מסע מחוף לקוף

״אולי הפעם תכתבי לנו את הסיפור שלך? הסיפור שלך ושל יער הקופים", מבקשים ממני העורכים בעיתון. וזה מיד מעלה בי רגשות סותרים; הרי אני מרגישה שהיער הוא אני ואני היא היער. אין פה שניים בכלל. רק אחד. אחד שמשתקף במראות שונות. וגם – מאיפה בכלל אתחיל, מאיזו נקודה בביוגרפיה שלי? כל כך הרבה זוויות יש לסיפור של היער…

ואז אני מבינה שזה בכלל לא משנה איזו זווית אבחר כדי לספר את הסיפור, כי ממש כמו בחיים, כל צעד מגלה את הצעד הבא. והצעד הבא עכשיו הוא פשוט לכתוב עלי ועל יער הקופים יודפת.

מבחינתי, סיפור היער ואני הוא סיפור הגורל שלי. אולי אפילו עוד בטרם נולדתי לחיים האלה בטרנסילבניה, רומניה. יחסיי עם חיות ועם טבע שזורים כחוט השני בכל פרק ופרק בסיפור חיי מאז שאני זוכרת את עצמי כילדה תל אביבית, שם גדלתי מאז שעלינו לארץ ובה חייתי עד גיל 21. עבדתי אז במשרד פרסום, תל אביב היתה הכל, ונתניה למשל, נראתה לי כמו גבול הצפון.

היה לי בן זוג, אייל, שלימים נהיה לאבי שלושה מתוך ארבעת ילדיי, ויום אחד הוא אומר לי: "את לא מאמינה, הייתי באיזה פינת חי בישוב בגליל ויש שם קופים קטנים חופשיים." הוא מספר לי בהתלהבות על פינת החי הקטנה בישוב היפה יודפת ועל ג'ון האנגלי שהקים את המקום עבור ילדי יודפת. ואני צוחקת ובאמת לא מאמינה לו עד הסוף, אייל יודע לספר לי סיפורים שאני אוהבת לשמוע על עולם יפה וטוב… "אין בעיה", הוא צוחק איתי, אנחנו ניסע לשם, אני אראה לך את המקום הזה, כי את חייבת להגיע לשם". הוא מתקשר לחבר מהצבא שמתגורר ביודפת והנה יש לנו הזמנה לסופ"ש ביודפת. ביום שישי, אני על האוטובוס בדרך ליודפת , עוברת לראשונה בדרך זרה לי, בנופים חדשים. אין לי מושג עדיין שהם יהפכו להיות הנופים שלי. האוטובוס עוצר ואני יורדת ממנו ומרגישה משהו מאוד חזק, מין וודאות שיש כאן דבר מה מיוחד למרות שאין לי שמץ של מושג מהו.

אני מבקרת בפינת החי הקטנה של יודפת ואכן יש שם קופי סנאי חופשיים וליבי קופץ איתם בשמחה ובריכת נוי עם כל מיני ברווזים ועוד כמה חיות. וישנם ילדות וילדים יפים שעובדים עם האנגלי הזה שקוראים לו ג'ון, והוא דמות שמרשימה אותי מאוד. לראשונה בחיי אני פוגשת במישהו "מבוגר" שמדבר בהתרגשות ובאהבה כמוני על חיות.

הכל מתערבל בתוכי, ובדרך חזרה לתל אביב אני כבר יודעת שמאומה לא יחזור להיות כפי שהיה. הכל עומד להשתנות.

כעבור כמה שבועות, אייל ואני כבר אורזים את הדירה התל אביבית שלנו, נפרדים מהחברים ועולים אל ההר. אל יודפת. עם שני הכלבים שלי–ג'יימס שהוא אייריש סטר ובילבי שהיא דני ענק. מין משפחה שכזאת, בחור בחורה ושני כלבים, עוברים דירה.

