מקהלה עליזה

"רציתי להיות איש משפחה,
אבל לטבע היו תוכניות אלטרנטיביות"
מתוך "מטאמורפוזיס", פט שופ בויז

בעברית, המגדר ברור וכוונת הכותבים מובהקת. כשגבר שר "אני אוהב אוֹתְךָ", אי אפשר לטעות. זה לא האיי–לאב–יו האנגלוסקסי מטושטש הזהות. על פני השנים, הופעל לחץ מצד חברות התקליטים על היוצרים שלא להשתמש בביטויי אהבה חד־מינית. ההיסטוריה של מוזיקת הפופ מגלה ששירי אהבה נכתבו ברוב המכריע של המקרים מנקודת מבט הטרוסקסואלית. ואם היה זה יוצר הומו או יוצרת לסבית בעולם הגדול, גם הם בדרך כלל בחרו להשתמש באנגלית ב–YOU – מילה דו–מינית שאינה מסגירה העדפה מינית.

רק ז'אנרים מסוימים איפשרו ביטויים סמויים, עקיפים, של אהבת גברים לגברים או נשים לבנות–מינן. מחזות זמר, למשל, בשנות ה–50 וה–60. הדיסקו בשנות ה–70. וכמובן המפץ היצירתי של שנות ה–80, העשור שבו הופגנה יותר ויותר אהבה חד–מינית. במקביל התרחש גם שינוי בניראות של אמנים, שכבר לא כל כך נרתעו מלוק אנדרוגני (אנני לנוקס מיוריתמיקס, אליסון מוייה מיאזו) או ממחוות נשיות (של אמנים גברים) בקליפים ובהופעות: סופט סל, פרנקי הולך להוליווד, אירייז'ר, ברונסקי ביט, וואם! וכמובן, ואולי בעיקר: בוי ג'ורג' מ"קאלצ'ר קלאב". אט אט החלו טקסטים של שירי פופ לעסוק יותר במצוקות נערים שמרגישים אחרת, שנמשכים לנערים אחרים או חווים בלבול בנוגע לזהותם המינית. המעטפת היתה פופ קצבי, מלודי, נוצץ, אלקטרוני, אבל המילים לעתים קרובות היו עגומות, אפלות ורוויות תחושות בדידות, פחד, בושה ואשמה.

"פט שופ בויז" לא שינו רק את המוזיקה הפופולרית. הם שינו את החברה שבתוכה הם פעלו ויצרו פופ ואמנות. מעטים מאוד ההרכבים שהצליחו להביא אל תוך הזרם המרכזי מספר כה גדול של שירי אהבה הומואית. הלהיט הענק "It's a Sin", שנכלל באלבום "Actually" מ-1987, הביא לתודעה את ההתרגשות ואת המצוקה, את העובדה שהומואים נאלצו להסתתר, להיפגש בגנים ולהכיר במועדוני מחתרת אפלים. תחושת החטא ליוותה את הקהילה, במיוחד כשהשמרנות (רונלד רייגן הרפובליקני באמריקה, מרגרט תאצ'ר בבריטניה) שלטה ביד רמה משני עברי האוקיינוס. תחושות הפגימות והעלבון הכרוכות בהעדפה המינית רדפו רבים ממאזיניהם בשנות ה–80. הם לא יוכלו לשכוח איך באותה תקופה שמרנית מעיקה, שנראית כיום שייכת לעידן אחר, הומואים נאלצו להיפגש זה עם זה במחשכים, גנים אפלים או מועדונים מחתרתיים. השיר "זהו חטא" תיאר צעיר בתא וידוי שמבקש סליחה מהכומר על כך שסטה מדרך הישר. זהו (באופן מתוחכם מאוד) שיר שמעלה את הדיון המהותי ביותר: אדם שאינו סטרייט אבל אינו יכול לשנות זאת כי הנטייה המינית שלו אחרת, האם עליו לבקש סליחה ממישהו? כמובן שלא. האם זה חטא? בעיני הכומר, אולי כן.

