מצעד האיוולת

בציורו של פיטר ברויגל "נוף עם נפילת איקרוס" הצופה מתאמץ להבחין באיקרוס היהיר שכנפיו נמסו בהתקרבו לשמש והוא נופל ארצה למים שליד הספינה, בזמן שהאנשים הפשוטים, השולטים בתמונה, ממשיכים בשגרת יומם. המסר הוא שבצד ההיבריס יכולים להתקיים אדישות וחוסר אמפתיה, עד כדי דה הומניזציה. 

לפני שלוש שנים נודע לראשונה על התפרצותו של נגיף הקורונה החדש בסין. המידע שהצטבר והפרספקטיבה בחלוף הזמן מאפשרים לספר את סיפורה האמיתי של המגיפה, והוא שונה ממה שרבים עדיין חושבים. הדברים הבאים עשויים על כן להפתיע את הציבור הכללי וגם אנשי מקצוע שאינם מקוראי "בראשית", ושאינם מעודכנים בספרות המדעית בעולם. לסיפור הזה יש קשר ישיר לתהליכים פוליטיים, חברתיים וכלכליים שהעולם כולו ואנחנו בישראל חווים, ובכלל זה למהפיכה המשטרית. ונתחיל מבראשית.

מקורו של הנגיף

הימצאות אתר חריג בגנום של הנגיף והעובדה שלא נמצא לו בעל חיים מאכסן מעלים חשד שמקורו של הנגיף אינו באבולוציה טבעית אלא במחקר מעבדתי, משם דלף כנראה דרך הידבקות של עובדים. מה שידוע על מחקרים שנעשו בנגיפי קורונה במכון הווירולוגי בווהאן, במימון אמריקאי ממשלתי, מחזק את הסברה הזו, ומציב שאלות קשות אודות אחריותם של החוקרים ושל המממנים להתפרצות.

הערכת סיכונים

הנתונים אודות שיעור התמותה מהמחלה התחוורו כבר בתחילת המגיפה: נמוך בהרבה מה שחששו, דומה לשפעת, ומסוכן בעיקר בקשישים. כך היה בזן המקורי, והווריאנטים הבאים אף היו קלים ממנו. הערכת סיכונים ריאלית זו היתה צריכה לכוון את רשויות הבריאות לנקוט פעולות קלות ופשוטות בהרבה ממה שנעשה בפועל.   

אבחון יתר

לראשונה בהיסטוריה של הרפואה נקבעה הגדרת מקרה של מחלה נשימתית מדבקת לפי בדיקת מעבדה מבלי להתחשב בתסמינים ("מאומת"). ככל שמדובר בבדיקת  PCR רגישה, שבה מזוהה חומר גנטי שאינו מעיד על חיות, התוצאה היא אבחון יתר של תחלואה ושל תמותה. מרבית מי שנספרו כמתים מהקורונה היו מבוגרים שמתו בעצם מהחמרה במחלות הרקע הכרוניות שלהם, ולא מהנגיף עצמו. המספרים שנופחו לא שיקפו את המציאות, ורק תרמו לפחד ולתבהלה שהממשלות הפיצו בציבור. 

תגובת יתר: סגרים, סגירת בתי ספר, בידודים, קטיעת שרשראות הדבקה, "תו ירוק" ועטית מסכות

