מלחמת כריות

תל אביב. 1995. לימור (שם בדוי) נכנסה מתנשמת מהעלייה במדרגות, ליטפה את הכלב ואחזה בתיקה ביד השנייה. לבושה בשמלה שחורה. הגיעה אליי בעקבות המלצה של אחותה. היא הלכה לשירותים, ואני בינתיים מילאתי מים רותחים בקנקן חרס ובו תה ירוק שהכנתי מראש. הובלתי אותה אל חדר המדיטציה והנחיתי אותה לשבת על הכרית הסגולה. מצד ימין שלה היתה כרית כחולה ומשמאלה כרית אדומה. התיישבתי מולה ושאלתי הרבה שאלות. היא בת 22, הצעירה מבין שתי אחיות. האב מהנדס אלקטרוניקה, האם רוקחת. הם עלו לישראל מארצות הברית כשהיתה בת שמונה. היא לומדת מנהל עסקים ומקבלת ציונים טובים. לפני ארבעה חודשים ניסתה להתאבד. היא מטופלת אצל פסיכולוג ומסרבת ליטול כדורים פסיכיאטריים. בעקבות האירוע, הבטיחה להוריה שלא תנסה להתאבד שוב. "יש לך ילדים?" שאלתי, והיא ענתה שלא.

אמרתי שאני שמח לבשר לה שיש לה שני ילדים פנימיים, בן ובת. הבן הוא הראש והוא הכרית הכחולה, והבת היא הרגש שלה. הצבעתי על הכרית האדומה. אמרתי לה שנעשה היום "יום הורים", כמו בבית ספר. היא תהיה האמא של שני הילדים ואני אדבר איתה ועם כל אחד מהילדים בנפרד. "כשתשבי על הכרית הכחולה, אני אדבר עם הראש שלך, וכשתשבי על הכרית האדומה, אני אדבר אִיתה, עם הרגש שלך. " היא אמרה – בסדר.

אמרתי גם שהראש והרגש הם לא מי שהיא באמת. "נכון שהם איתך כל הזמן, את קמה איתם בבוקר והולכת לישון איתם בלילה, אבל את – זה מישהו אחר. את היא מי שאמורה להתעורר ולהוביל אותם קדימה. את לא המשרתת של הילדים הפנימיים שלך, את לא אמורה לתת להם לנהל את החיים, את אמא שלהם".

אמרתי לה שהיום אני רוצה להכיר אותם בנפרד וגם להכיר אותה. לא שהיא תספר לי עליהם, אלא אני רוצה לדבר אתם ישירות, וככה גם היא תלמד להכיר אותם טוב יותר.

בשלב הזה ביקשתי מלימור להתיישב על הכרית הכחולה ופניתי אל הראש שלה, כשאני מביט אל עין ימין שלה. "שלום לראש של לימור. אני פונה אליך בלשון זכר. הישאר בבקשה עם המבט עליי ותענה בקצרה על השאלות.

"בסדר?"

"כן."

"אתה חושב הרבה?"

"כן."

"אתה דואג הרבה?"

"כן."

"היית רוצה לדאוג פחות?"

"כן."

"היית רוצה לחשוב פחות?"

"לא בטוח."

"בבית הספר היית תלמיד טוב?"

"כן."

המשכתי לשאול אותו עוד הרבה שאלות. רציתי להכיר את הראש. הסתבר לי שהוא טיפוס אחראי. חשוב לו מאוד שיעריכו אותו. הוא מקפיד להגיע בזמן לפגישות. הוא אוהב לעזור ויודע לעבוד קשה כשצריך. הוא טיפוס מעשי והוא אף פעם לא מאבד שליטה.

ביקשתי מלימור לעבור ולשבת על הכרית האדומה.

כשישבה על הכרית האדומה, הבטתי אל העין השמאלית שלה וגם אותה שאלתי שאלות רבות. כשדיברתי עם הרגש שלה, פניתי אליה בלשון נקבה.

