על סדר ישן וסדר חדש

אחד הסממנים הבולטים של הרשתות החברתיות הוא השיח השטוח מחד והמילים הנחרצות מאידך. ויכוח בין ניצי רשת כולל לעתים מושגים שירידה לעומקם והבנת המציאות שהם מייצגים, עשויה לייתר את קיומו של הוויכוח עד לכדי הסכמה מוחלטת. קיומו של ויכוח נעוץ בעיקר בצורך בוויכוח כאמצעי לתקשורת חברתית אצל אחדים, ובצורך בתשומת לב אצל אחרים. רדידות השיח מובילה לשיח חרשים כשכל צד מפרש את המילים אחרת, לעתים הפוך. התוצאה היא התלהמות שטוחה.

בימים אלה אחד הוויכוחים ברשתות החברתיות הוא בשאלה – האם יש כזה דבר ״סדר עולמי חדש״ או שמדובר על תאוריית קונספירציה הזויה של ״מכחישי חיסונים״ למיניהם. כדי להחליט האם קיים ״סדר עולמי חדש״, יש לברר תחילה מהו בכלל ה״סדר העולמי״ הקיים וכיצד הוא התפתח. 

אתחיל בספויילר, ציטוט מפיו של הוגה דעות מתחילת המאה הקודמת – אופנהיים (לאסה פרנסיס לורנס אופנהיים, (1858-1919), משפטן גרמני אשר פרסם בשנת 1905 אשר הספר המקיף הראשון בנושא המשפט הבינלאומי הפומבי במסגרתו ניסח רבים מעקרונות היסוד במשפט זה) קבע עוד בשנת 1912 כי: ״משפט העמים אינו חל כלפי מדינות שמצויות מחוץ למעגל משפחת העמים; שיקול הדעת, ולא המשפט הבינלאומי, חל ביחסים עם מדינות אלה".

הנה כי כן, עוד בטרם פרצה מלחמת העולם הראשונה מקובל היה להגדיר מעגלי השתייכות של עמים ולאומים מתקדמים כ״משפחת העמים״. מי ששייך ל״משפחת העמים״ מתנהג על פי החוקים והכללים שהתגבשו במשפחה זו. שאר המדינות מצויות מחוץ ל״משפחה״ והיחס אליהן הוא בהתאם. 

המילים ״סדר עולמי״ לא נלקחו מפרוטוקולים גנוזים של בונים חופשיים אלא מפרוטוקולים של וועידות בינלאומיות. ניסיונות ראשונים לייצר כללים להסדרים בינלאומיים אנו מוצאים עוד בתנ"ך (שופטים יא)

יחסן של מדינות זו לזו והכללים המגדירים אותו נדון במסגרת הדיסציפלינה המשפטית המכונה ״משפט בינלאומי פומבי״. כללי המשפט הבינלאומי הפומבי נוסחו והשתנו עם השנים, והם מוגדרים ונאכפים על ידי המוסדות השונים אשר הקימה ״משפחת העמים״ ושתפקידם הוגדר מראש כמי שאמורים להיות שומרי הסף של קיום הסדר בתוך ה״משפחה״. מוסד העל לשמירת היחסים התקינים במשפחת העמים הוא ארגון האומות המאוחדות, אליו נגיע בהמשך.

המילים ״סדר עולמי״ לא נלקחו מפרוטוקולים גנוזים של בונים חופשיים אלא מפרוטוקולים של וועידות בינלאומיות. ניסיונות ראשונים לייצר כללים להסדרים בינלאומיים אנו מוצאים עוד בתנ"ך (שופטים יא). בהמשך, ניסיונות לייצר כללים רחבים ונוקשים יותר החלו בתקופת הרנסנס, כתוצאה מסוף העידן הימי בייניימי במסגרתו המתווכת היחידה בין המדינות הייתה הכנסייה הקתולית. 

בזמן ועידת קונסטנץ (1414), פלוול וולודקוויק – הרקטור של האוניברסיטה היגלונית (קרקוב, פולין) – תיאולוג, עורך דין ודיפלומט, הציג לראשונה את התיאוריה כי לכל האומות, יש זכות לממשל עצמאי ולחיים בשלום בארצם, אולם חשוב מאד לייצר כללים לתקשורת בין אותן יישויות מדינתיות. 