לא משנה במה עבדתי ביודפת, אני מקפידה למצוא זמן לעבוד עם ג'ון בפינת החי, בהתנדבות כמובן ומעבר לשעות העבודה. יודפת היתה מושב שיתופי, כמעט כמו קיבוץ בקטע של עבודה. ממני זה דרש הסתגלות וכוחות לאורח החיים הזה. למדתי לחלוב עיזים ולהכין גבינה, למדתי להכין בצק לחלה ופיתות, לעשב עשבים ולא פרחים, לגזום ורדים ועצי פרי. הפרסומאית התל אביבית למדה לעבוד עם הידיים. גיליתי את כוחות הגוף שלי ואת כוחות הרצון שלי בחיי הכפר. הקופים היו לחלק בלתי נפרד מהחיים שלי והשתדלתי לבלות כמה שיותר זמן בחברתם. כעבור שנה בערך כבר היינו אני והקופים עם תום בננו הבכור; כעבור שנתיים הצטרפה בתנו נטע; וכשבנג'ו, הבן השלישי נולד, ג'ון בדיוק עזב את יודפת. העזיבה שלו ציערה אותי מאד ופערה סדק גדול ביודפת ובפינת החי. לא ידעתי אז שמן הסדק הזה אור גורלי יזרח.

הקופים טופלו על ידי הילדים והכסף למזון שלהם הגיע מתרומה שכל משפחה ביישוב נתנה מידי חודש. אבל זה לא הספיק. בסופו של דבר, יום אחד פנו אליי מהנהלת הישוב, והיה ברור שהכל קרוב להתמוטטות מוחלטת. אי אפשר להחזיק מקום כזה בלי אהבה ואכפתיות ומסירות כמו שהיו לג'ון… "בבקשה תעשי עם זה משהו" הם אמרו לי. "תצילי את המקום".

קיבלתי על עצמי את האתגר. התחלתי בעבודת שיקום–הכל היה מוזנח ושבור. רשתות חלודות ,עזובה, עשביה גבוהה והכל מלופף זה בזה. האימון בעבודה שעשיתי ביודפת השתלם עכשיו. אני כבר יודעת לעבוד עם אדמה, לנקש ולגזום. ילדי יודפת נרתמו ובאו לעבוד איתי. ושלא תחשבו שמדובר על כמה ימים או כמה שבועות. לא. המצב היה ממש גרוע. זה לקח שנתיים של עבודה קשה עד שהגענו למצב של מתחם משוקם ומתנהל כמו שצריך. עד שביססתי את השם של המקום ושלי בתחום. התחלתי לקבל עוד ועוד חיות, כבר לא רק קופים: גם עופרה יתומה בבית, גם בזה מורעלת, שקנאי פצוע, קוף דחוי. לאט לאט זה גדל והתרחב. הבית שלי ממש קרוב ליער והילדים שלי נעים בחופשיות בין הבית ל"בית "שביער. החיים במקום מתחדשים והוא כבר מזמן לא "פינת חי". החלטתי להעניק לו שם חדש: "יער הקופים יודפת".

היער גדל ומתפתח כל הזמן. מלבד קופי הסנאי שהם צאצאי הקופים משנות ה70, יש לנו היום גם קופי מקוק, קופי גנון, למורים, קפוצ'ינים. וישנם לצדם – אמו, חוטמנים, איילות, חזירי בר ועוד.

יש לי את הדרך שלי לעבוד עם חיות. אני מעורבת רגשית בכל. אכפת לי. אכפת לי שלכל חיה שבאחריותי יהיה הכי טוב שאפשר בתנאים הקיימים. יש לנו ישיבות צוות על חיות שנשמעות כמו פגישת מחנכים בחינוך אנתרופוסופי כדי למצוא את הדרך הטובה ביותר לתמוך בחיה. חלק חשוב ונכבד מהעבודה שלי מתבטא בכך שאני מתבוננת ומקשיבה לחיות. מגיעה כמו "דף חלק " למפגשים שלי עם בעלי החיים לומדת אותם דרך ההתבוננות עליהם ולא מיד מתערבת. חשוב לי לאפשר להם להופיע, אני רוצה ללמוד מי הם, כדי שאוכל להיענות בצורה הטובה ביותר לצרכיהם. העבודה עם חיות באופן הזה משייפת היטב גם את האינטואיציה שלי ומה שהיה טמון בתוכי מגיל רך, זורח עכשיו עוד יותר.