"כרגש, את רגישה הרבה, מעט או בינוני?"

"הרבה."

"את בוכה בקלות?"

"לא."

"את רוקדת בחופשיות?"

"לא."

"את מרגישה שאת אישה, נערה, אישה מתחילה?"

"מרגישה צעירה. לפעמים אפילו ילדה."

"יש בך כעס?"

"כן."

"יותר כעס או יותר עצב?"

"יותר עצב."

"יש לך תחושה שיש לך חופש?"

"לא."

שאלתי אותה אם היתה ביישנית כילדה. היא סיפרה שהפכה להיות כזאת רק כשהגיעו לארץ. משיקגו יש לה הרבה זיכרונות טובים. היא אמרה שאין לה חבר רציני ומעולם לא הייתה לה אהבה גדולה.

בשלב זה ביקשתי מלימור לשבת שוב באמצע על הכרית הסגולה. הזכרתי לה שאנחנו ביום הורים וחזרתי על מה שסיפרו הילדים הפנימיים שלה, מעין סיכום ביניים: הראש חושב הרבה ודואג הרבה. לא מאבד שליטה אף פעם. הרגש חווה הרבה כעס ועצב. היא לא רוקדת, היא לא בוכה והיא חיה בתחושה שאין לה חופש. והדבר שהכי חשוב לרגש זה חופש. אמרתי לה: "שני הילדים הפנימיים שלך נמצאים במצוקה. אני אמשיך ואדבר איתם, ואני מזכיר לך שוב – הם לא את ואת זה לא הם. ואת הכי חשובה לנו בתהליך הזה. אחרי שתשמעי אותם ותביני אותם, אז אני אדבר אתך עלייך ועל המסע המיוחד שאת עוברת בחיים האלה. כל עוד הילדים במצוקה והם צועקים ורועשים, אין לך זמן לעצמך."

חזרתי אל הראש, אל עין ימין:

"הרגש, אחותך, אומרת שהיא רגישה. זה חדש לך?"

"לא."

"אתה אומר לה הרבה מה לעשות?"

"כן."

"והיא מקשיבה לך?"

"לא תמיד."

"היית רוצה להיפטר ממנה?"

"כן…."

"אתה אוהב אותה?"

"לא ממש."

"היית רוצה שהיא תשתנה?"

"כן. שתהיה פחות ילדותית. שתהיה פחות רגישה."

"היא עצובה. היית רוצה שהיא תהיה יותר מאושרת?"

"אם היא תהיה יותר רגועה, זה כבר יהיה יותר טוב."

"ואתה – היית רוצה גם להשתנות?"

"לא. אולי רק לדאוג קצת פחות."

"תהיה פתוח לשמוע מה יש לה להגיד? אתה רוצה לעזור לה?"

"כן, אני מוכן, אם זה חלק מהתהליך."

עברתי לדבר שוב עם הרגש ושמעתי את הסיפור מזווית לגמרי אחרת. שאלתי אותה הרבה שאלות ורשמתי את תשובותיה. היא תיארה את הראש, אחיה, כמבוגר ממנה בעשרים שנה. הוא מזכיר לה את ההורים שלהם, במיוחד את אמא שלה. היא מפחדת ממנו ומסתכלת עליו מלמטה. היא מתארת אותו כסוהר ושופט. הוא מאוד ביקורתי כלפיה. הוא לא נותן לה מחמאות בכלל. הוא לא מרשה לה לבכות, לא מרשה לרקוד, מאוד מגביל את המיניות. אף פעם לא אומר לה שהוא אוהב אותה. הוא רק מצפה ממנה להיות בסדר כל הזמן. היא לא מעריכה אותו. לא מעריצה אותו ולא אוהבת אותו. היא חושבת שהוא נהיה כזה בזמן שעלו לישראל.

"נמאס לך ממנו?" שאלתי.

"נמאס לי… נמאס לי," היא התחילה לצעוק על הראש, לעבר הכרית הכחולה. "די כבר… תעזוב אותי… אני שונאת אותך… בא לי למות."

