מאחורי החיג'אב

מהסא אמיני היתה בביקור בעיר הבירה טהראן כאשר נעצרה בערב ה-13 בספטמבר על ידי "סיירת ההדרכה" של המשטר האיראני, הידועה בכינוי "משטרת המוסר". פשעה של אמיני, כורדית בת 22 מהעיר סאקז שבמערב המדינה, היה ככל הנראה קווצת שיער שנחשפה יתר על המידה בחזית החיג'אב שלבשה. היא הוכנסה לניידת ונלקחה לתחנת המשטרה, ולמשפחתה הובטח שתשוחרר לאחר כמה שעות של "חינוך מחדש". עד כאן, לא היה זה מקרה יוצא דופן במיוחד. נשים באיראן זוכות לעתים תכופות לחוות את נחת זרועה של "משטרת המוסר", שלרוב מתבטאת במעצרים קצרים, קנסות, הטפות מוסר וצניעות, ולעתים בעונשי מאסר ואפילו מלקות שוט. אולם הפעם התגלגלו ההתרחשויות בנתיב שאיש לא יכול היה להעלות בדעתו, וכעבור ימים ספורים הפכה אמיני לסמל המאבק במשטר האסלאמי ובדיכוי נשים בכלל. בעיני רבים היא מהווה כעת את "הניצוץ שהדליק את אש המהפכה".

קשה לקבוע בוודאות בשל מה הובהלה אמיני, כמה שעות לאחר מעצרה, לבית החולים שבו מתה שלושה ימים לאחר מכן. משפחתה מעידה שהיא הוכתה בראשה, וכך גם היו הדיווחים הראשוניים בתקשורת הבינלאומית. השלטונות האיראניים טוענים שאמיני לקתה בלבה, ואף פרסמו סרטון מתחנת המשטרה שבו היא נראית שלמה בגופה לפני שהיא מתמוטטת בפתאומיות. תהא הסיבה למותה אשר תהא, דבר כבר לא יכול היה לעצור את נחשול הזעם ששטף את רחבי המדינה.

ההפגנות החלו כבר בערב מותה והתפשטו כאש בשדה קוצים. הסיסמה "נשים, חיים, חירות!" נשמעה בקמפוסים בעיר הבירה וברחבי המדינה, לצד קריאות גנאי כלפי המנהיג העליון עלי ח'מינאי. נערות, צעירות ונשים בוגרות יותר הסירו את החיג'אב וחוללו בתעוזה לעיני קהלים מעורבים. רבות מהן גם גזרו את שיער ראשן לאות מחאה. הרשת החברתית הוצפה בסרטונים שתיעדו נשים מפירות בפומבי את קוד הלבוש הנוקשה. ההאשטאג שנשא את שמה של מהסא אמיני נהפך בתוך ימים לאחד הפופולריים בהיסטוריה של טוויטר. בערים רבות בעולם התקיימו הפגנות הזדהות עם נשות איראן "שנטלו לידיהן את רסן המהפכה".

המשטר, כהרגלו, הגיב בדיכוי ברוטלי ובמעצרים המוניים. על פי דיווחים מסוימים בעיתונות המערבית, 90 אזרחים נהרגו עד כה במהלך ההתנגשויות עם משמרות המהפכה. על אף המגבלות ההרמטיות שהוטלו על רשת האינטרנט, עדויות על מעשי אלימות מחרידים מצד כוחות הביטחון מטפטפות ללא הרף לתקשורת החברתית. אמנים ועיתונאים נשלחו לכלא בשל הבעת עמדות ביקרותיות, ובכללם הזמר שרווין האג'יפור שכתב את השיר שהפך בן ליל להמנון המהפכה.

