מאמא יושבת שבעה

היא איבדה את התינוק שלה כשהקטן היה רק בן שבועיים ימים. האמת היא, שראינו את זה מגיע. התינוק היה חלש וגוון שפתיו היה כחלחל. אבל מאמא אחזה בו בחוזקה במשך שבוע, טיפלה בו במסירות גדולה ובעדינות אין קץ. ניכרה בה הנחישות שהפעם זה יקרה, היא תגדל את התינוק שלה בהצלחה לקוף גדול ויפה שימשיך את דרכה. אני האמנתי לה והענקתי לו שם ביני לביני: בייבי.

מאמא הגיעה אלינו מחוות מזור, אותה חווה שבה מגדלים קופים כאילו הם קרטונים לאריזה, ולא ישויות חיות שמרגישות ממש כמונו. היא נולדה בהאנגר גדול בתוך כלוב ברזל כמו אלפי קופים אחרים סביבה. רצה הגורל והיא לא התאימה במשקל למשלוח לחו"ל – אותו משלוח לניסויים, בין אם קוסמטיים או רפואיים. במקרה הזה נדרשו גורי קופים במשקל מסוים. וכך היא נשארה בחווה בכלוב ברזל בין קופים כועסים, מבוהלים, בוכים וצועקים. כאשר הגיעה לבגרות מינית דאגו לכך שהיא תיכנס להיריון להמשך שושלת סחורת הקופים. וכך בסיפור חייה זה הדפוס שחזר שוב ושוב – היא ילדה והתינוק שלה נלקח ממנה בשלב צעיר מדי.

רצה הגורל והגעתי לחוות מזור, שעדיין לא היתה ידועה בציבור הרחב, והתחלחלתי. מיד פדיתי בכסף קבוצה של שמונה קופים ומאמא ביניהם. אז עדיין לא הכרתי אותה ובכל זאת, העצב העמוק בעיניה חדר היישר ללבי.

ביער נתנו להם חלקה עם אדמה ועצים אמיתיים לקופים. זו היתה תגלית עבורם, כי הם מעולם לא דרכו על אדמה חיה ובטח שלא טיפסו על עץ. היתה לנו עדנה לראות את חווית גילוי גן העדן של קבוצת הקופים.

הם הסתגלו והשנים חלפו, מאמא התבגרה וכבר לא היתה קופה צעירה. הריונות לא התאפשרו כי כל הזכרים שהגיעו אלינו מהחווה סורסו לפני המעבר. עד שקלטנו קבוצה נוספת של שישה קופים, ביניהם זכר צעיר לא מסורס. לא רחק היום והבחנו בכרסה ההולכת ותופחת של מאמא. והפלא ופלא – תוך חמישה חודשים היא אחזה בידיה תינוק קטן ואושר אינסופי ניצנץ בעיניה.

אני שמחה איתה, אבל רואה מהר מאד שמשהו בתינוק שלה לא תקין. הוא לא נראה בריא. וכמה שזה עלול להישמע מוזר – יש לו צבע חיוור, צבע לא טוב. אבל מאמא מאושרת והחוש האמהי שלה במיטבו והטיפול שלה מסור. אני מחליטה לא להתערב ולא לבדוק את התינוק. לא נראה לי לקחת אותו ממנה ולו לשעה קלה לבדיקות. מבחינתה זו חזרה לטראומה שחוותה שוב ושוב בחווה. היא לא תדע שזה למען התינוק ולמענה. אז אני מוותרת ועוקבת אחריהם מדי יום.

"זהו. קחי אותו"

חולפים שבועיים ואני כולי תקווה שסתם הייתי חרדתית והכל בעצם ממש בסדר. לצערי לא טעיתי, ובוקר אחד אני רואה אותה יושבת, ובידיה גופו השמוט ללא רוח חיים של בייבי. מבטה שבור וצעקה אילמת ניבטת מכל תא בגופה. היא יושבת ואוחזת בו, מצמידה אותו אל חזה – אולי יקרה נס והוא יתעורר ויינק ממנה? אבל לא, וניכר עליה שהיא יודעת זאת היטב.

