מתפלח עם פלאחים

שנים רבות חלפו למן היום שבו התרסק התא המשפחתי שלי. אף אחד לא יצא שלם מאותה התרסקות וגם אני יצאתי חבול ופצוע, פצוע קשה, כי נותרתי לבד. זה קרה בשנה שבה גמלה בליבי החלטה – לצאת למסע הגדול של חיי.

יצאתי מביתי עם משפחתי וחיפשתי קורת גג. חבל עדולם היה המגרש האחורי של בית ספר שדה "הר גילה" שבו הדרכתי; חורש ים תיכוני, שדות בור, שדות מזרע, מטעי גפנים ונוף קדומים. בתוך הירוק הזה היו מנוקדים ישובים קטנים של עולים שעלו מכל מיני פזורות. במעט המזומנים שגייסתי מחברים קרובים, רכשתי בית סוכנותי קטן באחד ממושבי החבל, שכל תושביו עלו מכפרים בהרי האטלס של מרוקו.

מחקרי שטח שערכתי ביהודה ושומרון הובילו אותי אל הכפר הערבי המסורתי. נפעמתי מהקשר החזק של הפלאח הערבי לאדמתו. לבנייה המסורתית באבן, לקשתות, לגרם המדרגות התלוי, לסורגים המעוטרים, להתגלמות של הפלאח העברי הקדום בעבודת הפלאח הערבי. פסוקי התנ"ך וסוגיות תלמודיות קיבלו משמעות בשטח: המעיין, הבור, הבאר, חקלאות בעל וחקלאות שלחין, כלים חקלאיים ובעלי מלאכה מסורתיים.

פסטורליה תנכ"ית זו נמוגה בשעה ששב"כ שלח זרועותיו לתוכה והושיב את המוכתר הכפרי על טמבון הקומנדקר, הלביש על ראשו שק עם שני חורי הצצה והורה לו להצביע על בתי חשודים בפעילות חבלנית. זו היתה קבורתו של מעמד המוכתר הכפרי ותחילתה של התקוממות עממית.

בשלהי הקיץ של אותה שנה שבה החלה ההתקוממות העממית, קרטעתי עם החיפושית שלי במעלה הדרך המטפסת לעיירה בית ג'אלה, בואכה בית ספר שדה הר גילה. עלטה עטפה את בתי האבן, אורותיה הדלוחים של החיפושית הבקיעו את העלטה והאגזוז שהשתעל העיר את הדממה ששרתה על צריחי הכנסיות וזלגה אל תוך הסמטאות. לפתע, מתוך העלטה הושלכה אבן שמאוחר יותר הוגדרה כסלע. היא ריסקה את השמשה הימנית-קדמית ונחתה בין ידית ההילוכים לכיסא הנהג. התעשתי מן ההלם והאצתי את החיפושית עד לשער הכניסה להר גילה.

למחרת היום שבתי למקום שממנו הושלכה האבן-ספק-סלע ושאלתי את בעלי הבתים הנוצרים אם הם יודעים, מי יכול היה להשליך סלע על רכב בעיר המנומנמת והשלווה, שחיה בדו-קיום מעורר תקווה עם שכניה היהודים שעל ההר. כולם השיבו שמדובר בפורעים המתגוררים במחנה הפליטים עיידה ששכן למרגלות העיירה הנוצרית המנומנמת.

או אז החלטתי לעשות מעשה ולעקור עם משפחתי מהר גילה לעיר המדברית ערד. הסלע היה נוקאאוט שבו לא הייתי מסוגל לעמוד ביציבות על רגליי, וגם לא היה לצידי מישהו שיספור עד עשר ויעניק לי זמן להתאוששות.

בערד גרנו בבית שהיה נעדר משובה ארכיטקטונית. קוביית בטון שהיתה עטופה במעטה של אבני צור חומות-בורקות. מיקומו של הבית בקו הראשון של הבתים שנבנו על סיפו של המדבר, חיפתה על כיעורו. ממרפסות הבית נגלה נוף קדומים ובימים של ראות טובה, נצפתה ממנו פיסה של ים המלח ופעמים גם של הרי מואב.

