עטור מצחך זהב שחור

מגדל העמק של שנות ה-50. מעברה. משפחות עניות שעלו לישראל מכפרים בהרי האטלס. בתי האב מנו קרוב לעשר נפשות. עבודה אין. אלה שהתמזל מזלם עבדו בעבודות דחק בקרן הקיימת, חפרו בורות לנטיעת עצים. אחרים עבדו במשקי חקלאים בנהלל. הטבע היה רצועה ירוקה שהשתרעה בין צריפי המעברה לקיבוצים, יפעת ושריד, גן עדן שהותירו מפוני הכפר הערבי מג'ידל. היו שם ענבים, תאנים, סברס, חבושים, תפוחים, חרובים והרבה רוגע. הרצועה הירוקה היתה מפלט עבורי. שעה שחשתי מחנק בצריף הדל, הייתי נמלט לשם.

לאבא שלי היה ברור שבארץ הקודש יש רק דתיים. פקיד סוכנות הוביל אותי לבית הספר הממלכתי ואת כיתה א' עשיתי אצל המורה חיה מקיבוץ גבת. רק בכיתה ב' נודע לאבא שלי שבנו לומד רחמנא ליצלן בבית ספר חילוני. ביום חורפי וגשום אחד הוא הופיע במפגיע בעיצומו של שיעור עם המורה חיה, אחז בצווארון מעילי, נשא אותי כחפץ והוביל אותי לבית הספר הממלכתי-דתי.

המורה חיה העניקה לי את האותיות העבריות שצירופן מאפשר לי לכתוב היום. היא היתה עושה את הדרך מקיבוץ גבת למגדל העמק ברגל, דרך השדות. קיץ וחורף כשהיא טעונה תדיר בשק שהכיל בגדים, אותם העניקה לתלמידיה העניים. החאקי היה סימלה של תקופה. חברי הקיבוץ לבשו רק חאקי. כשהוריהם שלחו להם ממדינות הים חבילות של בגדים נאים, הם היו מביאים את החבילות לביתה של המורה חיה. דמיינו לכם אותי בכיתה ב' מסתובב עם חולצה גדולה מכפי מידותיי, שעליה כתוב באנגלית "Yale University".

בית הספר הממלכתי-דתי היה צריף בן שני חדרים. בכל חדר למדו שלוש כיתות. המורה שלי היה חיים מזוז, נמוך קומה, חמוש במשקפיים והיו לו שבע אצבעות בכל יד. מזוז היה מצויד תדיר במקל מצופה לקה שבו היה מלקה את תלמידיו. איחור לשיעור עלה למאחר בעשרים מלקות על כף היד. בחורף זה כאב יותר ממה שבקיץ. מזוז לימד את כל המקצועות כולל מלאכה, למרות שלא היה לו מושג באיזה צד מחזיקים פטיש. פסגת שיעורי המלאכה היתה העתקת ציור של בעל חיים בנייר קופי על לוח דיקט; ניסור קווי המתאר של בעל החיים בקשתית ובמסורית וצביעה שלו בצבעי גועש.

בכיתה ח' התבריינתי ועברתי את מזוז בגובה. באחד משיעורי המלאכה כשהוא נעדר מהכיתה, נטלתי את מקל ההלקאות שלו וניסרתי אותו לפרוסות. מששב לכיתה וראה את יציר כפיו פרוס לפרוסות, התמלא חימה ושאל של מי היתה היד במעל. התלמידים הצביעו עליי. מזוז עמד להכות אותי, אבל אני עמדתי מולו, ניפחתי את החזה ואמרתי: "נראה אותך מרביץ". מאז הוא הפסיק להלקות את תלמידיו.

לימים כשהתבגרתי, פגשתי בו במגדל העמק ושאלתי אותו לפשר שבע האצבעות בכף ידו. ואז הוא סיפר לי שכשאמא שלו היתה בהיריון אתו בטנה היתה כל כך גדולה שנשות הרובע היהודי בטוניס חשבו שהיא נושאת בבטנה תאומים, ולכן במקום לברך אותה בברכה המקובלת "בח'מסה עלייק" הן היו משגרות לעברה את הברכה "בשבעה עלייק" (שבע עלייך), ולכן הוא נולד עם שבע אצבעות בידיים וברגליים.