הצורך להיזהר ולנקוט לחומרא תחילה בעת מגיפה מובן, ואף אני תמכתי בכך תחילה. אבל האמצעים הדרקונים הללו, שהועתקו למערב מהגישה הדיקטטורית הסינית ונאכפו בחוקים ובתקנות חירום, לא הוכחו, על פי הנתונים והמחקר כיעילים במניעת תחלואה. הגישה של "לפתוח ולסגור (את הציבור) כמו אקורדיון", כדבריו האומללים של מומחה בארץ, במקום להגן כראוי על הפגיעים, הקשישים, היתה לא רק נעדרת חמלה אלא חסרת בסיס מקצועי. המחשבה שיש ביכולתנו בני האדם להשפיע על איתני הטבע היא היבריס בלתי נתפס: תחלואה מנגיף נשימתי מתאפיינת באופן טבעי בגלים, בלי קשר למה שאנחנו בני האדם נעשה. מהפירות הבאושים של נזקי תגובת היתר של רשויות הבריאות אנו סובלים ועוד נסבול שנים רבות: נזקים לבריאות כמו חרדה, דיכאון והפרעות בהתפתחות הילדים; נזקים לחינוך כמו אובדן שנות לימוד והפרעות התנהגות; נזקים לכלכלה כמו אבטלה, סגירת עסקים, הפרעה לייצור ושרשרות ההספקה בעולם; אובדן תמ"ג והרמת ראש של האינפלציה ויוקר המחייה ברמה הגלובלית עד למשבר הכלכלי העולמי בו אנו נתונים כעת.

החיסון

התקווה הגדולה התבדתה. מכיוון שאינו מסוגל למנוע העברה והידבקות לא היתה לו השפעה על התחלואה, והשפעתו על התמותה אף היא אינה ברורה. נתונים חדשים מחשידים אף שהשפעתו על התחלואה והתמותה הכוללת שלילית, כלומר הוא מעלה אותן. לנוכח תופעות הלוואי שדווחו רבות ובחלקן חמורות, ובמאזן התועלת מול הנזק, נראה שלא היה מקום לעשות שימוש בטכנולוגיה חדשנית אך לא מוכרת (mRNA) בוודאי לא באנשים צעירים ובריאים ובילדים, שהסיכון עבורם ממחלת הקורונה זניח. הכנסתו המהירה של החיסון לשימוש תחת היתר לחירום בלבד, בשעה שלא היה מצב חירום אמיתי, ומתן זריקות דחף תוך קיום ניסוי לכאורה באוכלוסיית ישראל, תחת לחץ ה"תו הירוק", בלי הסכמה מדעת ובלי הבקרה הנדרשת, מציבים סימני שאלה על שיקול הדעת ועל האתיקה של מקבלי ההחלטות. האוטונומיה של המטופל והחיסיון הרפואי, ערכי יסוד ברפואה, היו למרמס. נראה שמשרד הבריאות פועל כמשווק של החיסון, תחת הסכם חסוי עם חברה מסחרית, יותר מאשר כרגולטור שתפקידו לפקח ולוודא שלא נגרם נזק לציבור. כשמי שמגדירים את היקף הרכש שותפים ליצרן בפרסום הנתונים בעיתונות הרפואית זה כבר נראה כניגוד עניינים בוטה. מאזן הכוחות בין הרגולטורים לתאגידי הפארמה השתבש לחלוטין בתקופת הקורונה, בניגוד לאינטרס של הציבור ולטובת בעלי ההון. בעת הזאת צריך להיות כבר ברור, גם לממסד הרפואי, שיש להשעות את השימוש בחיסוני הקורונה ולבחון מחדש את השימוש בטכנולוגיית mRNA .  