אני לא זוכר שהיתה לי אינטראקציה חברתית עם תושבים בערד, למעט עם עמרם הצבעי שסייד את הבית. רוב עתותיי ביליתי מחוץ לעיר במחקר ובהדרכה. הדרך שהובילה מהכרך הגדול של תל אביב רבתי אל ערד, היתה נסבלת עד לצומת להבים. משם החל הסיוט הגדול שבו גידפתי את מי שיזם בנייה של עיר עמוק לתוך המדבר. דרך שחלפה על פני מאהלי בדווים, פחונים, עדרי עזים וגמלים שחצו את הדרך ללא התראה ותמיד בחשיכה. דרך שלוותה בריח האופייני שנישא בלילות מכפרים ערביים. ריח שעלה ממוקדי האש באוהל ובפחון ומשריפת זבל וגללים של בהמות הבית.

חדר העבודה המדברי הניב ספר או שניים, הישיבה בו לצורך כתיבה קרבה אותי אל ילדיי. השתדלתי לבשל דרך קבע ארוחות צהרים כדי לפתור את רעייתי ששבה מותשת מעבודתה בגן. ניסיתי לגוון ורוב הארוחות עוצבו משרידי ארוחות שנותרו במקרר, לרוב לכדי פשטידה. פשטידה היא התבשיל היאה ביותר שבו ניתן להסוות שרידי ארוחות. ילדיי שאלו אותי תמיד לפשרם של התבשילים ובכל פעם העליתי ממוחי הקודח שמות שאינם מופיעים בקודקס ספרי הבישול העולמיים, כמו "שפמנון אוסטרלי", "פשטידת ניל ארמסטרונג" ו"שניצל שהתחפש לתירס".

בערד המשכתי את המחקר בקרב הפזורה הבדווית, אלא שגם כאן השטח היה עוין וחשדני. כל יהודי שהסתובב אז בקרב הבדווים נחשד כנציג "הסיירת הירוקה" שירדה לחייהם בדרום.

בקיץ שרבי ולוהט אחד שבו עולים אדים מאדמת הנגב החרבה, שמתי פעמי לעבר האוהל שבו התגורר שייח' אסמעין אזברגה, שהיה בשנות 90 לחייו. שמו נודע לתהילה ברחבי הנגב כמרפא עממי. הוא נטה את אוהלו על גבעה שממנה נשקף נוף קדומים. באופק הרחוק בצבצו בתיה המעולפים של העיר ערד. נשענתי על מסעד של כריות ותרתי אחרי הנקודה הרחוקה בנוף אליה נשא השייח' את שמורות עיניו, שהצטמצמו לכדי סדק שהוביל אל קמטים חרושים ובורקים. שהרי שנים הוא נושא עיניו אל אותה נקודה עלומה בנוף, אלא שהפעם ניכר בו געגוע של ראייה רחוקה שלא תשוב. מרחב האוהל והגבעה היו עתידים להפוך למסלול ארוך של נחיתות והמראות – שדה התעופה נבטים. ישבנו ושתקנו עת ארוכה והוא מזג זרבוב קצרצר של קפה מר אל תוך ספלון קטן ומעוטר והגיש לי. "אהלן וסהלן" הוא סינן בקול ענות חלושה, אבל במדבר שומעים הכל והרוח מוליכה את הקול.

יומן המחקר שלי היה פתוח והיד המתינה לרשום את מוצא פיו. שאלתי אותו על צמחי מדבר שעלו במרחב שבין האוהל לבתיה המעולפים של ערד. ועוד בטרם פתח את פיו, הוא התרומם ממסעדו, הרים את יריעת האוהל המערבית והזמין לתוך האוהל בריזה מערבית. דיבורו היה נינוח ונישא על אותו הבל שעלה מאדמת המדבר החרבה, והתלכד בתוך הנוף לתעתוע של אשד מים מרצד. בתום המפגש שנראה כמו נצח, בפעם הראשונה הוא הישיר מבט לתוך עיניי ואמר: "יא איבני, אתה שאלת הרבה שאלות וגם אני רוצה לשאול אותך".

"תפדאל" השבתי לו.

"יש לי כאבים עזים ברגליים שמצרים את צעדיי, אולי אתה יודע על צמח שיכול לעזור לי".

שתקתי ארוכות וכמעט בלעתי את לשוני. גדול המרפאים העממיים בנגב, שנולד על מצע של צמחי מדבר וידע את סגולותיהם של כל הצמחים, שאל את עבדכם הנאמן על צמח שיכול לרפא כאבים ברגליים. ואז הבנתי כמה ענווה וגדלות רוח היו באיש הנפלא הזה. שגם רופא יכול להיות חולה. שבור המים אינו מתמלא מגשם שיורד על חוליית הבור, כמאמר חז"ל, אלא על שטח גדול יותר. רוצה לומר שאין די בלמידה עצמית – צריך ללמוד גם מאחרים.