התאווה למתוק

הבית העני שלי נעדר ממתקים. השתוקקתי למתוק. את המתוק מצאתי בטבע. עצי החרוב היו טעונים חרובים כל הקיץ והפירות גלשו גם לתוך החורף. החרוב היה הממתק שלי. עשרה ילדים גרסנו חרובים. אמא היתה משביעה אותנו לא להשליך את הזרעים ולאסוף אותם. וכשעשרה ילדים גורסים חרובים מצטברת כמות נכבדה של זרעים. אמא היתה מכניסה את הזרעים לתוך סיר, ממלאה מים ומניחה את הסיר על פתילייה שבערה כל הלילה. בבוקר התבשיל קיבל מרקם של ג'ל חום. אמא היתה מוסיפה סוכר וזאת היתה עוגת הילדות שלי.

אני חייב להתוודות ולספר שקדמה לעוגה הזו עוגת ילדות אחרת. גדלתי בעיירת החוף הקסומה מוגאדור במרוקו. עיירה שבימי זוהרה מנתה קרוב ל-5,000 יהודים. רובם היו עניים מרודים וגם משפחתי נמנתה עליהם. בקרב הקהילה הענייה היו גם כמה גבירים עשירים. כדי לעזור בכלכלת הבית העני שלנו, אמי הלכה לעבוד ככובסת אצל משפחת רוזיליו העשירה. נשות הגבירים נהגו ביום שישי לאפות עוגת קנאביס וכל המשפחות העשירות היו מוזמנות בערב שבת לבלות על אחד מגגות בתי העשירים ולטעום מהעוגה.

תורה של משפחת רוזיליו לארח את הכבודה הגיע. ביום ראשון שלאחר הבילוי, אמי התייצבה בבית משפחת רוזיליו והחלה לכבס ומשסיימה, היא עלתה לגג לתלות את הכביסה וגילתה על הגג חצי עוגה שנותרה מערב שבת. היא ניגשה לגברת רוזיליו ושאלה אם היא יכולה לקחת את חצי העוגה לילדים שלה, כי היינו משפחה ענייה, וגברת רוזיליו הסכימה. אמא מספרת שהיא הביאה את חצי העוגה לביתנו והיא זוכרת שזה היה היום הכי שמח שהיה לנו אי פעם בבית. טעמה של העוגה הזאת נותר עד היום בפי.

ההשתוקקות למתוק דחקה בי לספר על אירוע נוסף שהתרחש בצריף ההוא. לאבא שלי היה אח עשיר בממדים של אותה תקופה. יום אחד בלי להודיע הוא הגיע לביקור בארץ הקודש כשהוא חמוש בפז'ו ספורט כחולה עם גג נפתח ועם בנו הקטן דדה. במגדל העמק של אז לא היה כביש אספלט אלא דרך מנדטורית שהיתה מרוצפת אבן, וחוץ מהמשאית של אברהם הרומני שמכר קרח אף אחד לא נסע על הדרך. הדוד הגיע למגדל העמק וכל תושבי הכפר של אז באו לחזות במכונית. כדי שדדה הקטן לא ישתעמם, הדוד צייד אותו ברובה אוויר ובאופניים חדשים ובורקים. כשהדוד נפרד מאיתנו, הוא העניק לנו את האופניים ונתן לכל ילד עשר אגורות של אז. אני, עם התאווה למתוק קניתי בעשר האגורות קופסה של סוכרזית, כי היה בה הרבה מתוק ומאז אני מתעב סוכרזית.

לימים, כשהגעתי לגיל מצוות, נהגתי להצטרף לאחיי הגדולים כדי להשלים מניין בבית הכנסת הקטן בקיבוץ יפעת. בדרך לבית הכנסת הייתי פורש מהחבורה ושם פעמיי לעבר הרפת של הקיבוץ. בתערובת שהרפתנים חילקו לפרות היו גם חרובים שבורים. אז במקום להתפלל נהניתי מליקוט שברי החרובים ומבליסתם. הפרות מתו על תערובת שהיו מעורבים בה שברי חרובים, הן אכלו אותה בתאווה רבה, אולם לימים הסתבר שתוסף המזון הזה גרם לירידה תלולה בתנובת החלב.