רפואה, מדע ואתיקה

 ההחלטות על הגבלות דרקוניות התקבלו ברוב המדינות על ידי שכבה צרה של "מומחים" וקובעי מדיניות, ששכרם הגבוה מובטח, מבלי להתחשב בצרכים של אוכלוסיות מוחלשות, של עצמאים שמטה לחמם נשבר וכיו"ב. הגישה הזו החזירה את הרפואה עשרות שנים אחורה לימי הפטרנליזם הרפואי. כללי האתיקה של מדיניות ציבורית הופרו ובכללם נקיטת פעולות שחרגו ממבחנים של אפקטיביות, הכרחיות ומידתיות. תחת האיצטלה של "מצב חירום" סטה המחקר המדעי והרפואי מהתימה הבסיסית של דיון פתוח, הטלת ספק ומחקר איכותי ובלתי מוטה. בשנות הקורונה חלה הטייה רבתי של הפרסום המדעי לטובת הקו הממסדי, והגישה לדעות אחרות נעה מהתעלמות ועד להשתקה אגרסיבית. מי שחשב אחרת הואשם בדיסאינפורמציה, כאשר לרוב היו אלה הפרסומים של רשויות הבריאות שלקו במגמתיות, הטיות וטעויות. כך למשל חישובי יעילות החיסון המופרכים, כך הכחשת חשיבותו של החיסון הטבעי כתוצאה מהידבקות, החזק יותר מכל תרכיב. כך ההמלצה, חסרת התקדים ברפואה, למחלימים להתחסן. ברשויות פשתה תרבות של שקר. ההתעלמות וההכחשה של משרד הבריאות בישראל בנוגע לתופעות הלוואי של החיסון ולתמותה עודפת אינן עולות בקנה אחד עם הציווי הבסיסי ברפואה: "קודם כל, לא להזיק", והן מבטאות היעדר חמלה לאנשים רבים והכרה בפגיעותיהם, מה שכידוע מוסיף פוסט- טראומה רגשית לטראומה הפיזית. האמון, החשוב כל כך במערכת היחסים שבין הרופא למטופל, נפגע.    

תודעה

המניע החזק ביותר להתנהגות האנושית, פחד, מילא את התפקיד החשוב ביותר במשבר. כמו לא למדנו דבר ממשברי עבר, הממשלות עשו שימוש נואל בתעמולת הפחדה והטלת אימה על הציבור, אנטי תיזה לתורות ההתמודדות עם שעת חירום. לתעמולה הזו מחיר כבד בהפיצה חרדה ודיכאון בציבור. הטלת הגבלות על חירויות בסיסיות באופן בלתי צפוי וחסר הסבר, תוך סגירת מקומות של עבודה, חינוך ופנאי, יצרה אזרחים חסרי אונים, תלותיים וחברה מוחלשת. וכרגיל נמצאו גם הפעם השעירים לעזאזל: אם במגיפות ימי הביניים באירופה היו אלה היהודים, בישראל היו אלה תחילה החרדים והערבים, ובהמשך מי שבחרו לא להתחסן (שהושמצו כ"סרבני חיסונים"), ומדענים ורופאים שחשבו אחרת. ההסתה הממשלתית דירדרה את הסנטימנט החברתי והבין אישי לדה לגיטימציה של קבוצות רחבות באוכלוסיה. התקשורת שימשה בידי הממשלה ככלי להפצת התעמולה, לא מילאה את תפקידה כמבקרת השלטון ותרמה להפחדה ולפגיעה בזכויות האזרח. 

הדמוקרטיה

הפגיעה בימי הקורונה בזכויות האזרח והחולה היא חסרת תקדים. חוק סמכויות הקורונה משנת 2020, שהממשלה האריכה עכשיו, מעניק כוח עצום לממשלה ובפועל כבר ביטל את הפיקוח של הכנסת ואת הפרדת הרשויות. בג"ץ לא העניק סעד לעתירה נגד ה"תו הירוק" המפלה, שכפה הלכה למעשה על אנשים לקבל טיפול רפואי שלא מבחירה אמיתית, אלא כדי לשמור על חופש העיסוק והתנועה שלהם. אין ספק שהממשלה ניצלה את הקורונה כדי לצבור כוח ושליטה על הציבור. הקלות הבלתי נתפסת בה משטר "דמוקרטי" פגע בחירויות יסוד, באמתלה של מצב חירום שלא היה ולא נברא, מדגימה שמה שהציבור חושש ממנו כעת כבר התרחש הלכה למעשה. 