אז טרחתי וקטפתי לו כמה חופנים של הצמח "טיון דביק" והעברתי לו את דרך השימוש בצמח כפי שליקטתי אצל הפלאחים הערבים: לחלוט את הטיון במים רותחים, לצקת את המרתח לתוך דלי ולעשות אמבט לרגליים.

שביל טיפות שמן הארגאן

בסתיו של שנת 1993 נקראתי ללוות קבוצת מטיילים שנסעה למרוקו, אף שלא ביקרתי בה למן היום שעליתי ארצה. הגורמים המיישבים נהגו לעדן את המילה הגירה ב"עלייה". ביטוי מעודן יותר נמצא בשירי התקומה ששרו החלוצים, כמו בשירו של מנשה רבינא: "אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה". יהודי מרוקו לא באו ולא עלו לארץ, אלא הביאו והעלו אותם.

מגדל העמק שבה גדלתי עברה מתיחת פנים אבל בתי הדירות הישנים נותרו כפי שהיו. אותה הזנחה בחדרי המדרגות, תאי דואר פרוצים, מדרגות שנטו על הצד ומעקות ברזל שהחלידו. אמא גרה באותו רחוב, באותו "בלוק" ובקומה השלישית. מצאתי אותה ספונה באותה כורסה אדומה כשהיא לבושה באותו חלוק מפוספס וצבעוני שהבאתי לה פעם מטורקיה. היא חזרה על הפזמון הידוע שאף אחד לא בא לבקר אותה ואלמלא השכנה שנכנסה לביתה בערב שבת, אז היא היתה כבר מתה ואף אחד לא היה יודע. אמא צפתה באחת מסדרות הטלוויזיה הדביקות של אותם ימים. העלילה לא היתה בדיוק מעניינה כי היא לא קראה תרגום ולא הבינה אנגלית. אבל העיקר שהדמויות נעו על המסך כשהן צוחקות, כועסות או בוכות והפיגו את בדידותה. סיפרתי לה שאני עומד לבקר במרוקו והיא אמרה לי: "תיזהר בני מהערבים".

"אבל, אמא, כל הזמן סיפרת לי שהם טובים".

"יש בהם טובים ויש בהם רעים, כמו אצלנו", חתמה אמא שלי.

לפני שנפרדנו, שאלתי אותה מה היא רוצה שאביא לה ממרוקו, ואז כאמא מרוקאית גאה היא אמרה לי: "אני לא רוצה כלום, רק שתחזור משם בשלום".

וכשהתחלתי לנוע לעבר הדלת היא אמרה לי: "אתה יודע עד כמה אני משתוקקת לטעום מאותו שמן משובח שקראנו לו ארגאן, ואם לא קשה לך, תביא לי קצת מהשמן הזה. במרוקו הייתי מתבלת בו סלט פלפלים שהכנתי לשבת ולסלט הזה היה טעם מיוחד". הבטחתי לה שאשתדל לקיים את מבוקשה.

הארגאן, עץ אנדמי הגדל במרוקו, מסתגל לתנאי מדבר קשים. פרי האגוז שלו מכיל שניים-שלושה זרעים עשירים בשמן. כשהפרי בשל אוספים המקומיים את האגוזים, חלקם מגיע עד בתיהם בקיבתן של עזים המטפסות על עצי הארגאן; אלו אוכלות את האגוזים ומעכלות רק את הקליפה העוטפת אותם, מעלות גרה ופולטות את שאריות האגוזים. המקומיים עוצרים שמן מהזרעים, המשמש אותם למאכל בתערובת עם דבש ושקדים, לתיבול מאכלים, וכתרופה לטיפול במחלות עור וחיזוק שורשי השיער.

על אם הדרך שבין אגאדיר למוגאדור, הבחנתי בפלאח מקומי שישב בצילו של עץ ארגאן גדול ממדים. במיפתח שבין רגליו עמדו בקבוקים שהכילו שמן ארגאן. ביקשתי מנהג האוטובוס לעצור. ירדתי, קניתי וקיימתי את שהבטחתי. עטפתי את הבקבוק במגבת בד קטנה, הנחתי אותו בכיס תרמילי ושמרתי עליו מכל משמר. הוא שרד את המסע הארוך עד ליום שבו עליתי לקירבו של מטוס, שאמור היה להשיב אותי ארצה. הנחתי את התרמיל בתא המטען שמעל לראשי, נשענתי על מושבי ונשמתי לרווחה.

