סליחה שצדקנו

התחושה היא שהתעוררתי מחלום – לא חלום, סיוט – ואני אמור עכשיו לשטוף פנים, לנער את זה מעליי ולהמשיך הלאה. זה לא באמת קרה, לפחות אם להאמין לקולות סביבי. מוזיקאים שולחים לי הזמנות להופעות ולפסטיבלים כאילו לא הדירו אותי שנתיים; חנויות ומסעדות מקבלות אותי בחיוכים כאילו לא גירשו אותי בבושת פנים; חברים ואפילו בני משפחה מקשקשים איתי על הא ועל שמא כאילו עד לפני רגע הם לא נמנעו ממני או קראו לי הזוי, קונספירטור, סכנה לאנושות; פוליטיקאים מתחרים על הקול שלי כאילו הם לא הטילו עלי אינסוף תקנות דרקוניות, חרמות ואיסורים, כאילו לפני רגע הם לא התחרו, מקצה ימין ועד קצה שמאל, בהסתות פרועות נגדי. ערוצי טלוויזיה מנסים לפתות אותי בעונה חדשה של משחקי השף או בעונת היורוליג בכדורסל כאילו הם לא הובילו, מבכיריהם ועד הזוטר שבכתבים, את מסע השיסוי, ההשמצה והביזוי נגדי ונגד שכמותי; מרחבים של סדנאות שולחים לי הצעות לאירוח כאילו הם לא מנעו ממני פרנסה במשך שנתיים רק כי סירבתי לסנן את המשתתפים על פי סטטוס חיסוני; אנשים חוזרים ומבקשים חברות בפייסבוק אחרי שחסמו אותי והפיצו תעמולה אלימה נגדי ונגד אחרים כמוני.

אז מה אני אמור לעשות עכשיו? לחייך בחביבות סחבקית, להגיד "לא נורא, קורה"? לשאת בתוכי טינה וכעס נצחיים? להסתגר בתחושת צדקנות בחברת המעטים שלא לקחו חלק בדבר המביש הזה?

אני יודע מה אני אמור לעשות, זה תמיד נכון: לסלוח. לסלוח, אבל לא לשכוח. ולנסות להבין, ולעשות הכל כדי שזה ייגמר (כי כל המרכיבים הרעילים עדיין פעילים, גם אם על להבה נמוכה יותר כרגע), ובעיקר לוודא שזה לא יחזור. לסלוח, ובכל מחיר, עם כל הכאב, לזכור.

זיכרון

איך הגענו הנה? איך בזמן כל כך קצרצר התהפכו כמה מהיסודות הכי משמעותיים של חברה אנושית? איך "בידוד חברתי" הפך לערך מקודש? איך בתוך הרף-עין נמחקה התכונה הכי חשובה בתרבות שלנו, האפשרות לדיון פתוח וחופשי, והוחלפה בציות עיוור להוראות מלמעלה? אני לא יכול לתת פה איזו תשובה אוניברסלית. אני כן יכול, לכבוד ימי חשבון-נפש, לתת עדות אישית, זווית אחת מתוך הפלונטר.

אני זוכר ממש את ההתחלה. את הדיווח על 42 מתים מאיזה וירוס בעיר ווהאן שבסין. אני זוכר שכעיתונאי לשעבר הידיעה הזאת עוררה בי תמיהה. הרי בכל יום מתרחש בהודו או בסין איזה אסון מרובה הרוגים, ואנחנו בכלל לא שומעים על זה. המיידיות שבה הידיעה הזאת הגיעה לכותרות היתה מאוד חריגה. וגם הסרטונים שהגיעו אחר כך, של אזרחים סיניים צונחים למוות באמצע קניות, וצוותים רפואיים במדי אסטרונאוט מפנים אותם. זוכרים? היום כולנו יודעים שאף אחד לא מת ככה מקורונה, אבל גם בזמן אמיתי זה עורר יותר מצל של ספק. הרי הסינים ידועים כמי ששולטים לחלוטין על כל פיסת מידע שדולפת, ידועים כמי שמזייפים ומשקרים לצרכי תעמולה כדבר שבשגרה, למה פתאום ערוצי חדשות בכל העולם מהדהדים את זה כדברי אלוהים חיים?

