מדוושים ובוכים

במקום שבו אני גר, בכל שבת מוקדם בבוקר, הכביש מלא בנחילי גברים עם טייצים צבעוניים. עטופים בגאדג'טים מפורטים, נוסעים בחבורות על אופניים שעולים כמו האוטו שלי. המבנה אחיד לאורך השוליים של הכביש, הקצב מתואם, הדופק מדוד, הזיעה נספגת בחולצה המיוחדת והאפליקציה עוקבת. אתה נוסע לידם ומנסה לא לדרוס. כשתמשיך קצת דרומה על כביש החוף תמיד תראה כמה תאילנדים נוסעים בשוליים, מדי פעם גולשים לכביש, עם אופניים דהויים שאתה יכול להרגיש מרחוק את החריקות שלהם ותמיד מאחורה יש להם ארגז של סופר. והפער הזה בין שתי הקבוצות מרגיש לי לפעמים כמו החיים עצמם.

אם שאלתם את עצמכם מי זה הגבר החטוב הזה שעבר לידכם ברחוב, עם קווי מתאר של אל יווני קדום משולב עם ויקינג שהרגע ירד מהספינה, הגיע הזמן לגלות- זה אני. איך זה קרה? אז לפני כמה חודשים עשיתי את הדיאטה הזו שכולם מדברים עליה. אין מה להגיד, עשה את העבודה. לא כמו היומרות הגדולות אבל דיאטה טובה דיה (ויניקוט יקר, תודה שהמצאת את הביטוי הזה ואיפשרת לכולנו להיות ליד וכמעט ועדיין להרגיש ראויים).

בגלל שאני אוהב להיות בקבוצות וגם להסתכל עליהן תוך כדי (שזו הגדרה טובה דיה לרכלן) אספתי על הדרך כמה מבטים על העניין. למי שלא מכיר, זו דיאטה שמבוססת על מתווה של כמה חודשים תוך כדי שייכות לקבוצות וירטואליות עם רוב מוחלט של גברים, אפליקציה שמציפה אותך יום יום בתכנים ופרקטיקות של תזונה.

אז מה קורה שם? דבר ראשון, הצורך העמוק בשייכות. בחבורה. בלהיות חלק. אצל גברים ישראלים זה הולך כמעט מיד לדיבור צבאי של יאללה ברבאק, אח שלי. אנחנו פה בשבילך בשוחות, כתף אל כתף בקרב (מי שחשב סטלינגרד או גבעת התחמושת–לא, זה לא זה. מדובר על להימנע מלאכול פוקצ'ה בבופה של חתונה). וזה גם קרבי אבל גם רגיש כי בכל זאת, גברים חדשים, עשו מעגל גברים אחד או שניים ושמעו על זה גם פודקאסט. זה יוצא כמו משהו שבקע מלילה סוער של יועז הנדל ונועם חורב על הריצפה של דקטלון.

עכשיו, השייכות הזו יש בה משהו מבלבל אבל קלאסי לעידן שלנו. אתה שייך בעצם למשהו וירטואלי, לא שייכות במובן של מפגש עם סובייקטים שונים, עם צרכים משלהם ואופי ולכלוכים כאלה ואחרים, אלא שייכות למרחב וירטואלי משותף שאליו אתה יכול להיכנס וממנו אתה יכול לצאת מבלי להישרט. זו שייכות אינטנסיבית שעיקרה דיבור על שייכות ושימוש הדדי. אפשר לכבות ולהדליק לפי הצורך שלך. בתוך כל הזהויות המגוונות והמתוחות של החברה פה ובתוך הבדידות של גברים שמתרוצצים על פרנסה ומשפחה וחלומות וציפיות, יש מקום שמביא לך תחושה של ביחד, של אחווה שלא מתלכלכת. עם כל המתח שעולה בחוץ, ברחוב, בגשרים, בכבישים, הנה, באמצע החיים, שייכות טובה דיה. משהו כמו מועדון קרב רק בלי, ובכן, קרב. שייכות על בסיס נייטרלי לכאורה- גוף. יש כזה לכולנו. בלי הבדל דת גזע כן ביבי לא ביבי. אמנם לפעמים צץ איזה הגיג לשבת של מאיר–סיון רהב מאיר, אבל זה נבלע בתוך שרשורים ארוכים של מתכונים ותוספי חלבון.