רגע לפני שהמטוס המריא, עלה עליו נוסע מאחר שגרר אחריו מזוודת טרול. המאחר בחר להניח את המזוודה בתא המטען שמעל ראשי שהיה גם כך עמוס לעייפה. הוא דחף את הכבודה שהיתה בו ודחק את הטרול. במהלך הטיסה הבחין נוסע שישב מאחוריי בטיפות שמן שטפטפו על ראשו ועל בגדיו. הוא הפנה את תשומת ליבה של דיילת לשמן המטפטף והיא שאלה את הנוסעים, שישבו סמוך לתא המטען המטפטף, של מי התרמיל. איש לא ענה, אני לבושתי נצרתי את לשוני. הדיילת שלפה את תרמילי מתא המטען, דחקה אותו על כל תכולתו לתוך שקית אשפה שחורה והניחה אותו בתא הדיילות. בליבי אמרתי לנוסע שישב מאחור "אשריך שנמשחת בשמן קדושים עוד בטרם תדרוך כף רגלך בארץ הקודש. רק שתדע שבעטייך לא יהיה לי שמן להביא לאמא שלי". עת שנחתנו בארץ הקדושה, המתנתי על מושבי עד שאחרון הנוסעים ירד מהמטוס. ניגשתי לאותה דיילת שצררה את תרמילי ונטלתי אותו. למרבה המזל נותרה בבקבוק רבע מתכולת השמן. גם כמות זו גרמה אושר לאמא שלי.

היהודים באים

המסע היה מרתק וטעון. חיבור לשורשים טוען תמיד במים ובמזון. יש בונוס גדול בלטייל במדינת עולם שבה מדברים בשפת האם שלך. לראשונה הבנתי מניין עלתה אותה ערגה בהתכנסות המשפחתית סביב שולחנות השבת והמועד. תמיד דיברו בה על מרוקו. יהודי מרוקו עלו בגופם אבל נשמתם נותרה תקועה בהרי האטלס, בסהרה ובערי המדינה.

בתום המסע הזה, היה ברור לי שאני חייב לחזור למרוקו. החזרה לשם הפכה למסע מרתק שנמשך למעלה מעשר שנים. בת הלוויה שלי היתה רנו 4 עם ידית הילוכים שנעה לעבר החזה והזכירה משאבה. היתה לה עבירות מצוינת והיא התנהלה כמו ג'יפ לכל דבר. המסע לא היה מתוכנן וכוח עליון ליווה אותו שם מלמעלה. רוב הלינות שלי היו בבתי מקומיים ובכל בוקר התעוררתי אל מול תקרה חדשה.

יהודים התגוררו בכל מקום שבו נמצאה פרנסתם. הם היו בעלי מלאכה מסורתיים, שעסקו בכל המלאכות שהאוכלוסייה המקומית נדרשה להן ומהם היו גם סוחרים.

יש מן החוקרים הטוענים שהם הגיעו לערי החוף של מרוקו אחרי חורבן הבית הראשון. הגל השני של מהגרים יהודים הגיע לצפון אפריקה אחרי חורבן הבית השני וגל גדול נוסף עם גרוש ספרד ופורטוגל. מרוקו היתה שבטית. שבטים נלחמו אלה באלה על רקע של טרטוריה והישרדות כלכלית. יהודים שחיו בקרב האוכלוסייה הכפרית חרפו את נפשם במלחמות שהתנהלו בין השבטים ונדרשו לנותני חסות. הברית שנכרתה בין ברברי נותן החסות ליהודי היתה מעוגנת בקורבן של בן בקר או כבש מעדרו של היהודי, שממנו סעדו השניים את ליבם. לא מעט ממלחמות השבטים אירעו על רקע פגיעה של שבט פלוני ביהודי שכרת ברית חסות עם בן שבט יריב.