אני זוכר איך תוך יום-יומיים, הווירוס הצעיר הפך לאימת המין האנושי. זוכרים את תחזיות המתים בישראל מטעם מומחים ופרוייקטורים למיניהם? האמת שאני לא, כי היו כל כך הרבה. אני זוכר את אחת התחזיות הראשונות: 10,000 מתים תוך 4 חודשים (הנתון בפועל: 120 שלאו דוקא מתו מקורונה אלא שמתו ונמצאו חיוביים לווירוס). אחר כך הן הסלימו. אף אחת מהן לא התגשמה כמובן, אבל רק מומחה אחד הוצג כליצן הזוי (ולמעשה לוהק בכוונה לתפקיד הזה, למרות שהיו עוד עשרות רופאים בעלי שם אבל פחות ססגוניים שחשבו כמוהו), ד"ר יורם לס. האמירה הכי מוגחכת שלו היתה "קורונה זה שפעת עם יחסי ציבור". מאות בדיחות, מערכונים ומימים בפייסבוק עשו מטעמים מהאיש ומהאמירה. היום זו עמדתו הרשמית של משרד הבריאות, אבל איש לא יתנצל ויבקש סליחה מד"ר לס.

אני זוכר כמובן את ההכרזה הדרמטית של אחד מראשי-הממשלה הכי שקרניים בתולדותינו, "מגיפת קץ האנושות" (ואני לא שוכח איך מי שעלה במקומו כינה אותי "תת מקלע מהלך"). וכל אותו זמן לא ראיתי איש צונח ברחובות. פה ושם מישהו ממכריי נדבק וחווה מחלה לא נעימה, אבל ממש לא מסוכנת. גם אני חליתי, ונחתי בבית וראיתי הרבה נטפליקס ועשיתי אימוני רחרוח של קפה ושום כדי שיחזור חוש הריח. לא קץ האנושות, סתם באסה. בדיעבד אנחנו יודעים שהתמותה בישראל לא עלתה בכל התקופה הזאת. היא התחילה לעלות רק אחרי מבצעי החיסון הגדולים. אבל גם אז, בזמן אמיתי, מי שהתבוננה דרך מוחה וליבה היתה יכולה לראות בבירור את הפער הגדול בין הסיפור למציאות. אלמלא סיפרו לנו השכם והערב על הקורונה, רובנו לא היינו יודעים עליה עד היום. עוד וירוס עונתי שכמו אחותו החורגת, השפעת, מסוכן רק לבעלי מערכת חיסונית חלשה. הרבה פחות מסוכן מזיהומים בבתי חולים, שהורגים אלפי אנשים בשנה.

בהתחלה חשבתי שהפער העצום בין הסיפור למציאות נובע רק מבלבול זמני, תגובה אינסטינקטיבית לפחד מהלא נודע. לא העליתי בדעתי שיש כאן מהלך מכוון, שיש מי שמרוויחים ועוד ירוויחו המון מהנדסת תודעה מכוונת ומוצהרת. חשבתי שתיכף יתעשתו כולם, יבינו שיש כאן עניין בריאותי שאפשר להתמודד איתו בלי פאניקה ובוודאי בלי מחיקת כל זכר למשטר דמוקרטי פלורליסטי. בזתי בליבי למי שטענו שיש כאן קנוניה עולמית, חשבתי שלא זדון מוביל את הסיפור אלא רק פחד וריפיון שכל.

