סתלבט בסבלט

כבר חודשיים, כמו שאתם יודעים, שמרחב–הקבע הפרטי שלי איננו, ואיתו התפייד גם שדה האנרגיה הביתי שלי. לפני שיצאתי מהדירה להרפתקה הזו, היה לי קשה עד בלתי אפשרי אפילו רק לדמיין את זה. ועכשיו, כשזה קורה כבר תקופה, כמו בטיול ארוך, אני עוברת ממקום למקום, מתארחת בבתים שונים, ומתגלגלת בין אנרגיות אנושיות מגוונות ומתחלפות. כשאין לך בית שמכיל את האנרגיות שלך, כל סאבלט הופך להיות בית זמני, והאנרגיות הזרות האלה מורגשות במיוחד.

אמנם החלפתי שלוש דירות ב–11 השנים האחרונות, אבל בכל פעם הדירה החדשה הרגישה קצת דומה ומוכרת לקודמתה. אולי כי אותו ריהוט ועיצוב העתיקו את עצמם למבנה אחר במושב שונה, ושוב יצרו מחדש את החלל האנרגטי הייחודי שלי.

כמעט בכל פעם שהיו מגיעים אלי חברה או חבר, במיוחד אם זו היתה הפעם הראשונה, למפגש של אחד על אחד, הייתי שומעת מהם – ״וואו, ממש נעים פה. יש פה אנרגיה ממש טובה״. הפידבק הזה חזר על עצמו כל כך הרבה פעמים (והאמת, שגם אני הרגשתי את זה), והייתי בהודיה מאוד גדולה על כך.

ושם, בין משטח העשוי גרנוליט כמו של פעם לבין פרגולת העץ, תלוי אחד הסימבולים הכי גדולים של שלווה, חופש, אהבה ואושר עבורי – ערסל. עוד כשהגעתי לראות את הבית, הערסל בישר לי שהגעתי ליעד הנכון. פיסת הבד הזאת ליטרלי עושה אותי מאושרת. לא מזמן שאלתי את עצמי (בפעם ה–1,000 כמובן) מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה. אף תובנה מקצועית חדשה או משנת–חיים לא עלתה בראשי, אבל לקרוא ספרים על ערסל – את זה אני בטוחה שארצה לעשות עד יומי האחרון

בכל מקרה, בשבוע שעבר התחלתי לשמור על ביתם של זוג חברים יקרים פלוס קטנטנה מתוקה, שנסעו לחופשה ביוון. אני עדיין כאן, ונהנית מכל רגע. אני בונה על זה שאין לחברים האלה עדיין מנוי לעיתון, אז אני יכולה לדבר באופן חופשי. את ה–Dude הזה אני מכירה מהשכונה שבה גדלתי, מבית הספר, מחברים משותפים. איך אני אגיד את זה בעדינות, בלי להאדיר ובלי להגזים מדי – הבן אדם אגדה. ולא רק אני חושבת ככה. מאז ומעולם אני נהנית לפגוש אותו, ככה במקרה. האיש מעלה אצלי חיוך תמיד. גוד וייבס, פרי ספיריט, אולדסקול, מארליז וייבריישן. נשמה אמיתית. את בת זוגו הכרתי כשהם עברו לאזור מתל אביב לפני חצי שנה. אני מתה על אנשים שנושאים איתם תדר כזה.

כשנכנסתי לביתם, מיד הרגשתי עד כמה חלל המגורים שלהם נושא את האנרגיות שלהם. זה ניכר מאוד כשמגיעים למקום עם אנרגיה חיובית ומאירה במיוחד, ועם נתונים פיזיים מרשימים – ממש כמו הבית הזה. אז, הגוף מרפה והלב מתרחב. מצאתי את עצמי בבית בן שלושה חדרים, מרווח ואוורירי, טובל בחצר ירוקה ושופעת.

בית כזה, שכדי להגיע למטבח מחדר השינה צריך לעבור דרך המסדרון, ביותר מכמה צעדים ספורים. זה חתיכת שדרוג למי שהתרגל לגור בדירת שני חדרים קטנטנה. מקלחת גדולה, סלון מפנק, ספרי רוח ונשמה מובחרים מונחים על המדף. פינת אוכל מוארת מעץ מלא מברכת אותי בכניסה לבית. חפצים וצעצועים של תינוקת קטנטנה מקשטים את החלל בנגיעות של טוהר ומתיקות. עמדת העבודה הניידת שלי (שהיא בעצם רק המחשב), יכולה ליהנות מכל הפינות השוות בבית. איזו הפוגה מבורכת. אני נחה פה ונושמת פנימה את כל הטוב הזה.

גיליתי שהאנרגיה של המרחב ממש משפיעה על התחושה הכללית ועל תחושת הביטחון האישי שלי. עובדה; אפילו כשראיתי ג׳וק ענק מבעית גוסס לו על הגב (מה שבמצב רגיל גורם לי לסטרס מטורף ולשיבוש בקצב פעימות הלב) לא הרגשתי מאוימת. בנונשלנטיות ובלי לחץ טיפלתי במפגע. טוב, לא בדיוק טיפלתי – הנחתי עליו קופסת פלסטיק, ועליה שישיית בקבוקי ליטר וחצי, מחשש שהוד–גועליותו יקום לתחיה, יהפוך את הקופסה ויגיע לתקוף אותי. נא לא לשפוט אותי בבקשה, זאת פוביה!