שש שנים אחר-כך הם הקליטו את "Can You Forgive Her?" שנכלל באלבום "Very" מ–1993. "אַתָּה מְאֹהָב, וּמַרְגִּישׁ אָשֵׁם כִּי הִיא הָלְכָה וְהֵבִיכָה אוֹתְךָ שׁוּב לִפְנֵי כֻּלָּם. אַתָּה מְאֹהָב, וּמַרְגִּישׁ כְּאֵב, כִּי אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה אֱמֶת בְּמָה שֶׁהִיא טוֹעֶנֶת".

פט שופ בויז" לא שינו רק את המוזיקה הפופולרית. הם שינו את החברה שבתוכה הם פעלו ויצרו פופ ואמנות. מעטים מאוד ההרכבים שהצליחו להביא אל תוך הזרם המרכזי מספר כה גדול של שירי אהבה הומואית. הלהיט הענק "It's a Sin", שנכלל באלבום "Actually" הביא לתודעה את ההתרגשות ואת המצוקה. את העובדה שהומואים נאלצו להסתתר, להיפגש בגנים ולהכיר במועדוני מחתרת אפלים. תחושת החטא ליוותה את הקהילה

השיר מדבר על בחור שיש לו בת–זוג, אבל הוא מעדיף גברים ושניהם יודעים את זה. הוא רוקד דיסקו (שמזוהה עם הקהילה הגאה) והוא לא אוהב רוקנרול (ז'אנר שגיבוריו היו תמיד הטרוסקסואלים לבנים גבריים). בלילה, כשהם במיטה, היא אומרת לו שבקרוב היא תחפש ותמצא גבר אמיתי, במקומו. גבר שידע לאהוב אישה.
חלפו שלוש שנים נוספות ופט שופ בויז הקליטו ב–1996 את "מטאמורפוזיס" (מתוך האלבום "Bilingual"). הדובר בשיר אומר: "רָצִיתִי לִהְיוֹת אִישׁ מִשְׁפָּחָה, אֲבָל לַטֶּבַע הָיוּ תָּכְנִיּוֹת אַלְטֶרְנָטִיביוֹת" וגם "בְּכָל רֶגַע, וּבְעִקָּר בַּלַּיְלָה, תְּחוּשָׁה מְסֻיֶּמֶת מִתְגַּנֶּבֶת אֵלַי, בְּנִגּוּד לְכָל מָה שֶׁאָמַרְתִּי לְעַצְמִי וְכָל מָה שֶׁנִּסִּיתִי לְהַכְחִישׁ. הִמְשַׁכְתִּי לִשְׁאֹל: מַדּוּעַ?".

בשיר "הלילה שבו התאהבתי" (מתוך "Release" מ–2002) מתואר מפגש רומנטי בין ראפר לבין מעריץ מאוהב. טננט כתב את השיר בתגובה להצהרות ההומופוביות של אמינם, אז. "גם אנחנו יכולים להיות פרובוקטיבים", הוא הסביר. פט שופ בויז גם ידעו לקחת שירים של אחרים ("תמיד במחשבתי" של אלביס פרסלי, "איפשהו" של סטיבן זונדהיים ולאונרד ברנשטיין מ"סיפור הפרברים"), ולהפוך אותם לסמלים הומואים. שירי אהבה מפורשים שמבטאים כמיהה להיות שווי–זכויות וחופשיים.