כתבתי על זה פוסטים בפייסבוק, זה היה ערוץ התקשורת שלי. אבל בתחילת קיץ 2020 ראיתי איך כל מי שצורך תקשורת מופצץ בתסריטי אימה מחרידים, חסרי כל כיסוי. הבנתי שמישהו תפס את האנושות במקום הכי רגיש שלה – פחד מוות – ועכשיו הוא לוחץ חזק. צלצלתי לאיש יקר שהוא גם עורך בכיר בעיתון של המדינה, והצעתי לו מאמר דעה שלי. הוא שמח מאוד – הרבה זמן הם, וגם עיתונים אחרים, מבקשים ממני לשווא לכתוב משהו והנה אני מציע מיוזמתי. שלחתי לו טקסט בשם "לאהוב את החיים זה פחד מוות". טקסט מתון יחסית, שלא עסק בקורונה אלא בגורם הכי משמעותי לירידה שלנו מהפסים, פחד המוות המודחק שלנו. "זה נהדר", הוא אמר. כעבור כמה שעות הוא חזר אליי, מעט נבוך. העורך העוד יותר בכיר ממנו פסל את המאמר. למה, שאלתי, זה לא כתוב מספיק טוב? "זה לא העניין," הוא ענה בכנות, "פשוט המדיניות כרגע היא לא לפרסם דברים מרגיעים בהקשר הזה." ככה, חד ובהיר. לא התבלבלות, לא מקריות, כי אם כוונה ויעד מוצהר להפחיד את הציבור למוות.

בסופו של דבר מצאתי עיתון אחד, קטן יחסית, שהסכים לפרסם את המאמר, טיים אאוט תל-אביב, שלזכותו ייאמר שלא הצטרף לגל העכור של משווקי המוות. זה הופיע ביולי 2020, שלושה-ארבעה חודשים אחרי פרוץ הטרללת. והנה עכשיו אני מפרסם אותו כאן בעיתון צעיר, אמיץ וקטן שאינשאללה ימשיך ויגדל. כי שום דבר עוד לא נגמר, המערכה על התודעה האנושית החופשית עדיין בעיצומה.

לאהוב את החיים זה פחד מוות

החיים, חתיכת פורמט. מצד אחד מקבלים גוף, חושים, לב, נשמה, מוח. טועמים עסיס אפרסקים ונשיקת נעורים, חוזים בשקיעות בהימלאיה ומטאורים במדבר, חולמים, יולדים, יוצרים, מתחברים, בונים. ולצד זה, יש רק וודאות אחת מוחלטת, אבן-היסוד של כל הפורמט: כל זה יילך. ייעלם. יתפוגג. ימות. יירקב. יהפוך לבונזו של תולעים. ואז לקקי שלהן.

אז מה אנחנו עושים עם הפער הבלתי נתפס הזה?

בכל יום ויום מתים בישראל 120 איש. בכל יום מתים בעולם 150 אלף איש. מהיום שבו כתבתי את זה ועד שזה ייצא לאור מתו לפחות חצי מיליון איש. זה בסביבות מיליון בשבוע. יכול להיות, אגב, שהמספרים שלי מאוד מאוד לא מדויקים. זה משנה? זה אומר לנו משהו? בזמן שלקח לי להקליד שתי מילים מתו שלושה אנשים. אחת מהן היתה אמא חד-הורית, ועולמם של שלושת ילדיה התמוטט כבר בהברה הראשונה של המשפט הזה.

אנחנו יכולים להכיל את זה? אנחנו אמורים להכיל את זה?

אז אנחנו בונים לנו עולם שבו, כמאמר המשורר, "לא תהיה למוות ממשלה". בעולם הזה כולם צעירים ובריאים לנצח. הזיקנה נעלמת מאחורי השער של “בית גיל הזהב”, או הופכת לבעיה של מטפל זר או מתה מבדידות ורעב בבית בשעות הרייטינג של חתונמי. כלומר, שעות הרייטינג של סדרת הפילרים שבין הפרסומות המלאות באנשים צעירים ובריאים שממש לא נראים כאילו יום אחד הם ימותו. אין מצב.

כשמישהו חולה במשהו הוא מסתגר בבית או בבית חולים, הרחק מעינינו. כשמישהו נכה, כללי ההתחשבות המינימליים דורשים שיסתיר את הנכות שלו ככל האפשר, שיתגבר, שיצניע את מכשיר השמיעה, שילמד לצלוע פחות, ואנחנו מצידנו נעמיד פנים שזה עובד ושלא ראינו את החריץ לתהום.