במהלך המחקר ראיינתי מאות אינפורמנטים קשישים שחיו עם יהודים. רוב האינפורמנטים הזילו דמעה וציינו שלמן היום שבו עקרו היהודים מכפרם, אין ברכה בכפר. הם סיפרו בערגה רבה על דו קיום מעורר התפעלות שהתרחש בין יהודים לברברים. בעורקיהם של הילדים הברברים זרם חלב יהודי וחלב ברברי זרם בעורקי ילדי היהודים. כשאמא יהודייה נדרשה ללכת לשוק, היא הפקידה את תינוקה בידי מינקת ברברית שהניקה אותו וכך נהגה האמא הברברית. היו מן האינפורמנטים כאלה שלא אהבו, בלשון המעטה, את הדרך שבה עקרו היהודים מכפרם: "הם ברחו כמו גנבים בלילה בלי להיפרד מאתנו שהרי חיינו אתם הרבה שנים. היינו כמו אחים, חלקנו אתם ימים של שמחה ושל עצב".

בין השנים 1961-1956 העלייה ממרוקו היתה בלתי לגלית והתבצעה בחשאי. שליחי העלייה הנחו את היהודים שחיו בכפרים לצאת בחסות החשכה בלי להיפרד משכניהם. אוטובוס חיכה לצועדים הרחק מהכפר. שכניהם הברברים התעוררו לבוקר מסויט בו גילו ששכניהם היהודים נטשו את הכפר.

הסיפור הבא ממחיש עד כמה הברברים היו מצויים בהוויה היהודית, ועד כמה האחווה והשכנות הטובה היתה ממוסמרת בליבותיהם של הערבים והיהודים:

יום אחד, ואני לא זוכר של איזו שנה, הייתי בדרכי לכפר תמאזרת אשר שכן לא רחוק מהעיר מרקש. בכפר חיה קהילה יהודית קטנה וחלק מבניה שעלו לארץ חיים היום במושב מחסיה, הסמוך לעיר בית שמש. התלווה אלי למסע אורח יהודי מאנגליה שהיה חברו הטוב של יצחק אוחיון, הצעיר בקהילה המזדקנת של יהודי מרקש. באותה עת, הוא היה טרוד בארגון חגיגת בר מצווה לבנו שהגיע לגיל מצוות ולא היה לו פנאי לתת את דעתו על האורח האנגלי, אשר הקדים את בואו לעיר. יצחק ביקש ממני לצרף אותו למסע המחקר. הדרך התפתלה בינות לכפרים קטנים ושדות דגן, והחלה מטפסת לעבר הכפר ששכן על כיפת הר. הדרך הצרה התעלמה מקיומו של הכפר והמשיכה לכפר הבא. התברר לי שאין דרך סלולה שמטפסת אל הכפר, אלא שביל עזים שהיה מנותב בין גינות ירק ומטעי פרי.

חניתי ברחבה קטנה שהיתה מבוא לשביל העזים ושם פגשתי פלאח קשיש שעמד לטפס אל ראש ההר. ברכנו זה את זה בשלום ובשרשרת ברכות נוספת הנהוגה בכפרים. סיפרתי לו שיש לי עניין לראיין קשישים בכפר שנותרו בחיים וחיו עם יהודים. הפלאח החל לטפס במעלה השביל בצעדים מדודים, אחריו האורח האנגלי ואני במאסף. מיודענו האנגלי שהיה כבד גוף החל להתנשף כשמריאותיו בקעו מיני צפצופים. הפלאח נעצר לפתע, פנה אל מיודענו ואמר לו: "אכילה גסה מוות לגוף".

הייתי בשוק לשמע האימרה שבקעה מפי הפלאח הערבי שנאמרה בעברית רהוטה. שהרי הרמב"ם היה הראשון שהתייחס לאכילה גסה כבעיה רפואית חמורה, כשכתב: "ואכילה גסה לגוף כל אדם כמו סם המוות, והיא עיקר לכל חלאים". שאלתי את הפלאח מניין לו אימרה זו והוא ענה לי בערבית (בתרגום שלי): "למה אתה תמה כל כך, ביתי שבכפר נשען על בית הכנסת היהודי שממנו בקעו כל העת זמירות, תפילות ודרשות. אוזני היתה כרויה וזכרוני אינו בוגד בי".