הסמית'ס, במקביל, עשו את זה ברוק גיטרות–בס–תופים, ומבלי להצהיר על זה במפורש. מוריסי סירב לצאת במופגן מהארון, התנכר לשאלות בנוגע לזהותו המינית וחזר ואמר שאין זה משנה. אבל בשירים הוא כתב על ילדות במנצ'סטר של שנות ה–60 וה–70, על נערים קצת אבודים, על חטאים קטנים וכמיהה לתענוגות גדולים ובעיקר לאהבות מסעירות ומרגשות, כמו בסרטים. הגיבורים של מוריסי היו בעליל גיי–אייקונז ואותם הוא הניח על עטיפות האלבומים של הסמית'ס. רק גברים:
השחקן האמריקאי ג'ו דלסנדרו (אהובו של אנדי וורהול וכוכב סרטו "פלאש" מ–1968) על התקליט הראשון; צילום חייל מארינס (גם משנת 1968) על עטיפת התקליט השני "בשר הוא רצח"; אלן דלון (מתוך הסרט "בלתי מנוצח" של קוואליה מ–1964) על עטיפת התקליט השלישי "המלכה מתה"; ואילו על התקליט הרביעי והאחרון, סטריינג'ווייז, הנה אנחנו באים (1987) כיכבה דמותו של ריצ'רד דבלוס מתוך הסרט "קדמת עדן", בסצינה שבה הוא בוחן את ג'יימס דין.

בשירים כמו "יש אור שלעולם אינו כבה" או "הגבר השרמנטי הזה" מפגן האהבה נוכח, אבל האהבה הגברית החד–מינית לא מוסתרת גם בשירים אחרים של הלהקה. באופן מיוחד הצליח מוריסי להעפיל הרבה מעל ומעבר לתיוג שאותו ביקשו כולם. ועדיין, הסמית'ס לא נתפסה כמקבילת רוקנרול אנגלית ורצינית לווילאג' פיפל האמריקאית והקומית, למשל, שחגגה באופן מוחצן את היותה קרנבל ססגוני של אהבת גברים, כולל התבדחויות עצמיות על הדמויות (שוטר, אינדיאני, קאובוי, בנאי, מלח, אופנוען) שגילמו חברי ההרכב.
וכמובן, דיוויד בואי. אי אפשר בלעדיו: איש כוכב, האדם בעל אלף הפרצופים, היה מהרגע הראשון האמן שביקש לטשטש את הזהות המינית ולשחק על קווי הגבול הפרוצים של המגדר הכפול. ״People stared at the makeup on his face” – הוא שר ב"ליידי סטארדסט" מתוך זיגי סטארדסט, שהשבוע מלאו 50 שנה לצאתו לאור וממשיך: "I smiled sadly for a love I could not obey, And Lady Stardust sang his songs, Of darkness and dismay"

ליידי סטארדסט היא/הוא דמות שנכתבה ונבראה בהשפעתו של החבר הטוב, סולן להקת טי רקס, מארק בולן, עם הג'ינסים הכחולים ההדוקים. בואי המשיך גם באלבום המופת הזה את האג'נדה שאימץ לעצמו, כ"אני הביסקסואל עם השיער הכתום" ו"אני לא מתעניין באם זה גבר או אישה, אם זה יפה ומוצא חן בעיניי, אני רוצה לזיין את זה", כפי שהתבטא פעם.

בואי המשיך גם באלבום המופת הזה את האג'נדה שאימץ לעצמו, כ"אני הביסקסואל עם השיער הכתום" ו"אני לא מתעניין באם זה גבר או אישה, אם זה יפה ומוצא חן בעיניי, אני רוצה לזיין את זה", כפי שהתבטא פעם

בואי העניק את ההשראה לכל האמנים שיבואו אחריו וימרדו באתוס של כוכב הרוקנרול עתיר הטסטוסטרון. הוא היה כוכב מעולם אחר. גם השירים שלו יכולים היו להתפרש כך או אחרת, קווין ביץ' למשל, או כמובן החידוש ל"סורואו", שבו גם הזמין (בקליפ) את האמן/ית אמנדה ליר להתארח. בואי האמין באהבה חופשית ואהב את הקהילה. כשהוא שר אהבה באמת אפשר היה להאמין לו שהוא לא בחר צד מוגדר, אלא ברגש עצמו, הטהור, באדם שמולו. ב"ג'ון, אני רק רוקד" האמירות ההומוסקסואליות מאוד ברורות. כך גם בשיר שכתב והלחין ונתן במתנה ללהקת מוט דה הופל אול דה יאנג דודס: "Now Jimmy's looking sweet though he dresses like a queen. He can kick like a mule, It's a real mean team, We can love, We can love"