הבעיה עם הדחקה היא שיש לה רק כתובת אחת: אותו מקום שאליו דחפנו את המפלצת-שמתחת-למיטה כשהיינו ילדים. לארון, ונועלים, וזורקים את המפתח. ולא מסתכלים. ומרגישים כל הזמן את הנהמה הזאת משם. וממהרים לחשוב על משהו אחר.

המוות לא קשור אלינו, עד שפתאום זה נהיה אישי. מישהו קרוב ואהוב מת לנו. ובדרך כלל באמת אנחנו לא יודעים איך להתמודד, כי זה הרי היה הכי לא קשור אלינו, אז וואט-דה-פאק. וגם החברים לא יודעים איך להתמודד, כי זה עדיין לא קשור אליהם תודה לאל, והם אומרים שלא תדעי עוד צער שזה כמו להגיד הלוואי שתמותי, כי אם תחיי אז אין ספק שתדעי עוד צער. אבל ככה אנחנו יוצרים חיסון עדר, ככה אנחנו משטחים את העקומה. שלא תדעי עוד צער ושאנחנו לא נדע מצרות ונחזור מיד אחרי החסות לסצינת הדייט בג’קוזי.

וככה חיינו לנו באושר קטן ונעים עד סוף חורף 2020, כשהאקווריום שלנו התפוצץ לרסיסים. פתאום לא יכולנו להדחיק את המוות אפילו לשנייה מחורבנת אחת. על כל מסך שלא הסתכלנו יכולנו לראות רולר עם מספרים מתחלפים של מתים – ביוון וביפן, בהואנג ובבוטאנג, מבית-אלפא ועד נהלל. וראינו גרפים עם אנשים שנראים כאילו הם יודעים על מה הם מדברים, והם דיברו על צמיחה בטור גיאומטרי בנוסח אקספוננציאלי שבתרגום לשפה מדוברת אומר שמחר-מחרתיים זה אני.

וזה בכלל לא משנה ששיעור התמותה בעולם לא ממש עלה, ובמקומות רבים (גם אצלנו) הוא ירד. זה בכלל לא משנה שככה זה תמיד היה, תמיד זה יכולתי להיות אני ויום אחד זה אכן יהיה. זה בכלל לא משנה שלפי הנתונים הנוכחיים הסיכוי של מי שנדבק בישראל למות מקורונה הוא 1 מתוך 10,000 וגם זה בתנאי שאספת לפחות 80 שנות חיים ו/או שתי מחלות רקע קשות (כלומר היית באוכלוסיית הסיכון של הדבר הזה שאין להזכיר את שמו. לא קורונה. נו. מתחיל ב-מ’, נגמר לא טוב).

וזה בכלל לא משנה שבכל רגע נתון יש בגוף שלך 380 טריליון וירוסים שונים ומשונים, כולל אולי אבולות וסארסים וקורונות וקוריצות והשד יודע מה עוד, והוא פשוט מתמודד עם זה בלי להטריד את מנוחת השכנים וקוראי העיתון. לא, זה לא עוזר בכלל, זה רק מחמיר, בבקשה תשתיקו את כל השיט הזה, חייבת להיות דרך לחזור להתנהג כאילו המוות הוא חריגה סטטיסטית. חייבים לשטח את העקומה. חייבים לסתום את הפירצה בחממה, בכל מחיר.

נעשה מה שתגידו. ננטוש את הורינו, נשאיר להם אוכל בחדר המדרגות כמו כלבים ונאמר לעצמנו שאנחנו מגנים עליהם מפני הנורא מכל. נעטה מסיכות איפה ומתי שתגידו לנו – בכניסה למסעדה כן, ליד השולחן לא. בבית-ספר כן, בימים החמים לא. אם אנחנו רצים לתפוס את האוטובוס כן, ריצה ספורטיבית לא. בימים זוגיים כן, בימים לא זוגיים לא. מה שתגידו. שיטחנו כבר? לא? מה שתגידו. נחדיר בילדינו פחד-מוות, נלמד אותם שכל אפצ’י יכול להיות מחבל וכל שכן רוצח שקט. ירדה העקומה כבר? מה? גל שני? רק לא גל שני! תגידו לנו איפה מתקינים את האפליקציה של השב”כ שמקליטה ומתעדת כל פלוץ שלנו. אם צריך, נשלם כמה שקלים. אפליקציה נשמע כמו משהו שעובד נגד אקספוננציה, לא? תגידו לנו באיזה מספר מלשינים על שכנים.

