם של חמישה פסיכיאטרים בירושלים. הוא לא תיאר לעצמו שאחד מהם היה רופא במלחמת ההתשה, בגזרה הצפונית. הרופא שטיפל בי ופינה אותי לסורוקה. השיחה עם החמישייה היתה קולחת. במכתבם הם סיכמו שאכן איני רופא שכיח, אוהב חיה ואדם. הם לא איתרו את הקווים שזיהה המנהל התה"שניק. מר פטרבורג היה לחוץ. איך מסלקים את הצנחן המסוכן? בהוראתו הוקמה ועדה רבת משתתפים. המסקנה היתה פה אחד. פוטרתי.

עם קצבת נכה, עם סירוב של הסתדרות הרופאים ומשרד הביטחון לעזור, ועם מכתב לכל הקופות – כנראה בצירוף מכתבו של התה"שניק ההוא עם הקווים – נותרתי ללא סכין וחוט ומחט עם אשה וחמישה ילדים. ולך למכולת. אבל היה לי המון זמן פנוי. לחשוב על תפקידי כרופא. אני מת לעזור לחולים. וכאלו יש מיליונים. בעקבות "הפרה השחוטה" ולימודי התזונה כתבתי את המדריך לנזקי החלב, "עזוב ת'עטינים שלי" (נמצא באינטרנט. חינם) ואת הספר "שוטי החלב" שיצא לאור לפני 17 שנה.

עד שנת אלפיים הייתי כירורג. לא טיפלתי באף מחלה פנימית. אבל כרתתי רגליים עם נמק של חולי סוכרת, שטופלו שנים על ידי מומחי סוכרת, הסרתי מעיים חסומים של חולי קרוהן שטופלו שנים על ידי גסטרואנטרולוגים. והיו עוד. עד אז ממש לא הכרתי אף תרופה. לא ידעתי מה מתרחש בחצר האחורית, החשוכה, שבה עובדים עשרות אלפי רופאים של מחלות כרוניות עם תרופות, משחות, כימותרפיות, הקרנות, חיסונים, כפייה, הפחדה. ניסיונות בבני אדם.

האונקולוגים הורגים כל שנה כ-15 אלף חולי סרטן. כל שנה מתים מזיהומים בבתי חולים כ-5,000 איש. מתופעות לוואי של חיסונים ו"תרופות" של מומחי מחלות כרוניות הולכים לנו המונים. לשם השוואה, מאז 1945 איבדנו 24 אלף חללים במלחמות. כל שנתיים מתה כמות דומה של אנשים בבתי חולים ללא צורך. אז מדוע, השם, לא שלחת אליי רמז? הרי השואה של אמי הותירה בגנים שלי את "לעולם לא עוד".