מגילת הסתר

משנכנס אדר, נופלת עליי אימת פורים. פעם זו היתה שמחה, התרגשות גדולה מתובלת בסטרס של הפקת תחפושות. ביום החג הייתי לרוב מוצאת את עצמי עם תחפושת לא נוחה כל כך, לא מגניבה במיוחד, תמיד חמה מדי לימי פורים השמשיים או קלה מדי לימי פורים הגשומים. ובכל זאת, בסופו של דבר נמחק זכרון הקשיים עד דלא ידע, ונותרו תמונות צבעוניות, והחוויה המשחררת של להסתובב בעולם כמישהי אחרת לגמרי, עוטה כנפיים, גלימה, קרניים, איפור כבד, בגדי נזירה וכל שאר האמצעים הכשרים להפוך את עצמי לאיזשהו נהפוך הוא.

בשנים האחרונות אני חושבת שכל השמחה הזו התאפשרה כי לא באמת הפנמתי את מקור הביטוי "נהפוך הוא". הבנתי את ההיפוך במעמדו של המן הרשע, מיועצו הבכיר של המלך להרוג מלכות בזוי, ואת ההיפוך במצבם של היהודים – ממיעוט נרדף מועמד להשמדה, למיעוט מוגן ומיוחס. רק כשצללתי בעצמי אל נבכי מגילת אסתר (שלא בתיווך מערכת החינוך החילונית, או בקריאת מגילה שוויונית בקהילה יהודית פרוגרסיבית), פגשתי את הנהפוך הוא המקורי, מתחבא לו בסוף המגילה. וכך נאמר: בַּיּוֹם אֲשֶׁר שִׂבְּרוּ אֹיְבֵי הַיְּהוּדִים לִשְׁלוֹט בָּהֶם וְנַהֲפוֹךְ הוּא אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶם׃ (ט':א).

המגילה מדברת על "שליטה" כמו שהיום מדברים על "משילות" וגם במגילה מדובר במכבסת מילים. בפועל קיבלו היהודים הרשאה "לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת־כָּל־חֵיל עַם וּמְדִינָה הַצָּרִים אֹתָם טַף וְנָשִׁים וּשְׁלָלָם לָבוֹז׃" (ח':יא). והכל כדת וכדין, באישור המלך אחשוורוש בכבודו ובעצמו. זה אשר חוקק את "פַּתְשֶׁגֶן הַכְּתָב לְהִנָּתֵן דָּת בְּכָל־מְדִינָה וּמְדִינָה גָּלוּי לְכָל־הָעַמִּים וְלִהְיוֹת הַיְּהוּדִים עֲתִידִים לַיּוֹם הַזֶּה לְהִנָּקֵם מֵאֹיְבֵיהֶם׃" (ח':יג). טוב, זה שהמלך מרשה לא בהכרח אומר שזה מה שעושים, במיוחד כאשר מדובר בעם המוסרי בעולם. ואמנם, על אף שהמלך התיר לבזוז שלל, נאמר לנו שלוש פעמים כי באמת "וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת־יָדָם׃" (ט':י,טו,טז). רש"י מסביר כי המקרא מדגיש את עניין הביזה כדי להוכיח "שֶׁהֶרְאוּ לַכֹּל שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה לְשֵׁם מָמוֹן:" בניגוד למוניטין של היהודים, הם אינם רודפי בצע. אבל לטבוח, להשמיד להרוג ולאבד – זה כבר עניין אחר.

חגיגות הפורים של יהודי שושן הבירה לא היו מסיבת תחפושות
אלא מסע לינץ' המוני. ביום הראשון "הרְָגוּ היְַּהְוּדיִם ואְבֵֵַּד
חמֲשֵׁ מאֵוֹת איִשׁ׃(ט':ו), חמש מאות ועשרה כולל עשרת בני המן .
אך לא היה בכך כדי להשביע את רצונם, ואסתר המלכה ביקשה
כי "ינִָּתָןֵ גַּםַ־מחָרָ ליְַּהְוּדיִם אשֲֶֶׁר בְּשְׁוּשָָׁן לעַשֲׂוֹת כְּדְתָ היַּוֹם"