נכון שדמוקרטיה זה חשוב, נכון שבינתיים כל המדינה חוץ מהחזירים הרגילים מתמוטטת כלכלית, נכון שכל מערכת הבריאות משועבדת לטובת מחלה שבמשך ארבעה חודשים הרגה את כמות האנשים שמתים פה בחמשוש אחד. אבל אנחנו פשוט לא רוצים לראות או לשמוע יותר שורות על מתים בארץ ובעולם, אנחנו רוצים שתעיפו לנו את זה כבר מהעיניים, אנחנו רוצים לשכוח מהמוות ולו לשנייה אחת של חסד.

אז הסכמנו להסתגר בבתים ולהתאבד כלכלית ופיזית. הסכמנו לנטוש את חברינו וקרובינו. הסכמנו להיחנק במסיכות בזמן שכל ההנהגה מסתחבקת בפנים חשופות על מקפצת-ההשתנה, הסכמנו שיסגרו לנו את הגבולות, שיעלו את הקנסות, שיכריזו על החיים שלנו כלא חיוניים, שיתקינו לנו אפליקציות ושיכוונו לנו אקדחי-צעצוע למצח  – ועדיין אנחנו תקועים מול עקומות מכוערות, תחזיות קודרות, החמרת קנסות, ביטול מסיבות, סגרים ואיומים ובידודים.

וזה נהדר, כי סוף-סוף אנחנו אנוסים לענות על השאלה שממנה התחמקנו משחר אנושיותנו: מה יותר חשוב:
לחיות או לא למות?

עד כמה אנחנו מוכנים לוותר על החיים שלנו בשביל לא להסתכן במוות? או, בשפה שתקפיץ את הטקסט הזה במעלה האלגוריתם של גוגל – האם החיים הם "הישרדות" או "חתונה ממבט ראשון?". כלומר האם מה שהכי חשוב זה לא למות, גם במחיר של נטישת אהובים, ויתור על אהבה, מגע, אוכל ועונג וחברות ורכות ותקווה וחדווה? או שזה יותר משחק כזה שבו קודם כל אתה צריך להתחתן עם הקונספט הזה של המוות, ואז ללמוד מיום ליום איך לחיות בהרמוניה, ולגלות שהטרול המכוער הזה הוא בעצם הסיבה שמלכתחילה אנחנו כאלה יצורים תזזיתיים ואינטנסיבים וסקרנים וחושניים ומלאי-חיות ויופי וגיוון ופלא. איזה גילוי: הוא לא הולך לשום מקום, הוא תמיד ילווה אותנו ויציץ מעבר לכתפנו. הנוף שהוא יראה משם, תהומות אפלים או שמים כחולים, תלוי רק בנו. כי למות זה מבאס, אבל האסון האמיתי הוא לא לחיות.

אבל נגמר כבר, לא?

כביכול, כל האפיזודה המביכה הזו מאחורינו. הנה השבוע ד"ר פאוצ'י, אמרגן הקוביד הראשי, הודה שהחיסון הכי טוב הוא חיסון טבעי של מי שנדבקו (סליחה שצדקנו). הנה משרד הבריאות מחליט להתייחס לקורונה כמו לשפעת. והנה אין יותר סגרים, ואין תו ירוק, ואין בדיקות בשדה התעופה. יאללה, כולם להתפזר אין מה לראות פה, תמשיכו בחייכם.

