מתחת לתחפושת

לפני עשור וחצי נפשי העלתה אותי על מטוס, חצתה יבשות, גמאה אוקיינוסים והנחיתה אותי באחד הנהרות הקסומים של כדור הארץ – האמזונס.

בלב יער ירוק עד, צמוד לנהר הגדול, במקום רחוק מהציביליזציה של שווארמת דבוש באבן גבירול, מצאתי את עצמי בשבט של חואן. כולם שם היו חואן – הילד והאישה, לכלב קראו חואן, בננת חואן, ומנגו חואן, אין אחד שם שהוא לא חואן, או לפחות דון או דון חואן.

החואן שלי הסתכל לי בעיניים ואמר: "חיכיתי לך, תן לי לנחש קוראים לך חואן". הוא הציע לי מקום לישון והגיש לי בקבוק של תה חום מריר בצבע בוץ. "זה איוואסקה", הוא חייך, "היא קראה לך וקראה לי, והנה אתם נפגשים. יש לך חודש לשתות אותה."

מבודד ביער הייתי, אני והצמחים והשמיים והשמש והכוכבים והירח והיתושים שליוו אותי בזמן שחואן השגיח עלי ממרחק קילומטר. 28 ימים שהיתי שם, אני והתה המריר הזה. חואן היה מגיע אחת ליומיים להאכיל ולהשקות אותי כאילו הייתי צמח מהיער.

באחד הלילות איוואסקה לחשה לי שאם תפילה היא הדרך שלי לדבר עם אלוהים, האינטואיציה היא דרכו לדבר איתי. היא הפגישה אותי עם אמיליו, הקואוצ'ר הפנימי שלי, שאמאן מרגיע עם נוצות, נודניק אך חכם לתפארת וניו אייג'י בטירוף. הוא גרם לי להקיא לא מעט אחרי ששתיתי מהבקבוק.

במהלך הימים ביער חוויתי בדידות אטומית. אמיליו קפץ לבקר ולחש לי שאם אשקיט את המחשבות, אהיה מספיק צלול לרקוד עם העולם בהרמוניה. וכך היה. כשהשמש זרחה זרחתי איתה, כשהיא שקעה, שקעה גם נפשי. סיפרתי על כך בהתלהבות לאמיליו. הוא מצידו חבט לי בסרעפת ואמר: "טמבל, אל תשקר לעצמך, שמש לא שוקעת ולא זורחת. הכדור שאתה חי בו עם מוט סלפי בתוך התחת ובטוח שכל העולם סובב סביבו, אל תיפול בפח הזה". זה היה השיעור הראשון על "דברים שרואים מכאן לא רואים משם".

אחרי שבועיים ביער, רציתי הביתה. ארזתי חפצים והייתי בדרכי אל חואן, לומר לו שחצי ליטר הספיקו לי, תודה ושלום, שיש גמר האח הגדול ומתאים לי לשלוח הודעת אס.אמ.אס בשווי 8 ש"ח ליחידה, שאמיליו פקח עיניים ולחש לי שלכל דבר בחיים יש התחלה, אמצע וסוף, ושעליי לכבד כל אחד מהם.

ושוב עלתה לי הבחילה.

שנים אחר כך שיחקתי ב"קופה ראשית". בין העונה הראשונה לשנייה התרסקתי עם האופנוע, 11 חודשים ביליתי בבית חולים, משותק בפלג גוף התחתון ובוכה את מר גורלי. בשלב מסוים התקשרתי לשוויץ לתאם מפגש שיסיים לי את הגלגול הנוכחי, ואז הגיע אמיליו, עטור נוצות ופרחים ולחש לי בדרכו המנחמת: "טמבל, לא למדת כלום".