"החיג'אב הוא אחד מעמודי התווך של המשטר," אומרת העיתונאית האיראנית הגולה מסיח עלינג'אד. "זהו כלי שבאמצעותו המדינה שולטת בנשים, ודרכן בחברה כולה." זו הסיבה העיקרית לכך שהמאבק בחיג'אב, ובקוד הלבוש בכלל, מהווה מזה שנים את אחת מהחזיתות הפוליטיות התוססות בחברה האיראנית. חובת עטיית החיג'אב נכנסה לתוקף ב-1981, כשנתיים לאחר המהפכה האסלאמית, וגררה בעקבותיה התקוממות שדוכאה בכוח על ידי משטרו של האייתולה ח'ומייני. בשנת 2014 יזמה מסיח עליניג'אד פרוייקט מקוון שבמסגרתו הצטלמו אלפי נשים עם ראש חשוף והעלו את התמונות לרשת החברתית. כעבור שלוש שנים זכתה צעירה, שהזדהתה בשם ווידה מוואחֶד, לתהילה עולמית לאחר שנעמדה על ארון חשמל ברחוב עמוס במרכז טהראן, הסירה את החיג'אב, קשרה אותו למוט ונופפה בו לעיני העוברים והשבים. על פי הידוע, מוואחד נשפטה בשל כך לשנת מאסר, ובעקבותיה נכלאו יותר משלושים נשים, כולל עורכת הדין שייצגה אותה.

אבל מאבקי החיג'אב, חשובים ככל שיהיו, מייצגים רק מרכיב אחד מתוך הקונפליקטים הרבים שמתסיסים מזה שנים את הזירה הפוליטית במדינה. פרץ המחאה הנוכחי ועמו הגל המופגן של אי-ציות אזרחי, תודלקו במידה רבה על ידי הנשיא השמרן אבראהים ראיסי שהחמיר את אכיפת קוד הלבוש לנשים ואף הוסיף לאחרונה סעיפים חדשים לרשימת המגבלות. בחוגים רפורמיסטיים במדינה נשמעה ביקורת גלויה על הצעדים הללו, המהווים, לפי מאמר שפורסם באחד העיתונים הליברליים, "מעשה של התאבדות פוליטית מבחינת המשטר." הרוב המוחלט של תושבות המדינה נולדו לאחר המהפכה, ממשיך המאמר ומסביר, "ויש להן מנטליות של דור האינטנרט. אי אפשר להגיד לנשים מודרניות מה מותר ומה אסור להן ללבוש".

במשך 43 שנות קיומה של הרפובליקה האסלאמית הפגינו האיראנים שוב ושוב אומץ לב מעורר השראה והעניקו לעולם שיעור מאלף בהתקוממות אזרחית. בקיץ 1999, הפגנות שהחלו באוניברסיטת טהראן בעקבות סגירת העיתון הרפורמיסטי "סלאם", הפכו את עיר הבירה לזירה של מערכה אלימה שנמשכה שבוע ימים. בשנים 2005 ו-2006 התקיימו אינספור אירועי מחאה שקטים של נשים בדרישה לביטול האפלייה החוקתית ולמען שוויון זכויות כולל. ביוני 2009 יצאו מיליוני אנשים לרחובות בעקבות בחירתו של מחמוד אחמדינג'אד לנשיאות, בשל חשד כבד לזיוף התוצאות לרעת המועמד הרפורמיסט מיר-חוסיין מוסאווי. כל המחאות האלה גררו תגובות קשות מצד הממשלה האיראנית וזכו לסיקור נרחב ברחבי העולם. אבל דווקא ההתפרצות שאירעה בנובמבר 2019, שהיתה הגדולה והמשמעותית ביותר, קיבלה התייחסות מינורית בעיתונות המערבית ולא עשתה רושם רב על הפוליטיקאים והידוענים שמתגייסים בימים אלה לעמוד בשורה הראשונה של צבא המגנים והמזדהים. ההפגנות החלו לאחר שהממשלה העלתה באופן דרמטי את מחירי הדלק והן הובלו על ידי עובדים ובני מעמד הביניים שנואשו ממדיניות הצנע ומהמצב הכלכלי הירוד של המדינה מוכת הסנקציות. כמחצית מאזרחי איראן חיים כיום מתחת לקו העוני, משפחות רבות מגיעות לחרפת רעב והמוני ילדים נאלצים לעבוד למחייתם. אמנית איראנית צעירה המכנה את עצמה בשם "פאראנדֶה", מעידה שהמחאה ב-2019 "איחדה לראשונה אנשים ממעמדות חברתיים שונים ומקבוצות אתניות מגוונות, דתיים וחילוניים, כדי להיאבק באויב המשותף."