אבל השנתיים וחצי ההן היו רק הפיילוט. הוכח מעל לכל ספק שאפשר להפוך את מרבית האנושות בתוך הרף עין אחד לאספסוף נבער שיסכים לציית בעיוורון להוראות הכי מופרכות ויסכים לפנות נגד אחיו ואחיותיו בשנאת מוות. הוכח שאפשר לערוך ניסויים רפואיים מסוכנים במאות מיליוני אנשים ולגרום למוות ולמחלות קשות של מיליונים, בתנאי שתקשורת קנויה תציג משווקי תכשירים מפוקפקים כנציגיו הבלעדיים של המדע. הוכח שברגע שמצליחים להזכיר לנו את קיומו של המוות אנחנו הופכים לתינוקות שרוצים איזה הורה חזק שיחליט במקומנו. ובמהלך הניסוי נצבעו ניידות המשטרה והמדים בשחור, התרגלנו ששוטרים תוקפים באלימות אזרחים "לא ממושמעים", ואנחנו עדיין תחת חוק הסמכויות הדיקטטורי שמתיר בין השאר לשוטרים לפרוץ לנו הביתה בלי שום צו.

הבלוף של הקורונה נסחט עד טיפת הלימון האחרונה שלו, אבל כל מה שצריך הוא פחד חדש, הציבור כבר מאולף. אפשר למצוא או להמציא וירוס חדש, אפשר להמיר את הדאגה לאיכות הסביבה לנשק יום הדין הבא. כבר הובן שאם רק נפחד מספיק נסכים לכל תקנה, גם אם לא תהיה הגיונית, גם אם ממש כמו עם סיפור הקורונה – בסופו של דבר יעברו בדרך קסם עוד עשרות מיליארדי דולרים לידי האלפיון העליון בזמן שאנחנו נצטמצם, נתכופף, נפנה אישה נגד אחיה ונרגיש הכי אשמים.

אחת הטענות המובילות בקרב מכחישי הדיקטטורה היא: עובדה שבכל העולם פעלו באותה דרך, עובדה שיש קונצנזוס עולמי. העובדה הזאת תמיד צריכה לשמש לנו סימן אזהרה מחריש אוזניים: לא הגיוני שכל העולם יפעל באותה דרך, אלא אם מישהו מנהל את זה מלמעלה. ארגון הבריאות העולמי, שבראשו עומד פושע מלחמה בלי שמץ של מושג בבריאות הציבור, ממומן בכבדות על ידי חברות הפארמה, ופועל בתיאום עם קרטל של עשירי הפלנטה ("הפורום הכלכלי העולמי") והוא זה שניהל את ההצגה החל מההוראה לרשום כל מי שמת כשבגופו הנגיף כ"מת מקורונה", גם אם הסיבה היתה התקף לב או תאונת דרכים. ארגון הבריאות העולמי הוא גם מי שהוציא הוראה נטולת בסיס לאכוף מסיכות וסגרים ואיים בסנקציות כבדות נגד מדינות שלא הסכימו לכפות חיסוני ניסוי על אזרחיהן. בעולם מתוקן כשפורץ משבר, כל מדינה פועלת קצת אחרת, על פי הקודים הפנימיים שלה, הבנתה ותרבותה, וככה כעבור כמה זמן אפשר לראות מה עובד יותר ומה פחות. בעולם מקולקל שחבורת מיליארדרים ותאגידי ענק שולטים בו, כולם כמכונה אחת פועלים בדיוק באותה דרך, גם בשלבים שבהם לאיש לא יכול להיות מושג מה הפתרון הנכון.

ועוד פעמון אזהרה לאתגרים שמחכים לנו בימים ובשנים הבאות הוא "הקונצנזוס המדעי." לעתים מאוד נדירות המדע מגיע לקונצנזוס אמיתי, וזה לעולם לא קורה בתוך ימים ספורים. לדוגמה: אכן יש קונצנזוס מדעי בקשר לקיומו של כוח הכבידה. אבל לקח 2000 שנה לעבור מהגירסה של ארכימדס (כוח הכבידה של עצם תלוי במשקל שלו) ועד לחוקי הכבידה האבסולטיים של ניוטון. במהלך אירוע מתגלגל, אסור שיהיה קונצנזוס. חייב להיות ויכוח, חייב להיות דיון פתוח. אחרת זה לא מדע אלא פרופגנדה. אם אתה מאמין שהתיאוריה שלך מוצקה אתה לא חושש מדעה הפוכה. אדרבא, אתה מזמין אותה בברכה, אולי היא תשפר את הנוסחה שלך, אולי היא רק תחזק את הטענות שלך. כשכל הממשלות פועלות באותה דרך, כשכל המדענים מדברים באותן מילים, וכל מי שאומר משהו שונה מודר ומוגחך מיד, הפירוש לכך יכול להיות רק אחד: אין פה ממשלות ואין פה מדע.

