סיפור קצר – חדר משלנו

המדים הקטנים של מסי היו מוכתמים למרות שכיבסה אותם פעמיים, ידנית ובמכונה. הכל נראה לה מטונף. הרצפה, שולחן האוכל המרוח קטשופ שנקרש, הכל שמנוני סביב הכיור הגדוש, מה הבעיה להעביר שם סמרטוט אקונומיקה?

כבר שנה שלא כתבה מילה ודווקא אמרו לה, אמרו לה שיש לה כישרון. וגם הספר שסיימה לכתוב ולא הוציאה. הכל הזניחה.

הזרועות הקטנות החליקו  אל השרוולים אבל הראש הצהוב  גדול מדי לצווארון. היא ניסתה להשחילו בכוח, ובכי פרץ מתוך הבגד.

לא נורא, זה רק רגע, הנה זה עבר. את רואה? הכל בסדר.

כפותיה היו לחות, אצבעות  ידיה רעדו. חשה כי גופה כוסה בנחילי נמלים, מעקצצים את גבה ובטנה.   היין עדיין זורם בעורקיה. לא זכרה איך חזרה הביתה בליל אמש.

כשעברו לכאן חשבה שהכל יתחיל מחדש. אולי המעבר יביא איתו שינוי, אולי העובדה שהדירה הזו זולה יותר תוריד מהם את עול התשלומים ואולי זה ישנה את הכל. שכחה מתי ישבו בערב ודיברו, מהבוקר עד הלילה הוא עובד ומה שמטריד אותה – זה התחיל למצוא חן בעיניה. אבל הנה זה אותו הישן רק בחדר קטן יותר.

היא רוצה מדים של מסי, הקטנה, היא מעתיקה הכל מאחיה. גם אני מסי, גם אני מסי, היא צועקת והוא עונה: את לא מסי, אני מסי אני מסי

נו כבר, בואו קדימה! היא צרחה עליהם.

התקרה התנודדה מעליה, רק לצאת מכאן כבר, רק להיפטר מהם ולשבת לעשן סיגריה וללגום משהו בבית קפה. הבכור עמד עם הילקוט,  זקוף, בודד, עיניו לחות. למה אתה בוכה? היא הרימה את קולה. ממה אתה בוכה עכשיו? למה אתה כל הזמן בוכה? והוא אטם את מבטו ובלע את בכיו.

מה יש לך?

כלום.

היא יכלה להריח את הבושם החמוץ העולה מצווארה. כמה היא שנאה את התחושה של הזיפים עליה. גוף זר, קרוב מדי.

אמא, אמר בקול חנוק, את זוכרת את הטורניר היום? כיבסת את המדים?

היא עצרה והפנתה אליו מבט.

בטח, שנאה עצמה ששכחה. הם עדיין לחים על החבל, שיקרה. יותר מאוחר אעביר לך אותם לבית ספר.

היא תחזור ותכבסם ביד, תייבשם בפן, נשכה את שפתיה. 

איך שכחה את הטורניר שלו? הוא חיכה לו כל השבוע. כבר כמה ימים הוא מתקשה להרדם.

– אני מסי! הוסיפה להכריז הקטנה.

– את לא! הוא צרח עליה.

– למה אתם צועקים? היא שאגה. טיפות זיעה זלגו לה מתחת לחזה.

פעם לא הייתה שוכחת. פעם לא הייתה שותה ארגזי יין. הם יצאו אל הרחוב הלבן, השמש היתה תלויה מעל, מטונפת, חורפית, אלימה. מסי הקטנה עצרה בשביל והביטה בשורת נמלים  מטפסת על חומת אבן.

בואי כבר!

הקטנה  התיישבה בהתרסה.

אני לאט לאט.

נו אמא, בואו. תקחי אותה על הידיים, פקד הבן.

 אל תדבר איתי ככה, היא ענתה לו. זיהתה בטון המצווה שלו את עצמה.

תחושת הזיפים הזרים מאתמול ערערה אותה. מתי הפכה מטונפת כזאת?