אבל זו לא רק שייכות לקבוצה, זו גם שייכות לדרך. הצורך העמוק להיות חלק מתהליך שיש בו היגיון פנימי, סיבה ותוצאה (אכלת – עלית) שמולידה גם שכר ועונש (חרגת – עלית), אויב משותף (ההורמון ההוא והקלוריה ההיא) וחלוקה לרע וטוב. הצורך להרגיש שהחיים זה לא כאוס בסיסי (שלפעמים אולי מתארגן לכמה דקות אבל רוב הזמן זה מהומה ובלגן של המציאות), אלא יש "דרך" והיא חכמה מההולכים בה. לך בדרך והנה, השגת שליטה על הכאוס.

עכשיו, הכאוס המאיים לא נמצא רק בחוץ, הוא גם בפנים: לכולנו יש דודא לסוכר ופחמימות וכל מיני חשקים רעים עולים מעמקי הרעב הלא נשלט, אבל בתהליך הזה בעצם הדחפים האלה ייעקרו מתוכנו. בתוך הים האפל של הדחפים יבוא הינדוס מחדש של האלגוריתם הפנימי לטובת חיים ערניים, בריאים ושמחים בלי סוף. שליטה, כאמור. כי מה הוא האדם הזה שכולם מדברים עליו? מכניזם של צרכים וסיפוקים, חוסר ומילוי, הורמונים ותאים שרק צריך לחווט אותם נכון ובום, המכונה עובדת. זה עובד לנו עם האוטו ועם הלפ-טופ, למה שלא יעבוד גם פה. ואז יוצא שאלכוהול הוא לא דרך לצלוח לילות קשים ולדבר עם אנשים, לא לא חבר יקר, אלכוהול הוא רק פחמימה. וחשק? חשק זה לא יצר חיים, חשק זה באג שמתעורר בגלל הורמון שהתפרע, בוא רגע, תיכף נסדר אותו. אוכל? אוכל זה לא תשוקה וסיפוק וטעם וריח. אוכל זה כולה דלק ועם דלק צריך לעבוד לפי נוסחה ומינונים.

ואם כבר דיברנו על חשק ותשוקה, זה מרתק לגלות שיש שם קבוצות ענקיות של גברים ובצורה לא אופיינית אין שום דיבור על סקס. אולי כי התקדמנו והתפתחנו אבל יש סיכוי להסבר אחר: אמנם סקס זה מעלה דופק ואולי אפילו מפריש איזה הורמון בונה שריר אבל סקס זה גם בלגן ורעב וחגיגה ויחסים וחוויה ועוד מישהו על אמת שנמצא איתך וקיים לעצמו עם ההעדפות שלו והרצונות שלו–אז מה סקס עכשיו? אנחנו בדרך. יש לנו יעד. חלאס שוליים, אח יקר. שליטה. ושליטה צריכה שיטה. והיא יורדת לפרטים, מיני מינים של חלבונים וקטניות במינונים כי מה עוזר לחרדה יותר מקצת או סי די אינסופי.