חמלה

אני סובל עדיין מרפלקס קורונה. אני נכנס לסופרמרקט מוכן עם תשובה לנזיפה של השומר: "יש לי פטור ממסיכה". אני נלחץ אינסטינקטיבית כשאני רואה שוטרים או ניידת. השבוע לראשונה הלכתי לקולנוע כדי לראות את "סינמה סבאיא" המופלא, אבל בגדול התרגלתי לצרוך הכל דרך הרשת, שמעולם לא דרשה ממני תו ירוק כדי לצפות במשהו. יש כמה מסעדות ובתי קפה שלעולם לא אכנס אליהם (כמו המסעדונת בבנימינה שבעליה צרח עלי שלא מעניין אותו פטור ולא מעניין אותו החוק, מצידו אני יכול להיחנק אבל לא להיכנס בלי מסיכה), ולעומתם מקומות שאני מקפיד לחזור אליהם (כמו רוברטה וינצ'י המצויינת בכרכור, שבשיא הטרלול הודיעה שהיא פותחת רק את החצר כדי לא לעשות הפרדה בין הלקוחות, וכמובן ניסו הגיבור ביפו).

ומה לגבי המוני האנשים, רוב האנשים, שתמכו בנידוי הזה והשתתפו בו? מה לגבי חברים, שכנים, בני משפחה? מה זה "השתתפו": רובם עדיין מדבררים את אותו נרטיב, למרות שהיום בפועל הם כבר כולם "מתנגדי חיסונים": את החיסון הרביעי סירבו לקבל 96% מהאוכלוסיה, וקמפיין חיסון הילדים הניב רק 300 כתפיים רכות, פחות מאחוז אחד.

אולי בזה נוכל להתנחם. אם תציצו בטקסט הנהדר של ניסים אמון, כנראה שזה באמת הסיפור: באופן רציונלי קשה, אולי בלתי אפשרי, להודות בטעות כל כך דרמטית. כל תלמיד מתחיל לפסיכולוגיה יודע על כוחו של הדיסוננס הקוגניטיבי. אבל ברמה רגשית, והייתי אומר אפילו גופנית-חייתית, כמעט כולם כבר מבינים שעשו עליהם סיבוב. אפילו במה שמכונה "חיסוני השגרה לילדים" יש צלילה של 23%.

אז עכשיו כשאנחנו מתחילים שנת ירח חדשה, אולי הגיעה עת החמלה ההדדית. אחד ההבדלים העיקריים בין מתנגדי הכפייה לבין הרוב שזרם, קשור לפחד המוות: אנחנו, שמחזיקים מעצמנו "ערים", פשוט לא נבהלנו מספיק. אולי זה קשור למזג בסיסי, או לכך שאנחנו פחות יונקים את תפיסת המציאות שלנו מהתקשורת המרכזית, או לחוג החברתי שבו אנחנו מסתובבים. היה לנו מזל. אין לאף אחד מאיתנו מושג איך היינו פועלים לו היינו נתונים גם אנחנו תחת אימת מוות. אני די בטוח שהתמונות לא היו מחמיאות. ככה זה, כשאינסטינקט ההישרדות מופעל, הפיקוד עובר למוח הקדום שלנו, מוח הלטאה. ומשם הוא עובד בלי כל הקליפות המאוחרות של האבולוציה: סובלנות, ערבות הדדית, חמלה. זה דבר נורא להיות כלוא בפחד מוות. אין לי שום דרך לשפוט מי שפועל מתוך חרדה כזו. אני יכול רק לקוות עבורו/ה (ועבור כולנו) שההתקף יעבור, שעוצמת החיים המולדת תגבור על ההפחדה המלאכותית והמהונדסת, ושנוכל לחזור ולתקשר אלה עם אלה באופן אנושי. ויום אחד, כשנתבגר ונחלים, אולי גם נעשה מעגלי סליחה, וסוף סוף נדבר על זה.