"עוד כמה שנים יש לכם לחיות ביחד, בהנחה שתגיעו יחד לגיל מופלג?"

"בערך 70 שנה?"

"וכמו שהוא עכשיו, הראש הזה שאיתך, בא לך לחיות איתו עוד 70 שנה?"

"כמו שהוא עכשיו לא בא לי לחיות איתו אפילו עוד יום אחד."

אז זה המצב שהיה בחדר באותו רגע. מולי ישבו שלוש דמויות על שלוש כריות צבעוניות. אחת אדומה, הרגש – בוכה ומתפרצת על ראש שתלטן שמדכא אותה. היא צועקת שהיא שונאת אותו ולא רוצה להמשיך לחיות. היא ניסתה להתאבד כי זו הדרך היחידה שלה להשתחרר ממנו אחת ולתמיד.

על הכרית הכחולה ישב הראש, מבוהל, הגיוני ומאוד אחראי ובסך הכול דואג ורוצה שהכל יהיה בסדר. הוא לא מבין אותה. הוא חושב על העתיד, על פרנסה, והוא מנסה לעמוד בציפיות של ההורים שלהם (ההורים של לימור).

באמצע, על הכרית הסגולה, ישבה לימור האמתית שלא היה לה מושג עד לאותו רגע שהיא אמא שלהם. היא חשבה שהיא זו הם, או אולי שהיא בכלל המשרתת שלהם. ועכשיו אני צריך להסביר לה שגם היא קורבן של המצב הזה. שהיא בעצם אמא, אבל היא היתה נוכחת נפקדת, היא לא עשתה דבר כדי להציל את הרגש שלה. בשלב מסוים אצטרך להגיד לה שהיא אפילו לא דיברה עם הילדה הפנימית שלה שאמרה שהיא רוצה למות. אנחנו צריכים להגיע למצב שהיא תראה שהרגש, הילדה שלה סובלת מאוד. שהיא תשמע אותה. שהיא תראה שגם הראש שלה, הילד הפנימי שלה, ההגיוני, סובל. הם שלושתם נמצאים בחלום רע והיא יכולה להתעורר ממנו ממש עכשיו.

המשכתי בשיחות עם הראש והרגש בנפרד, והובלתי אותם בתהליך שהוא סוג של גישור. נתתי מקום לכל אחד מהם לבטא את המצוקה שלו. אחרי התלונות הרבות והטחת ההאשמות זה בזו ולהפך, התברר לפתע שהם גם מתגעגעים זה לזו, זוכרים את החברות שהיתה ביניהם פעם, בילדות הרחוקה, לפני שהראש נעשה רציני ומופקד על החוק ועל הסדר, וכלא את הרגש במרתף פנימי. מתגעגעים לתקופה שהיתה לפני שעלו לישראל.

הסכמנו כולנו שהם יהיו מוכנים להקשיב זה לזו, כי המצב ממש לא טוב ומשום כך הם באו לטיפול. התנדבתי להיות עורך הדין של הרגש. להבין אותה, לעזור לה להבין את עצמה, לעזור לה לנסח את הבקשות שלה מהראש ומאמא שלה. התפקיד שלי כמגשר יהיה לייצג אותה מול הראש שלה. כולם הסכימו. ויחד הכנו מסמך גישור להציע לראש. היו בו סעיפים רבים, אבל האווירה שלו היתה של שלום ולא של מלחמה.