אנחנו על הדרך. וכשיש דרך יש מורה דרך. חייב להגיד שזה דבר שלא מפסיק להפתיע אותי- הצורך במנהיג יודע-כל, מכיל אבל נחוש, מספר על מקרים של חוסר ההצלחה שלו כדי לייצר הזדהות ואפיל של כנות, אבל המסגור שלהם נעטף כמובן בהקשר של תהליך ההצלחה הלינארי שלו. והוא כמובן מודל של המודל שהוא משווק: מחויך תמיד, דבק במטרה, ערני על ספידים (טבעיים כמובן), עם עור פנים כאילו הוא בתוך ניילון נצמד, עם נגיעות של הומור מפלסטיק ומינון מדויק של חיוכים והנהונים. והוא נגיש ולא נגיש, מופיע כל בוקר בסרטים שפותחים ב"בוקר טוב חברים יקרים! היום נעשה ככה וככה" אבל הסרטון הזה הוקלט לפני מלא זמן ומשודר מאז בכל קבוצה, בכל זמן. ויש לו את האנשים שלו, המנגנון, הוא התורה שבכתב והם התורה שבעל פה. זמינים לך באפליקציה עם מענים בצ'אט אבל אין קול חי, אין מישהו שאשכרה מדבר איתך ממש כי הרי דיבור יש לו את הקצב שלו וקצב אחר יעכב אותנו חבר יקר!

והקבוצה! הקבוצה היא בדיוק כמו מה שאני נהיה כשאני מדבר עם האנשים של הטסט לאוטו–חשופית רוטטת. הקבוצה מפלרטטת עם המנהיג, מגרגרת לחיוכיו, מפרגנת בטירוף, מספרת על כמה שינה את חייה וכמה הוא גאון. הוא הווייז המדויק שנמצא שם למעלה ואומר לנו לאן לנסוע בעוד אנחנו תקועים בפקק, עם אקטואליה ברדיו, מנסים למצוא מפלט מהפקקים של וינגייט בדרך לתל אביב. אבל המנהיג, הוא, בראיית העל שלו, אומר לנו בקולו הנמרץ- סע דרך הרחובות של נתניה. קולות ביקורתיים נענים בהתחלה בהכלה קפוצה וכמעט תמיד עם סיכום ברוח "זה שלך", "בדוק את המוטיבציה שלך" ועוד מהז'אנר הזה שמשאיר את המנהיג והפורמט בזוהרם ואת הפרט הביקורתי בלכלוכו.

מה זה הלכלוך שאלתם? או. ניסיתי למפות את הפחדים שהתוכנית מנגנת עליהם. קבלו אותם: הפחד המינורי הוא הפחד מהעייפות, מחוסר אנרגיה, מחיים שלא עומדים בציפיות הגבוהות שלהם כי אתה, הכלי למימוש החיים, עייף מדי. תראה אותך- עם כרס, מתעפץ מול המחשב בצהריים במקום לסמן וי על האקסל הענק של היעדים שלך. הפחד לא לחיות בשיא, לא למצות את מה שאפשר, לא לעמוד בתוכנית הגדולה בגלל שטות שקוראים לה עייפות. הפחד לא לחיות בעצם, כי חיים לא בול כמו שתכננת הם קצת מוות. הם תמיד ניראים עלובים ועייפים מול החיים שיכולת לחיות ומי אשם? העייפות. היא האויב של החיים שרוצים לתת בראש, היא האופניים החורקות על כביש החוף, היא ההתברברות ברחובות כי לא שמת ווייז שהיה כבר שולח אותך הכי מהר והכי קצר ליעד.

הפחד הנוסף ,הגדול יותר בעיניי, זה הפחד מהכאוס שבהתפרקות. החרדה מהחולי שיפרק הכל, מהמכונה שלא תעמוד במשימה, מהחיים שייגמרו מהר מדי, עוד לפני שהספקנו לחגוג ולעלות את כל המדרגות כמו רוקי בלבואה עד לשיא הגדול. והנה, את כל הפספוס האדיר הזה ניתן למנוע במרחק כרטיס אשראי ואפליקציה.

אז אם לסכם–השיטה עובדת. אנשים זה דבר מופלא על שאיפותיהם ופחדיהם. לפעמים הם גאדג'ט ולפעמים הם ארגז של סופר, ככה זה, החיים הם דבר מורכב. והשיא, מה יהיה עליו? כנראה שנסתפק בשיא טוב דיו.