אני מתבוננת בה מקרוב, הצער שלי עמוק. "צר לי מאמא," אני לוחשת לה בקול שבור, "אני ממש מצטערת." אני מושיטה בחוסר זהירות יד קדימה לכיוונה, ולראשונה בחיינו המשותפים היא חושפת עליי שיניים חדות, נושכת אותי עד זוב דם. הכעס, הכאב והתסכול שלה גדולים. אני עדות חיה מבחינתה לכל הכאב בחייה עד כה. היא מרימה ביד אחת את גופתו הקטנה של הבייבי שלה וקופצת גבוה לצמרת. אני יוצאת מהחלקה לטפל ביד שלי. מרגיעה את כולם ואומרת, "מישהו היה צריך לשלם את מחיר האבל שלה, ואולי טוב שזאת אני." מה עוד שטעיתי בהושטת היד אליה, שהתפרשה מבחינתה כתנועה אלימה כלפי התינוק המת בזרועותיה.

"נניח לה," אני אומרת למטפלים של הקופים, "היא בטח תשמוט אותו בלילה ואז נאסוף אותו בבוקר ונקבור." שוב טעיתי. בבוקר מאמא אוחזת ביתר חוזקה בבייבי שלה, לא מרפה ממנו ולו לרגע. היא מרחיקה מעליה גם את שאר חברי הלהקה שלה, שבאים לבדוק מה קורה. היא זזה ממקום למקום אוחזת בתינוק, שפת הגוף שלה כאובה, עיניה בורקות בזמן שידיה אוחזות בו בחוזקה. "נניח לה," אני שוב אומרת, "בטח הלילה היא תשמוט אותו." אבל לא. אני שוב טועה. מאמא והבייבי אחד הם. היא לא משחררת אותו ולו לרגע.

אני גם אמא ואני מבינה שהיא באבל. ברור לי שהדבר הנכון הוא לתת לה את הזמן להתאבל על הבייבי שלה, עם כל הקושי ואי-הנוחות, בלשון המעטה. קופה מצולקת נושאת תינוק מת ממקום למקום, והוא כבר מדולדל ומריח ממש לא טוב. המראה הזה מזעזע מבקרים רבים וניכרת אי-נוחות בצוות המדריכים של היער, שצריכים לתת מענה לקהל שמתלונן. אני טורחת להסביר לכל מי שנתקל במראה של מאמא, הנושאת את שאריות התינוק בידיה, את חשיבות הזמן הזה עבורה; היא מתאבלת על התינוק שלה והדבר האנושי הנכון והיחיד שיש לעשות, זה לאפשר לה את האבל שלה. ייקח כמה זמן שייקח.

וזה לוקח שבעה ימים שלמים. הריח כבר בלתי נסבל, ומאמא מתקשה מאוד להחזיק אותו, כי הוא כמעט מתפרק בידיה. כעבור שבוע שהרגיש כמו נצח, היא מניחה אותו ממש לנגד עיניי על הסלע הגדול שבחלקת הקופים ומסתכלת עליי. אני יודעת שהיא אומרת לי "זהו. קחי אותו." ואני ניגשת עם מגבת קטנה ונקייה, עוטפת את גופתו הקטנה של בייבי בשיא הכבוד. מאמא מאפשרת לי לקחת אותו כשכל הלהקה נוהמת וחושפת אליי שיניים. היא מביטה עליי ועליו עוד רגע, מסובבת גב ומצטרפת ללהקה.

אני יוצאת מהחלקה ופורצת בבכי שיש בו גם פורקן מהמתח וגם צער וגם השתאות מחוכמתה של מאמא, שלא ויתרה ולו לרגע על כאב האבל – עד שיכלה באמת לשחרר.