התמונות המשפחתיות על המקרר מחדדות לי את קווי דמותם של דיירי הבית, ומנכיחות אותם ממש כפי שהם מצטיירים אצלי בראש, כפרה עליהם. אני שואבת מהם השראה. הצמחים שלהם, הספרים וכלי המטבח, כולם נושאי אנרגיה משרת שלווה ומשפיעים על התדר הכללי בבית. ואנרגיות כמו אנרגיות, הן אמנם בלתי נראות אבל אי אפשר להתעלם מהן. אין ספק, הבית הזה שוטף אותי באנרגיה מרעננת, כמו טבילה במי מעיין קרים בצהרי יום קיץ לוהט. משהו פה מרגיש כל כך נכון. הקצב המהיר שהתרגלתי אליו לאחרונה מאט. אני נרגעת.
אז מדובר בבית סופר מפנק ואם לא די בכך, יש פה את אחת הגינות המושלמות; יריעת דשא רחבה בצבע ירוק, בפינתה עץ גבוה, ספק צאלון ספק מחנף נאה, ששולח את ענפיו הארוכים בעלי העלים הקטנטנים לקשט את מרחבי הגינה. תאמינו לי, בדקתי אצל כל השכנים במתחם, ולא מצאתי דשא ירוק יותר.

ושם, בין משטח העשוי גרנוליט כמו של פעם לבין פרגולת העץ, תלוי אחד הסימבולים הכי גדולים של שלווה, חופש, אהבה ואושר עבורי – ערסל. עוד כשהגעתי לראות את הבית, הערסל בישר לי שהגעתי ליעד הנכון. פיסת הבד הזאת ליטרלי עושה אותי מאושרת. לא מזמן שאלתי את עצמי (בפעם ה–1,000 כמובן) מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה. אף תובנה מקצועית חדשה או משנת–חיים לא עלתה בראשי, אבל לקרוא ספרים על ערסל – את זה אני בטוחה שארצה לעשות עד יומי האחרון.

המקינטה על הגז רוקחת את משקה הפלאים, ואני פותחת את המחשב כדי לעבור שוב על דירות להשכרה לטווח ארוך. יש לי כבר פריחה אלרגית מחיפוש דירות וסאבלטים, ולכן, כל ישיבה כזו מצריכה ממני רתימה של אנרגיות חיוביות וסבלנות, שלא תמיד יש לי. אז אני עושה הפסקה ויוצאת עם הקפה לגינה להתאוורר. זה אחר צהריים נעים והוא מלווה בציוץ ציפורים עדין, ורוח–קיץ קלילה מנגנת על העלים ניגון שליו במיוחד. נשארו עוד שעתיים של אור יום. החום כבר ירד. אני חושבת לעצמי שזה בסדר להתעייף מהחיפוש, וללכת על האפשרות הקרובה והזמינה ביותר, זו שתדרוש ממני הכי פחות מאמץ. די. מספיק. אני צריכה לשמור על האנרגיות שלי.

כמו שהבית הזה משרה עלי אנרגיה נהדרת, היו בתים ששידרו לי דווקא אי סינכרון אנרגטי. לדוגמה, חברה שאני מאוד אוהבת אותה הזמינה אותי עוד לפני שעזבתי את הדירה שלי והכינה לי חדר (נשמה שלי, תודה), אבל לא הצלחתי להישאר יותר מלילה–שניים. הזמן המשותף איתה היה נפלא והיתה לי תחושה שיכולנו להמשיך כך לתקופה כיפית במיוחד, אבל הבלאגן אצלה בבית הדהד על הבלאגן הפנימי שהתחולל בחיי באותה תקופה. זה היה קשה מדי אנרגטית ולקחתי את עצמי אל חברה אחרת. ועוד דוגמה: בסאבלט הקודם שהייתי בו, הדיירת נסעה לקוסטה ריקה וחברה אחרת סיבלטה אצלה למשך כמה חודשים. מיד כשנכנסתי הרגשתי באנרגיות של המקום את היעדרה של דיירת הקבע. באוויר עמד משהו חסר רוח חיים ועייף, וזה היה מאוד מורגש. ככה זה. כל בית וכל אדם מגיעים עם מטען משלהם. כשנאלצים לחוות תקופת חיים בין בתים של אחרים, זו עסקת חבילה – לפעמים פחות נעימה ולפעמים מלאת הפתעות ומשמחת כמו הבית הזה שהתמקמתי בו עכשיו, על יופיו ונפלאותיו.

הערסל מכיל אותי בתנועות נדנוד קלות, וממנו אני מתבוננת בגינה שלי לשבועיים הקרובים. פינת הישיבה על הדק תהיה מושלמת לעבודה, לארוחת ערב, ולישיבה עם חברים. אני חשה בת מזל. אחרי ארוחת הערב, בתחושת סיפוק ותשומת לב אני מבחינה, שהפעם, מהר יותר מכל היעדים הקודמים, תוך שעות ספורות ומבלי שאצטרך לעשות פיפי מסביב לכל הבית והגינה, אני מסמנת את הטריטוריה (הזמנית) שלי. אני מרגישה בבית, נכון לעכשיו. עד הבית הבא.