הרשויות הפעילו אמצעים ברוטליים במיוחד וגרמו למותם של 1500 בני אדם. אלפים נעצרו, ביניהם מנהיגי איגודים מקצועיים, וכמה מהם אף נידונו למוות. האירועים חשפו את טבעה האמיתי של ההנהגה האסלאמית שהגיעה לשלטון על בסיס המרירות שהצטברה נגד משטר השאה והשתמשה אז ברטוריקה של צדק מעמדי כדי לגייס את תמיכת ההמון. "בניגוד להבטחות, המדוכאים לא הפכו לשליטים בעקבות המהפכה," אומר סאדק קארגר, סוציאליסט ופעיל חברתי. "להפך, הם נעשו מדוכאים יותר. השליטים החדשים הם קפיטליסטים נלהבים שהולכים בעקבות קודמיהם, ומה שהעובדים השיגו במשך מאה שנות מאבק, הם איבדו תחת הרפובליקה האסלאמית."

היחס הסטריאוטיפי והנדוש של המערב לאיראן מוכתב על ידי אינטרסים כוחניים שאין להם דבר וחצי דבר עם טובת התושבים. הסיקור התקשורתי הוא כמעט תמיד שלילי וקודר, ומתעלם מההישגים הדמוקרטיים של האוכלוסייה למודת המאבקים. גם הצלחותיהן של הנשים במשך ארבעת העשורים האחרונים אינן ידועות לרוב צרכני המדיה, שניזונים בדרך כלל מהתרחשויות ארעיות כדוגמת זו הנוכחית, שהמעצמות רותמות לצרכיהן הציניים. לשם השוואה, הנשים בסעודיה השכנה סובלות מאפלייה ומדיכוי חמורים פי כמה, אך ממלכת הנפט לא נדרשת לתת על כך דין וחשבון ואינה מוענשת בסנקציות קשות. סנקציות כאלה לפי סטארה סאדקי, דוקטור להיסטוריה של ארה"ב באוניברסיטת איספהאן, "פוגעות באופן משמעותי בנשים האיראניות." אף קמפיין עולמי לא נוצר, למשל, למען אמינה נאסר, שהוצאה להורג על ידי רשויות ריאד לפני עשר שנים בטענה "שעסקה בכישוף". שורות הסלבריטיז לא בעבעו אז בזעם קדוש, פוליטיקאים לא קראו לפעולה נחרצת, ובתל אביב אפילו לא האירו למענה את בניין העירייה.

"באיראן הנשים הן משכילות, חרוצות ונוכחות בכל מקום בשוק העבודה," מסבירה דוקטור סאדקי. היא מגדירה את עצמה כדתייה ושמרנית, אך לא נרתעת מלבקר בפומבי היבטים מסוימים במדיניות הרפובליקה האסלאמית. "רוב ההישגים בשנים האחרונות היו בזכות פעילות אקטיביסטית," היא אומרת בראיון לעיתונאי האמריקאי מקס בלומנטל. "לדוגמה, כאשר השלטון רצה למנוע מאיתנו את השימוש באופניים במקומות ציבוריים, נשים בכל מקום החלו לרכוב על אופניים והרשויות נכנעו." למרות תמיכתה העקרונית של סאדקי במשטר, היא מתנגדת לקוד הלבוש ומייחלת לפירוקה של משטרת הצניעות. "הקונפליקט סביב החיג'אב הוא מורכב ורב שנים," היא ממשיכה, "ובניגוד למה שרבים חושבים, הוא פתוח למדי. אני לובשת כיסוי ראש כי זוהי אמונתי, אבל אני לא רוצה לכפות אותו על נשים אחרות".

אין שום סיבה לחשוד שההתקוממות באיראן אינה אותנטית. להפך, התמונות והקולות ממחישים סיפור אנושי ומרגש שיש לו השלכות פוליטיות עצומות. אך יש ליצור הבחנה ברורה בין המאבק ההירואי של הנשים באזיקי האוטוקרטיה האסלאמית לבין דמעות התנין של הנהגות המערב. ההנהגה הזו, והאמריקאית בפרט, מיהרה לאחוז במושכות האירועים כדי לקדם את שאיפתה להפיל את המשטר בטהראן. הצביעות המוסרית וההיסטורית זועקת מן האדמה. הרי אותן מדינות המגנות עתה את כפיית החיג'אב ומהללות את "זכות האישה על גופה" לא החסירו פעימה כאשר הטילו את חובת המסכות וחסמו את כלי הנשימה של ילדים בגיל חד-ספרתי. בנוסף, מי שהחריב את הדמוקרטיה הפרלמנטרית שהיתה בעבר באיראן היו ארצות המערב והן עשו זאת בכוונת מכוון ומתוך תאוות בצע בלתי נתפסת. ההשלכות ההרסניות של מעשיהן ניכרות במדינה עד היום.