לכל דבר בחיים יש התחלה, אמצע וסוף  –  לארוחה שאנחנו אוכלים, לעיתון שאנחנו קוראים, לבינג' בנטפליקס, לסקס, לאמא, לאבא, לשנה המטורללת הזו, לחתולה שלי בל, לקקטוס שקניתי, לקריירה, למגיפה, לשקרים, לאסונות הגדולים, לניצחונות המתוקים, לכולם מכנה משותף אחד: התחלה, אמצע וסוף.

גם לשהות שלי בבית החולים.

באחד הימים ביער נשברה רוחי, יתושים טרפו אותי כאילו הייתי סופגנייה לוהטת. תליתי את הכילה ומעדתי על סלע. שברתי את האצבע הקטנה, צרחתי ליער, אף אחד לא שמע, זה באמת קרה? כאילו לא די בזה, נמלת אש נעצה בי חותם וזיזים של סירפד עקצצו לי את המרפק. רציתי להרוג מישהו, אבל לא היה את מי.

נזכרתי בחיים שלי מעבר ליבשת שהתמוטטו כמו מגדל קלפים: הייתי בדיוק מחוסר עבודה, הדמות בסדרה שהשתתפתי ירדה מהתסריט, מועדון הסטנדאפ שהופעתי בו סגר את שעריו, הפרסומות למשחת שיניים עברה לשחקן אחר, בעל הדירה סימס לי שיש לי שבועיים לפנות את הדירה, גנבו לי את הקטנוע, וקיבלתי קנס על חציית מעבר חציה באדום" כוס אמא של כולם" צרחתי ליער.

אמיליו התעורר. "סמוך על התהליך" הוא לחש, "אתה לא קורבן של נסיבות, אתה שותף של הבריאה, קוסם של החיים". הוא דאג לקעקע זאת בנפשי וסיים במשפט ניו אייג'י שגרם לי להקיא את הבננה שחואן הביא לי ערב קודם לכן: "הדברים לא קורים לך, הוא קורים עבורך".

קשה לתפוס את זה כשאתה על מיטת בית חולים – שהפרויקט שעמלת עליו הפסיד באופן גורף, שיש לך מינוס בבנק, שהבחורה שאהבת בגדה בך, שהבירוקרטיה מדכאת, שהמיסים נוגסים לך בעוגה, שהיית יום מעצר במגרש הרוסים בגלל טעות בזיהוי. כל אלה שקעו בקומפוסט של חיי. שנים אחר כך, היתושים נכנסו לבדיחה בסטנדאפ, הבגידה של האישה הפך לביט היסטרי. מצאתי בית פרטי במחיר חצי מדירת החדר באבן גבירול, וכפול  בגודל. יום המעצר הפך לפרק בסדרה.

כל הדברים האלה לא קרו לי הם קרו עבורי.

אחרי 28 יום סיימתי את הבקבוק. לקינוח לעסתי קקטוס, חיבקתי את חואן הכלב, את חואן הילד, וגם את חואן הרוקח שדאג לרקום לי שירים בקצ'ואנית ובירך אותי לשלום.

עליתי על טיסה לישראל. את מראות היער החליפו מעצמות בטון אפורות.

אמיליו נמצא בתוכי. אני חושד בו שהוא מעתיק מספרים של אושו שבטח קראתי, מדקלם לי ציטוטים מתוך אקהרט טולה ובאדולינה. יש לו משפטי מחץ של טוני רובינס מהיוטיוב ופוסטים חייכנים בפיד הפייסבוק "עשה מהלימון לימונדה" שמעוררים בי בחילה, אך בעיקר ממלאים אותי בהשראה, לקום כל בוקר מחדש.

אמיליו דואג להגיע לביקורים. כשהוא בא הוא מלווה בקולות מונוטוניים של תופים, זמזום יתושים, וקולות יער. כשהוא בא, אני יודע שאני בצומת דרכים, שאני צריך להשקיט את המחשבות ולהקשיב לאינטואיציה שמדריכה אותי בשירתה היפה: "נוח על כנפי החיים, הם יובילוך למקום הנכון".