כשנולד הבכור, הרגישה שהצליחה להימלט, שהנה היא אדם, היא אישה. היתה שוכבת לצידו על המיטה, מביטה בעיניו הישנות, כמה יפה הוא היה. זה לנצח, חשבה אז. זה לא יעבור לעולם. כולן סבלו ודיברו על הזמן שאבד, על החיים שהשתנו, על ההנקה הכואבת, על הבעל שלא עוזר, והיא כמו פרח מוגן בזכוכית הרגישה קלה. הנה ניצלתי, חשבה אז: ניצחתי. ועכשיו, הבושם הזה עליה, והזיפים הצמודים לצווארה, והזיעה החולה הזו ממנה. לרגע נזכרה בלחישות השקטות באוזן, הליטופים הרכים על כף ידה הלחה, הציחקוקים המבויישים לתוך הכתף, המבט העולה ויורד, ההתקרבות לנשיקה וההתרחקות המשוחקת. כמה חשוך ויפה זה היה אתמול וכמה בהיר ומכוער הכל עכשיו. וגם אם היתה מתאהבת, נגיד והיתה מתאהבת, חוץ מלקפוץ על פסי הרכבת לא היתה יכולה דבר.

היא הרימה את הקטנה באחת, בלי להכין אותה, בלי לזכור את קצב החיים שלה. קרעה אותה מהאספלט והעמיסה אותה על הכתף, לאורך המדרכה האין סופית. היא צרחה לה באוזן, והוא הלך מהר מדי.

תחכה רגע, צעקה.

כאב לה הגרון מצעקות.

הקטנה היתה כבדה לה, היא גדלה כל כך מהר.

אמא, את לא כועסת עלי?

אני לא כועסת, בטח שלא כועסת.

את כן כועסת! התעקשה.

כל היקום התנקז לתוך העיקשות הזו. והבכור שלה עמד לידה, זקוף, מתוח, מצפה להוראה הבאה. נולד מוקדם מדי, קטן מדי והיא חשבה שתגן עליו כל החיים. ליטפה את לחייו.

איך יכלה לשכוח את הטורניר?

.  .  .

בצהריים העבירה לו את המדים, הוא לא אמר מילה על כך שהם לחים, אבל הבין ששיקרה לו הבוקר. ששכחה. לך, אלוף שלי תן בראש, אמרה ונשקה את לחיו. הוא רץ למאמן שלו וכל החבורה הקטנה והכתומה שלהם נראתה כמו מפלצת קופצנית, מרובת ראשים. למה בחרו בכתום, ולא בכחול כמו הקבוצה השניה, חשבה. הם נכנסו למגרש, ההורים עמדו לאורך הקווים. מסי הקטנה התרוצצה סביב ונכנסה לתחומי המגרש. היא רצה אחריה, ונשאה אותה בזרועותיה. הראש שלה היה מסוחרר, במשך היום חיסלה שש בירות וארבעה שוטים. היא כמעט מעדה. אחד האבות אחז בידה והצילה מחבלה. היא הביטה בו ונגעלה מהזיפים שלו.

על המגרש הבן רץ, זקוף ומהיר, קשר ימני, יפה תואר. שבע דקות לתוך  המשחק הוא קיבל את הכדור, עבר את הכחול הראשון, ולקריאות העידוד של חבריו המשיך במאוץ אל הרחבה. רוץ! כן! רוץ! כן! וכל ההורים קוראים בשמו. רוץ! היא צרחה! והוא רץ ואז מימין לשער נשם רגע, ובשניה הזו עצר, הביט בשוער ובעט!

גוווווווווולללללל! צרח האב לידה, זה עם הזיפים. הבן קפא לרגע במקומו, כאילו מנסה לעכל שזה הצליח.  הוא העיף לעברה מבט, וכשהשתכנע שלא פיספסה את המהלך,  התמסר לחיבוקיהם של חבריו.

כשנולד הצמידה אותו אליה, כל כך זעיר היה.