אחרי מלחמת העולם הראשונה השתלטה בריטניה על משאבי הנפט העצומים של איראן וניהלה אותם באמצעות "החברה האנגלו-פרסית", שלימים תיקרא "בריטיש פטרוליום". בראש המדינה עמד השאה והוא משל בהתאם לתכתיביה של האימפריה. בתחילת שנות החמישים חברה מפלגת "החזית הלאומית" למפלגה הקומוניסטית כדי להקים קואליציה שדרשה לסלק את הבריטים, להלאים את הנפט ולערוך רפורמת קרקעות נרחבת. בראשות הממשלה עמד אז מוחמד מוסאדק, דמות תיאטרלית וצבעונית שנישא על גלים של אהדה ציבורית. הבריטים הטילו חרם כלכלי על המדינה אך נחלו כישלון חרוץ, והשאה המכהן, מוחמד רזא פהלווי, נאלץ לברוח מפני גלי המחאה הגואים. או אז נכנסה ה-CIA לתמונה והפעילה את מכונת ההפיכה המשומנת שכללה שיחוד פוליטיקאים וקציני צבא, גיוס "מפגינים" בשכר וארגון קבוצות אלימות שהמיטו טרור ברחובות טהראן. בתקשורת המערבית, מיותר לציין, הוצגו האירועים בתור "מרד עממי בדיקטטורה".

לבסוף עצר הצבא את מוסאדק והשיב את השאה מגלותו והלה החל מיד, בין היתר בסיוע ישראלי, לבנות את אחד ממנגנוני הדיכוי האכזריים בעידננו בדמות משטרת ה-SAVAK האימתנית. בתמורה להפיכה העניקה "בריטיש פטרוליום" נתחים משדות הנפט לתאגידים אמריקאיים והאיראנים מצאו עצמם מודרים כליל מכל הנאה מהמשאבים העצומים של ארצם. העוינות לארה"ב, אם כן, שממנה ניזונה המהפכה בראשות ח'ומייני, לא באה יש מאין והיא לא רק תוצר של "פרופגנדה אסלאמית". יש לה שורשים היסטוריים אמיתיים שאינם מוכרים לרוב תושבי המערב ולמנהיגיו הזחוחים, המתיימרים היום להטיף "דמוקרטיה" לאיראנים.

בעולם שחוקיו הגאו-פוליטיים זהים יותר לכללי המאפייה מאשר לשיח פתוח ופלורליסטי, איראן עשירת המחצבים מהווה מטרה אסטרטגית ממעלה ראשונה. הצורך להציב בה משטר נאמן ומוחלש מהווה את התמריץ העיקרי של מדיניות המעצמות כלפיה. בהוויה שכזו, מותה הטרגי של מהסא אמיני משמש לא יותר מכלי תעמולה ציני המזהם את האנרגיות הפמיניסטיות האותנטיות ואת נהר ההאשטאג'ס המלהיב. אחד הגופים הבולטים בחזית המתקפה על איראן בשבועות האחרונים נקרא "מוג'הדין ח'אלק" (MEK), שהתקשורת המערבית נסמכת עליו כעל מקור מידע אמין ואף מרבה לצטט את הצהרותיו ותגובותיו. הארגון "השנוי במחלוקת" הוקם בשנות השישים במטרה להיאבק בשלטון השאה, ולאחר השתלטות ח'ומייני נמלטו רבים מחבריו לעיראק. במשך שנים רבות היה MEK ברשימת ארגוני הטרור של הבית הלבן בשל מעורבותו ברצח אזרחים אמריקאיים בתקופת המהפכה ובגלל תמיכתו האקטיבית בסדאם חוסיין. אולם לאחר הפלישה האמריקאית לעיראק ב-2003 זכה הארגון לחסות המגוננת של כוחות הצבא הכובש. בשנת 2012, בעקבות פעילות לוביסטית ענפה, מחק ממשל אובמה את MEK מרשימת ארגוני הטרור. מאז החל מסע ארוך להלבנת שמו ולהכשרתו, כפי שדיווח הניו-יורק-טיימס, בתור "האלטרנטיבה הדמוקרטית" לשלטון האסלאמי באיראן.