אחר כך דיברתי שוב עם הראש. אמרתי לו שאני מייצג את הרגש ושיש לנו הצעה מפורטת שהכנו בשבילו. הוא הסכים לשמוע. אחרי חמש דקות של שיחה ובה פירוט של הטענות והבקשות של הרגש ממנו, הישיבה הזקופה והלוחמנית שהיתה לו בהתחלה, התרככה. הוא נשמע ונראה עייף מאוד ומבולבל. הוא החליט להתנצל ואמר שעשה את הטוב ביותר שידע. הוא אמר לה שהוא כן אוהב אותה ושהוא עשה הכל בשבילה, בשביל לשמור עליה. ופתאום, הראש בכה. העברתי אליו את ממחטות הנייר. עלתה בי, לראשונה, חמלה גם כלפיו. ניכר בו שהוא באמת הבין את הטעות שעשה. הוא היה נוקשה הרבה יותר מדי. הודה שהוא די פחדן ושהרגש הרבה יותר אמיצה. הוא התבייש בה. הקטין אותה. נטש אותה. שיתק אותה.

הרגש התרגשה לראות אותו ככה. היא אמרה שהיא תהיה מוכנה לסלוח לו, אם הוא באמת ישתנה. היא התוודתה שהיא בכלל לא רוצה למות, היא רוצה מאוד לחיות! מה שהיא באמת רוצה זה לחיות – לתת אהבה, לקבל אהבה, ליצור, לשמוח, לעשות דברים. נכון שהיא ניסתה להתאבד, אבל זה היה רק בגלל מה שהוא כפה עליה, בגלל שהיא רוצה לחיות באמת והיא לא יכולה עוד להמשיך ככה. הראש היה מזועזע. מטולטל. נסער. האשמה היכתה בו.

יצרנו הסכם חדש להמשך החיים המשותפים: הרגש הבטיחה שתהיה מוכנה לסלוח לו. הבטיחה לא להתנקם בו על כל מה שהוא עשה לה. היא הדגישה שהיא לא רוצה לשלוט, היא רוצה רק להיות יחד. היא מזמינה אותו להיות איתה, אבל לא כסוהר, אלא כשותף וחבר. היא קיבלה את הצעתי וגם היא התנצלה בפני אחיה. היא התנצלה על כך שמעולם לא באמת חשבה לעזור לו, שלא שמה לב שגם לו קשה, שהיתה מרוכזת תמיד בדרמות של עצמה. הראש קיבל את ההתנצלות. הוא הודה שמעולם לא ביקש ממנה עזרה. הוא התבייש. הוא לא רצה להיראות כחלש. הוא באמת חשב שתפקידו היה לשלוט עליה. הוא הודה שהוא עייף. שגם הוא זקוק לחום ואהבה וגם הוא צריך תשומת לב. הוא מאוד היה רוצה שהיא תאהב אותו, והאמת היא שהוא רוצה להיות מסוגל לסמוך עליה כדי שיוכל לנוח קצת. במצב שהיה עד עכשיו הוא לא הרשה לעצמו להרפות, כי לא סמך עליה ופחד מאוד שהיא עלולה להרוג אותם.

היא הבטיחה לו שלא תעשה את זה שוב אף פעם, והבטיחה לו שהוא יכול לסמוך עליה. שהיא יכולה לעזור לו המון, אם רק ירשה לה. היא היתה כנה ולא אמרה שהיא אוהבת אותו. קשה לאהוב אותו, והיו תקופות שהוא היה ממש בלתי נסבל. אבל היא כן אמרה שיש לה הרבה אהבה לתת, ושהיא מקווה שבהמשך היא תוכל לאהוב אותו. הראש היה רגוע ומאושר. הרגש נראתה שלווה ומפויסת.

לימור חזרה אל הכרית הסגולה, האמצע.

עשינו מדיטציה של הקשבה החוצה, לקולות שהגיעו מהעולם שבחוץ.

אמרתי לה כמה מילים על כך שהיא המנהיגה, היא ההורה, היא מי שיושבת על כס הנהג ואוחזת במושכות. רק היא יכולה להוביל את שלושתם ולנתב את חייה לחוף מבטחים. היא היתה עייפה. אבל אמרה שהיא חווה שקט ואושר נעים כמו שלא ידעה כבר המון זמן. זה היה היום שבו היא נולדה כאמא לשני ילדיה הפנימיים והתעוררה.

וזה גם היה היום שבו נולדה הטרילותרפיה.