חגיגות הפורים של יהודי שושן הבירה לא היו מסיבת תחפושות אלא מסע לינץ' המוני. ביום הראשון "הָרְגוּ הַיְּהוּדִים וְאַבֵּד חֲמֵשׁ מֵאוֹת אִישׁ׃" (ט':ו), חמש מאות ועשרה כולל עשרת בני המן. אך לא היה בכך כדי להשביע את רצונם, ואסתר המלכה ביקשה כי "יִנָּתֵן גַּם־מָחָר לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן לַעֲשׂוֹת כְּדָת הַיּוֹם" (ט':יג), וכך אמנם נעשה. "וַיִּקָּהֲלוּ הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר־בְּשׁוּשָׁן גַּם בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר וַיַּהַרְגוּ בְשׁוּשָׁן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אִישׁ וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת־יָדָם׃" (ט':טו). אך האירועים חרגו מחוץ לגבולות עיר הבירה, המלך אחשרורוש מלך על 127 מדינות, והימים ימי תפוצת גלות בבל ויהודים יש בכל מקום וידו הארוכה של פתשגן הכתב מגיעה לכל מקום: "וּשְׁאָר הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בִּמְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ נִקְהֲלוּ  וְעָמֹד עַל־נַפְשָׁם וְנוֹחַ מֵאֹיְבֵיהֶם וְהָרוֹג בְּשֹׂנְאֵיהֶם חֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים אָלֶף וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת־יָדָם׃" (ט':טז). וכך באבחת שלושה פסוקים מתקבל מניין המתים של אותו חג פורים ראשון: 75,810 הרוגים, כמו שנאמר – "לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹׂן וִיקָר׃" (ח':טז). אבל מה, העיקר שלא בזזנו.

הפרק הזה במגילה נגלה לי לראשונה בשנות העשרים המאוחרות שלי. גרתי אז בסין, בעיר קטנה יחסית (רק ארבעה מיליון תושבים) שאליה נקבצו באותה שנה כמה ישראלים חמודים, ויחדיו הרמנו מסיבת פורים רב–לאומית. אולי לא 127 מדינות, אבל היו מיוצגות שם לפחות 40. היה קל מאוד לשווק את החוויה כי מי לא רוצה לגיטימציה להתחפש ולשתות עד אובדן הכרה? היה לי ספר תנ"ך ולכבוד החג, למחרת המסיבה הגדולה, ישבתי לקרוא את המגילה. כשהגעתי לפרק ט' לקיתי בהלם. אחרי יותר מעשרים חגי פורים שחגגתי בתמימות של שמחה וישועה, הרגשתי מרומה. נבגדת. והמומה. נורת זכרון נדלקה בראשי, פניו של חנן פורת, מחייך ומברך "חג פורים שמח" אחרי הטבח הנורא שביצע ברוך גולדשטיין במערת המכפלה. הבנתי שאת פורת ואת גולדשטיין פרק ט' לא הפתיע כלל וכלל. נהפוך הוא, קו בהיר וישיר נמתח מאותם פסוקים אל מעשה הטבח שביצע גולדשטיין.

מגילת אסתר היא אם כן מגילת ההסתר. קודם כל, נסתר בה האל, אין שום התייחסות לישות אלוהית כלשהי. אמנם נהוג להתייחס לסיפור פורים כאל אחד מסיפורי הנסים שקרו לעם היהודי, אבל בטקסט עצמו אין שום התערבות אלוהית. זו מגילת ההסתר כי הסיפור כולו מבוסס על סודות ותחבולות, כיאה לנובלה על בית מלוכה עתיר שחיתויות ונאפופים. זו מגילת ההסתר כי הגיבורה שלה, הדסה היהודיה, נדרשת להסתיר את זהותה ובכלל את אישיותה תחת השם אסתר מאחורי פנים סתומות של אשה יפה. וזו מגילת ההסתר כי בכל עדה, בכל עידן, יש איזה חלק ממנה שצריך להסתיר כי הוא לא מתאים לנרטיב. ההכחשה וההדחקה הן חלק מהדנ"א שלה.

בכל שנה יש איזה חלק נסתר אחר במגילה שאני מתעקשת לחשוף, ותחת ההסתרה תמיד טמון פצע. בשנה שעברה היו אלה הנערות הנסתרות בארמון אחשוורוש, שמאופסנות אי שם באגף הבתולות ובאגף הבעולות, גופיהן נמשחים בשמנים ותמרוקים והן נקראות, לילה פה לילה שם, אל מיטת המלך (כשהן בתולות) ואל מיטות שריו (לאחר מכן)