מפגש מחודש עם חרובים קרה לי בשנים שבהן הדרכתי בחברה להגנת הטבע. סיורים בכפרים הגליליים הפגישו אותי עם פלאחים שליקטו חרובים מאוגוסט עד נובמבר, בתקופה הדשנה של הפרי. בשלב זה, כששוברים אותו, נמתחים חוטי דבש מהשברים. הפלאחים שוברים ויש המרסקים את הפירות, מכניסים אותם לתוך מיכל נוזלים וממלאים את המיכל במים עד מעליהם. השריית החרובים במים נמשכת בין יומיים לשלושה והמתיקות שלהם מפעפעת לתוך המים. בתום ימי ההשריה מסננים את הנוזל. את שברי החרובים שספחו מים מכניסים לתוך שק בד. מניחים אותו בתוך קערה גדולה ומכבידים עליו באמצעות משקולת אבן כבדה שגורמת להגרת הנוזל שנותר בשברים.

את הנוזל המסונן יוצקים לתוך קדרה גדולה ומניחים אותה על מקור אש. תהליך עיבוי הנוזל עד לקבלת סירופ חרובים נמשך כשש שעות. מלווים את העיבוי כל העת ובאמצעות כף מיוחדת מסירים את הקצף שצף על הנוזל. התוצאה הסופית היא סירופ בגוון שחור.

לסירופ זה הפלאחים מייחסים סגולות מרפא. בחורף הם נוהגים לערבב אותו עם טחינה גולמית, מה שמעניק לסירופ טעם של חלבה. את התערובת הזו הם אוכלים על הבוקר והיא נחשבת למזון אנרגטי המחסן את האוכל אותו נגד כל מחלות החורף. סירופ זה נחשב כתרופה הטובה ביותר לטיפול באפטות שבחלל הפה ובפצעים.

חרובים לימים קשים

המעבר שלי לקפריסין היה מפנה משמעותי בחיי. אני מתגורר היום בבית מבודד בלב אזור חצי האי אקאמאס במחוז פאפוס. הצמחייה בו עשירה ומגוונת. באביב הוא מעניק מחזה של יופי עוצר נשימה עם צבעים וצורות שאבדו זה מכבר ברוב חלקי האי. קו החוף שלו עדיין בתולי ברובו. צבי ים ירוקים מוצאים בו מפלט, ועדיין רואים בו מדי פעם כלב ים נזירי. חזירי הבר האחרונים מצאו מקלט באקאמס וניצודו עד הכחדה במהלך המאה הזו. מגוון חיות הבר באזור זה מדרג אותו כאזור בעל חשיבות אקולוגית יוצאת דופן, לא רק עבור קפריסין אלא עבור הים התיכון כולו.

הצמחייה העשירה של אקאמאס כוללת למעלה מ-30 מינים של צמחים אנדמיים הנושאים את שם השמורה: Alyssum Akamasicum ו-Centurea Akamantis. הצבעוני הקפריסאי (Tulipa Cypria) שגם הוא אנדמי גדל רק באקאמאס. מתוך כ-50 סחלבים הגדלים בקפריסין ניתן למצוא כמחציתם באקאמאס. בחורף האזור מנוקד ברקפת הקפריסאית (Cyclamen Persicum), צמח שגם הוא אנדמי לקפריסין.

האזור בו אני מתגורר שופע במטעי חרובים. החקלאים כאן עדיין נוטעים עצי חרוב למחייתם. החרוב הקפריסאי שופע חרובים עבים ועסיסיים. קפריסין הקטנה נחשבת למדינה שמייצרת ומייצאת הכי הרבה סירופ חרובים. חודשי הסתיו נחשבים לעונה שבה החקלאים עסוקים בהפקת סירופ חרובים. המטייל באי פוגש חנויות שמוכרות רק מוצרים המבוססים על פירות חרוב, והנה אני שוב מוקף באוצר של ילדותי.

אבל לא רק עבורי נחשב החרוב אוצר: זרעי חרוב שימשו את אבותינו כמידת משקל, בעיקר של מתכות יקרות כמו זהב וכסף, ולמידה זו הם קראו בשם "גרא". מכאן גם נובע השם "קראט" לזהב.

אבותינו ניזונו על החרוב בעיקר בימים קשים. כך למשל נאמר בספר תענית כ"ד ב': "אמר הרב יהודה, בכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת: כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני דיו בקב חרובים מערב שבת לערב שבת".

הסיפור על רבי חנינא, רבי שמעון בר יוחאי ואלעזר בנו שניזונו תקופה ארוכה מחרובים מעורר את השאלה – האם הדבר אפשרי? מה שבטוח, הם סבלו מעצירות קשה.