לסיכום

מה שהיתה צריכה להיות שעתם היפה ביותר של הרפואה והמדע ושל ממשלות דמוקרטיות הפך להיות מצעד איוולת של מחדל קולוסאלי, הן מהבחינה המקצועית והן בפגיעה בחירויות יסוד ואובדן אמון הציבור. לא בגלל הצוותים הרפואיים, שעבדו קשה ובמסירות עצומה, אלא בגלל רשויות הבריאות, מארגון הבריאות העולמי, ה-FDA , ועד למשרד הבריאות הישראלי שהתמקדו בקורונה ושכחו שתפקידם הוא לקדם את הבריאות בהגדרתה הרחבה והמלאה לפי ארגון הבריאות העולמי עצמו: "מצב של רווחה גופנית, נפשית וחברתית, ולא רק היעדר מחלה". הגישה הפנאטית והאמצעים הדרקונים שהופעלו נגד מחלה קלה- בינונית בחומרתה על פי כל אמת מידה, שאינה שונה מפנדמיות השפעת בשנות השישים והשבעים, גרמה לנזקים כבדים, שאדוותיהם עוד יורגשו שנים קדימה, והיא מובילה למפץ גדול חברתי, כלכלי ולאי יציבות פוליטית. תהיה זו נאיביות לחשוב שהיו אלה רק ראיית מנהרה ועיוורון ניהולי שגרמו לכך, ולא אינטרסים של כוח, שליטה וכספים. בינואר 2020, עת הקורונה היתה ידיעה מארץ רחוקה בעמוד אחורי בעיתון, כתבתי בדה מרקר מאמר שכותרתו: "לפני המגיפה הבאה, יש להתיחס למחלות כמו שמתכוננים למלחמה". במאי 2020 כבר כתבתי באותו העיתון: "הטעות של משבר הקורונה: התרופה מזיקה יותר מהמחלה". לא היה צורך בשלוש שנים כדי להבין את גודל הטעות ולמנוע את האסון שהממשלות גרמו במו מעשיהן. לו היתה הקשבה ברשויות הבריאות לאנשי מדע ורפואה מהארץ ומהעולם האסון היה נמנע וניתן היה למזער נזקים מהפעולות האגרסיביות שננקטו ללא צורך. אנשי הממסד הפוליטי והרפואי שעדין מתכחשים לעובדות וממשיכים לתדלק את הנראטיב של "מגיפת קץ האנושות" ו"החיסון כתרופת הפלא" עושים זאת משום שהמשמעות המקצועית, הציבורית, האתית ואולי הפלילית כה כבדה עד שעדיף להם לתחזק את ההכחשה בתודעתם שלהם ושל הציבור. שתיקתם של רופאים אל מול הפגיעה בזכויות החולה היא כתם אתי על הרפואה בישראל, ותיזכר לדיראון עולם. ההכרה במציאות תהיה קשה במיוחד עבור הקהילה הרפואית, שכן האתוס הרפואי היסודי הוא, כאמור, "ראשית לכל לא להזיק". 

למען הפקת הלקחים למגיפות עתידיות ולצורך שיקום האמון במערכת הבריאות והחוסן הציבורי יש חשיבות רבה להחזיר את התודעה לשגרה מלאה ומתוכה להתבונן באומץ ובחמלה אל המציאות, לקיים חקירה אמיתית של ניהול משבר הקורונה והשפעותיו, לקחת אחריות, להודות כלפי הציבור בטעויות, ולהחזיר את הרפואה, המדע, ואולי בהמשך גם את השלטון ויחסו עם הציבור לדרך של איזון, מקצועיות ואנושיות. משבר הקורונה, תוצאה של היבריס ואיוולת, מתברר כאירוע שהאיץ תהליכים היסטוריים. קשה לצפות בעת הזאת לאן יובילו התהליכים הללו את העולם ואת החברה, אבל מודעות למציאות העובדתית הכרחית כדי להבין אותם, ואולי יהיה בכך כדי לזרוע זרעים לשינוי מיטיב.