משנה לשנה היער מתפתח. הוא מהווה היום מקום לחינוך שבסיסו עומד על כבוד למרחב של טבע וחיות. ביער הקופים המבקר הוא אורח בביתן של החיות ומתבקש להתנהג בהתאם. המקום מושקע לרווחת החיות ולהנאת הקהל. יש גבול ברור בין אזורי החיות והקהל. ההפרדה היא חבל. החיות למדו את זה מהר, חלק האנשים עוד מתאמנים על זה.

אנחנו לא נפרדים גם אם אנחנו מרגישים כך. האמת היא שאנחנו חלק מכל מחזור החיים, גם אנחנו רכיב אחד נוסף בסך הכל. זה הבסיס. וזוהי הגישה שלי. בעלי החיים הם מורים רוחניים שלנו בדמות חיות. ויש לנו הרבה מה ללמוד מהם. כל בעלי החיים מרגישים וחשים, אוהבים, פוחדים, משחקים, נהנים, מתגוננים ומגנים על עצמם ועל ילדיהם. לכל החיות יש מבנים חברתיים מורכבים ושפה. לכולם יש חלק חשוב במארג החיים והכל וכולם קשורים זה בזה. אני מאמינה שהאהבה והאנרגיה שאני והצוות שאיתי משקיעים במקום, עוברים לקהל ומייצרים על פני הזמן שינוי בגישה.

כיום יער הקופים הוא מקלט קבע חינוכי תיירותי, לחיות בר ולתוכים שאין להן בית אחר. חיות שזה המוצא האחרון שלהם. המקלט מתפתח ונבנה בהתאם לחיות שמגיעות. היער הוא מקום מרפא עבור חיות ואנשים. אני רואה איך היער ממגנט אליו עובדים שזה מה שהם צריכים עכשיו בחייהם, עבודה בטבע עם חיות. ילדים שקשה להם, באים מבית הספר ונפתחים. נער שנפלט מהתיכון והיה "בעייתי מאוד" מוצא את מקומו ואת יציבותו הרגשית דרך העבודה עם החיות. דרך המעטפת שהיער והחיות ואני מעניקים לו.

אני לא "הולכת לעבודה" בבוקר, אני פשוט יוצאת מהחיים שלי בבית לחיים שלי ביער. זו עבודה קשה ותובענית שבעה ימים בשבוע, ואין בה הרבה זוהר, אבל היא כולה אימון מתמשך של שריר האהבה. זכות גדולה שבורכתי בה. מתנה שהיקום הגיש לי. בהתמסרות הזו שהיער דורש ממני, אני מגלה עוד ועוד ריפוי, עוד ועד ביטוי והתפתחות. בזכות היער, אני מכירה ומחוברת לערך הגבוה של מתן שירות מקצועי מרפא ואוהב לכלב, לחתול, לקוף, לאייל, לחוטמן, לילד, לילדה, לאיש, לאישה.

עבורי היער הוא בועה טובה שבה מתקיים ביטוי של אהבה. התגשמות של כל מה שחלמתי עליו כשהייתי ילדה קטנה. יצירת אומנות חיה של החיים. מיני קוסמוס שבו כולנו מתקיימים יחד. אצלנו טובת החיות קודמת לכל. זו נקודת המוצא להכול. ובכוחות משותפים אנחנו כל הזמן משתפרים, אין מנוחה על זרי דפנה. הלמידה והיצירתיות לא פוסקים לרגע, וכך אני יודעת שזה המקום שלי. הייתי רוצה לראות את העולם שלנו כולו כמו יער הקופים. עולם שבו יש מקום, אהבה וכבוד לכל היצורים הברואים. עולם שהוא מקום מכבד, חופשי, נקי, מטופח, בריא, אומנותי ויפה. מרחב אחד עצום שבו טבע -אדם -חיות מתקיימים ביחד באיזון ובהקשבה הדדית.