הפרוייקט לטיהור שמו של MEK, כפי שדיווח עיתון הגרדיאן, עלה עשרות מיליוני דולרים וכלל פוליטיקאים בכירים. גם ראשי ה-CIA לשעבר התגייסו "לקבור את ההיסטוריה המדממת של הארגון ולהציגו כבן ברית נאמן של ארה"ב במאבקה נגד שלטונות טהראן". זוהי עובדה מתמיהה כשלעצמה כאשר לוקחים בחשבון שבשורות הארגון יש לא יותר מכמה אלפי חברים שמתגוררים כיום במתחם סגור ומאובטח באלבניה. כל עיתונאי שניסה אי פעם להתקרב אל גדרותיו הגבוהות של המתחם סולק בעוינות ואף באלימות. על פי הידוע, MEK מפעיל שם חוות טרולים גדולה ומשומנת שתכליתה להטות את דעת הקהל לתמיכה בפלישה לאיראן ובהפלת המשטר. על פי שפע העדויות האישיות שהצטברו עם השנים, וכן לפי דוחות ארגון Human Rights Watch, הארגון מתפקד כמו כת סגורה וקיצונית. חבריו עוברים התעללות, עינויים, בידודים כפויים ואפילו הוצאות להורג. חל עליהם איסור מוחלט לקיים חיי אישות כלשהם, ונשים רבות אף הוכרחו לעבור ניתוח לכריתת הרחם. בראש הארגון עומדת מאריאם רג'אווי, אישתו של המייסד המנוח, והיא מתקבלת בכבוד ויקר במעגלים רבי השפעה בעולם ומוצגת כסימבול פמיניסטי ודמוקרטי. לאחרונה ערכה רגא'ווי פגישות עם חברי קונגרס משתי המפלגות בוושינגטון והוזמנה לשאת דברים בפרלמנט האירופי, היכן שזכתה לשבחים על אומץ הלב שהפגינה "בהנהגת ההתנגדות".

תפקודו של MEK וקשריו עם ממשלות המערב הם מסועפים ואפלוליים יותר ממה שנראה מעל פני השטח. לפני עשר שנים דיווחה רשת NBC שאנשיו היו שותפים פעילים בשורת ההתנקשויות במדענים איראניים שאירעו בין השנים 2007-2012, וציטטה בכיר בממשל האמריקאי שאישר את "תמיכתו של המוסד הישראלי בארגון טרור המכונה מוג'הדין ח'אלק." את יחסי מדינת ישראל ו-MEK הגדיר המקור: "קרובים ומורכבים." הרצון הכן לשמור על גישה אופטימית-רומנטית לגבי המתחולל עתה באיראן הוא מובן מאליו. הרי בגרעין הדרמה נמצאות נשים אמיתיות שמתמודדות עם דיכוי אמיתי ורצחני שיש לו שורשים דתיים והיסטוריים המשפיעים על כולנו. חשוב, לפיכך, להישמר ממידה מוגזמת של ריאליזם פוליטי העלול לשחוק את הנאיביות הבסיסית עם הכוונות הטובות שמכוונת את החיישנים המצפוניים שלנו. מנגד, כל תופעה חברתית, יפה ומרגשת ככל שתהא, אינה מנותקת מהקשרים פוליטיים ומאינטרסים מזוהמים שתכליתם לנצל את תום לבנו ולכוונן את תודעתנו לתדרים מסוימים מאוד. כשאירוע כלשהו זוכה לבמה מרכזית בתקשורת הממסדית ומקודם בעוצמה במכונת היח"צ המערבית, אפשר ומומלץ תמיד להניח שיש מי שמעוניין לעצב את החשיבה ואת תפיסת המציאות שלנו.