הפלאח האט את צעדיו וחנה במהלך הטיפוס בצילם של עצים, כדי לאפשר לאנגלי להסדיר את נשימתו ואת פעימות ליבו, עד שהגענו לביתו של האינפורמנט הקשיש שהיה בנוי מאבני בזלת מקומיות. האינפורמנט השיב בנחת על כל שאלותיי וסיפר לי על המשפחות היהודיות שגרו בכפר. הוא מנה לפי סדר הבתים את שמות בתי האב ואת העיסוק של כל משפחה. בתום ראיון שנמשך כשלוש שעות הוא פנה אליי ואמר: "אתה שאלת אותי הרבה שאלות וגם אני רוצה לשאול אותך".

"בחפץ לב", השבתי לו.

"ראש הממשלה שלכם (התכוון לנתניהו) הוא לא מהכפר שלנו"?

לרגע נאלמתי ואחר כך שאלתי אותו למה הוא חושב שנתניהו מהכפר שלו. ליהודים שגרו בכפר היה שיוך משפחתי, הוא הסביר. הערבים-ברברים לא קראו להם בשמות משפחה אלא בשיוך לבית אב. אם לאב קראו אליהו, הם קראו לו בברברית "יאהו". אם קראו לבן בנימין, הם קראו "ימין". כשרצו לעשות שיוך של הבן בנימין למשפחת אליהו הם אמרו בברברית: "ימין ניאיית יאהו" (ניאיית פרושו בברברית ממשפחת). הצרוף של שלושת המילים נשמע כמו "בנימין נתניהו", והנה לנו הגן המרוקאי של ראש הממשלה.

דו-קיום מעורר כמיהה

ליווי המחקר על ידי ההשגחה העליונה בא לידי ביטוי בסיפור הבא: מחוז תלווין היה אחד מהמחוזות המרתקים שפגשתי במסע המחקר. למחוז יצא שם כבית גידול מרכזי של תבלין הזעפרן שעליו נשענת פרנסת המחוז. האזור הררי בעיקרו והטמפרטורה צונחת בו בחורף מתחת לאפס. המסע הוביל אותי אל כפר קטן סמוך לעיירה תלווין הנקרא בשם תאוורירת. הכפר שכן בקרבת המרכז הדתי-רוחני איע'יל נוע'ו שהעניק מטרייה דתית-רוחנית ליהודים שהתגוררו בכפרי המחוז. תרתי כהרגלי אחרי אינפורמנט קשיש ופגשתי בו כשהוא יושב על גג ביתו ששכן בגרעין הקדום של הכפר. בן למעלה מ-90 היה. ועוד בטרם פתחתי את פי כדי לספר לו על מטרת בואי, הוא שלף דף נייר ממורט ומהוה שהיה מקופל לכדי ריבוע ותאם את כיסי בגדיו, הגיש לי אותו ואמר: "אני מחכה לך כבר 50 שנה. כל התשובות לשאלות שלך מצויות בדף זה. אחת לשבוע כשאני הולך לחמאם, אני מעביר באדיקות את הדף לכיס הבגד החדש בתקווה שתופיע והנה סוף סוף אתה כאן".

או אז ידעתי שכל האינפורמנטים שפגשתי בדרכי חיכו לי. המקריות נוכחת בחיינו ומשפיעה עליהם גם אם פחות נוח לנו להאמין בכך. יד הגורל מתערבת בחיינו בדרכים שקשה לנו לראות, ושורה של נסיבות שפשוט נמצאות בעולם חוצות מדי פעם את דרכינו.

האינפורמנטים הללו סיפרו לי בערגה רבה על דו-קיום מעורר כמיהה שהתקיים בינם לבין היהודים במהלך 3,000 שנה; אלה לא יכלו בלי אלה. היו פעמים שהזילו דמעה. כשיהודי מרוקו עלו ארצה, הכלכלה והרווחה של תושבי מרוקו התכנסו לכדי כאוס מטלטל. הם איבדו את יד ימינם ונדרשו להרבה שנים כדי לעמוד על הרגליים, וללמוד להישען על היד השניה שלהם. ואנחנו בעת הזו לא השכלנו לתהות על דרכי ההפעלה של אותו מנגנון מופלא, שהעניק ליהודים ולערבים אלפי שנים של שקט ואחווה. הייתי מתפשר רק על 30 שנה בארץ שלנו. וזה מזכיר לי מה שאלוהים אמר לאברהם לפני שביקש להפוך את סדום ועמורה להר מלח: "אם יש שם אפילו רק צדיק אחד", אז לא אחריב אותם. אבל לדאבוננו אין אפילו אחד.