בכל שנה יש איזה חלק נסתר אחר במגילה שאני מתעקשת לחשוף, ותחת ההסתרה תמיד טמון פצע. בשנה שעברה היו אלה הנערות הנסתרות בארמון אחשוורוש, שמאופסנות אי שם באגף הבתולות ובאגף הבעולות, גופיהן נמשחים בשמנים ותמרוקים והן נקראות, לילה פה לילה שם, אל מיטת המלך (כשהן בתולות) ואל מיטות שריו (לאחר מכן). השנה זה אותו פרק ט' שקורא לי לשוב אליו. העובדה שהפרק הזה כל כך לא מוכר, שהטבח אדיר הממדים שביצעו ההוא אינו חלק ממה שאנשים יודעים על פורים, הנסתרות הזו אומרת דרשני. כשמכניסים את פרק ט' חזרה אל הסיפור, נראית המגילה כולה כמו סרט אימה מחופש לאגדת דיסני. די ברורה הסיבה להכחשה ולהדחקה של החלק הזה במגילה. זה לא דבר שאפשר לספר לילדים, או לחגוג וזה לא מסתדר עם הדימוי העצמי שאליו אנו מסורים : עם חלש ונרדף, שוחר שלום, אוהב אדם וצמא לשלום ולביטחון. לינץ' ופרעות זה משהו שהאחרים עושים לנו, לא להפך. אפשר להמשיך עם ההכחשה הזו, עם התעלמות מכל חלק בהיסטוריה ובדת היהודית שלא מסתדר עם מבנה המצפון המחודש. אבל אז נהיה מופתעים בכל פעם מחדש מאותם "עשבים שוטים" שמשתמשים ברובים והורגים אנשים שלא לצרכי להגנה.

ומה על אלה שאינם מדחיקים? מה קורה כאשר מתעקשים להישאר מודעים גם לחלק הזה בסיפור? אפשרות אחת היא להתמסר ולקבל אותה, להצדיק, כזה ראה וקדש, כמו ברוך גולדשטיין ותומכיו. מה שטוב למרדכי היהודי טוב גם לנו. כפי שנאמר בפסוק האחרון של המגילה: "כִּי  מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי מִשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וְגָדוֹל לַיְּהוּדִים וְרָצוּי לְרֹב אֶחָיו דֹּרֵשׁ טוֹב לְעַמּוֹ וְדֹבֵר שָׁלוֹם לְכָל־זַרְעוֹ׃" (י':ג). לפי פסוק זה, דרכו של מרדכי הגדול היא לדאוג לעמו ולזרעו. יש אנחנו ויש הם. אולי יש יפי נפש שחושבים שיש שוויון וכל בני האדם אחים, אבל הרוב יודע אחרת, כמו שנאמר וְרָצוּי לְרֹב אֶחָיו, העם אמר את דברו.

אפשרות אחרת היא לעמוד גלויי עיניים מול האכזריות הגדולה הזו, ואז לברוח. אפשר להתכחש למוצאנו ולעזוב את הארץ או העם, או פשוט להסתפק באמצעי האסקפיזם העתיק בעולם, אלכוהול, כפי שהבינו כבר חכמי התלמוד. בארמית זה נשמע יותר טוב: "אָמַר רָבָא: מִיחַיַּיב אִינִישׁ לְבַסּוֹמֵי בְּפוּרַיָּא (חייב אדם להתבשם בפורים) עַד דְּלָא יָדַע בֵּין אָרוּר הָמָן לְבָרוּךְ מָרְדֳּכַי." (תלמוד בבלי, מגילה ז ע"ב). ולא בכדי; המסורת הזו לשתות עד אובדן חושים מחוברת ישירות לסוגיית הטבח, ממש כפי שהתמכרויות קשות לסמים מחוברות ישירות לפוסט–טראומה. זו הבריחה מהמציאות הקשה, מהדיכוטומיה הנלעגת בין רעים לטובים שמתערבלת עלינו בסערה רצחנית בסוף המגילה.

אבל אולי יש עוד אפשרות. אני לא בטוחה שאני יודעת מהי. קשה קצת לדמיין אחת כזו כעת בתוך הקיטוב הגדול שבו אנו שרויים. בדמיון שלי האפשרות הזו מובילה למציאות שבה קבוצות תלמידים יהודים ופלסטינים מגיעים יחד אל קרית ארבע, אל אחוזת קברו של ברוך גולדשטיין, ולומדים שם בחברותא את פרק ט' במגילת אסתר. בסוף הסיור הם מרימים לחיים, על מיץ ענבי חברון לא אלכוהולי בכלל, ומודים לדור שקדם להם על כך שהשכיל לרפא את הטראומה, לעצור את ההעברה הבין–דורית שלה ואת מעגל הרשע האינסופי של קורבנות ההופכים לתוקפים.