ומה אצלנו? בעברית המצב מורכב יותר, כאמור, מכיוון שהשפה מפורשת. חלק מהפזמונאים הישנים בתרבות הזמר העברי כתבו שירי אהבה לגברים, אבל הקפידו לשים אותן בפיהן של נשים. כשאילנית שרה על אהבה לגבר זה נשמע טבעי. ולהפך. כשמיקה קרני שרתי "נישקתי בחורה" בשנת 2000 עברה ריגשה גדולה בציבור. אבל מה לעשות שאת השיר כתב (והלחין) בן–זוגה באותו זמן, מיקי שביב… כך גם פוליאנה פראנק (אליוט, או בשמה הקודם: שרון בן–עזר) ששרה את "זיוה", שגם אותו כתב (והלחין) גיטריסט הלהקה שלה, עמי לוי. עברית שפה מתעתעת, ועדיין פוליאנה פרנק הביאה מהפכה גדולה לישראל, גם בטקסטים שעסקו באהבת נשים וגם בכך שאליוט מעולם לא יצאה מהארון, כי היא לא היתה בתוכו אף פעם… המשוררת יונה וולך כתבה במכוון בגוף ראשון זכר, כדי לשבור את מחסום השפה באהבה, אבל במקרים רבים אחרים נשים וגברים נמנעו בישראל לשיר ולכתוב אהבה לבני מינן/מינם.

בעבר, כששרו בעברית על אהבה, השירה היתה הטרוסקסואלית ומאופקת. אף אחד לא היה מעלה בדעתו לכתוב ולשיר כמו עברי לידר ב"זאת תמיד אהבה" משפט כמו "הוא פשוט מאוד מוצא חן בעיניי", שיר שעוסק לא רק בהומוסקסואליות אלא בשלישיה. שני גברים ואישה. הוא, והיא, והוא: " זה יפני או סיני אני תמיד מתבלבל/ וזה חשוב לי אחרת לא הייתי שואל/ הוא פשוט כל כך מוצא חן בעיני/ שרציתי לדעת איך כדאי להתחיל לדבר/ את יודעת שפות, אז תיגשי/ המשולש הזה מנסה להיות אמיתי."

אף זמרת ישראלית בעבר לא היה שרה לאישה: "בואי אל תוך הפלא / שם את שלי / בואי אלי / פה בין ידי / בתוך עיני / את כל חיי / בואי" ("בואי אלי", קורין אלאל שרה את המילים של דפנה ערוד). כבר לא עוד הסתפקות ברמיזות, פרידות ושקיעות ורוחות של סתיו, אלא גוף נוגע בגוף. צרויה להב ניסחה את הארוטיקה הנשית האוהבת ב"דרך המשי": "גוף בתוך גוף, בתוך גוף / חוֹם בתוך חוֹם בתוך חוֹם / ציפור מתרוממת לעוף / אישה נשברת בי פתאום."

ב-20 השנים האחרונות עם הקפיצה הגדולה במודעות והפתיחות הגוברת והולכת, אמנים רבים גם יצאו מהארון: קורין אלאל, יהודה פוליקר, יהודית רביץ, שילה פרבר, זאב נחמה, קמילה ועוד. היו אחרים שבעצם לא היו בארון מעולם (שורטי, אלה לי, יעל אייזנברג, עינב ג'קסון כהן, יעל דקלבאום) שחלקם בחרו לפרסם שירי אהבה חד–מינית. בישראל היום עדיין נדיר (יחסית לעולם) למצוא גיי פופ שלא מתנצל ולא מסתתר, אבל עושה רושם שאנחנו בדרך הנכונה. אולי המוזיקה תבטא את מה שהחברה כבר הבינה והפנימה: באהבה, כמו ביצירה, אין גבולות.