במאה ה-16 וה-17 באירופה, הכנסייה הקתולית איבדה את השפעתה הישירה בעניינים בינלאומיים. זה קרה כשמדינות קתוליות ופרוטסטנטיות נאבקו ביניהן על השלטון והצורך לייצר ארגון בינלאומי אחר שיקשר בין מדינות ניציות הפך לממשי. כשהדת הפסיקה להיות בסיס מקשר ומאחד והפכה להיות סיבת המלחמות – נוצר צורך למצוא מנגנון מגשר חדש.

הוגו גרוטיוס (1583-1645) היה משפטן הולנדי שניסח לראשונה כללים הנחשבים מרכזיים בהתפתחות המשפט הבינלאומי. הוא התפרסם בעולם בשנת 1625 עם פרסום ספרו "משפט המלחמה והשלום" שנחשב לטקסט המכונן של המשפט הבינלאומי. גרוטיוס שאב את רעיונותיו מהתנ"ך ומהברית החדשה, כמו הוגים ופילוסופים יווניים ורומיים. בספרו הוא ביסס לראשונה את דיני המלחמה וטען שיש לאפשר אותה רק במקרים מסוימים שבהם היא לגיטימית. הוא פיתח את תיאוריית ה״מלחמה צודקת" שכלליה הוגדרו ברוח התקופה:

היא נועדה למנוע פלישה. היא מיועדת להעניש עלבון כלפי אלוהים. הסמכויות הנכונות צריכות להצהיר עליה. צריכה להיות לה מטרה מוסרית. היא צריכה להיות בעלת אפשרות לניצחון. אין להשתמש באמצעים ברוטליים.

המטרה הסופית של המלחמה צריכה להיות בפרופורציה לאמצעים שהשתמשו בהם. כמו שידוע לנו היטב מההיסטוריה של המאות האחרונות, הכללים של גרוטיוס לא מנעו מלחמות ואפילו לא היה בכוחן להגביל את המלחמות ל"מטרות הנכונות" או להעניש מדינה שפתחה במלחמה מהסיבה הלא נכונה. 

רק בוועידת ז׳נבה בשנת 1864 התכנסו מדינות אירופה לראשונה על מנת לנסח את חוקי המלחמה ולהתחייב להם על ידי חתימה על אמנה בינלאומית. האמנה הראשונה עסקה בסוגיות של טיפול בפצועי מלחמה ובמסגרתה נוסד ארגון הצלב האדום הבינלאומי. בהמשך נחתמו שלוש אמנות נוספות, האמנה השנייה ב-1906 הרחיבה את עקרונות האמנה הראשונה גם למקרים של לוחמה ימית, השלישית ב-1929 פירטה איך חייבת מדינה לטפל בשבויי מלחמה, והרביעית ב-1949 הוסיפה לארסנל האמנות את הכללים לטיפול באוכלוסייה אזרחית בזמן מלחמה. האמנות נחתמו על ידי כל מדינות העולם אשר קיבלו על עצמן להתחייב לשמירת הכללים הללו בכדי להיות חלק מ״משפחת העמים״.  

בתום מלחמת העולם הראשונה התכנסו נציגים מרוב מדינות העולם והחליטו להקים גוף בינלאומי אשר מטרתו שמירה על השלום בין מדינות העולם תוך ניסיון לנסח מנגנון מסודר ליישוב סכסוכים. ועידת השלום בפריז (1919) ייצגה את הניסיון הרחב הראשון ליצור הסכמים גלובליים ורב צדדיים. נשיא ארצות הברית, וודרו וילסון, הציע בוועידה זו להקים את ארגון "חבר הלאומים", אשר נחנך שנה לאחר מכן בשנת 1920. 

כשמלחמת העולם השנייה פרצה, הסתבר שחבר הלאומים הינו חסר תועלת ויכולתו ליישב סכסוכים ולהבטיח את השלום הבינלאומי היא יומרה ריקה מתוכן. אז הוחלט על הקמת גוף בינלאומי חדש אשר יוכל (אולי) בעתיד לשמש כשומר הסדר והשלום בעולם. 

ב-1 בינואר 1942, פרנקלין רוזוולט נשיא ארה״ב פרסם את "הצהרת האומות המאוחדות" בשמן של 26 מדינות שהצהירו כי הן ילחמו כנגד מדינות הציר וב-24 באוקטובר 1945 הוקם ארגון האומות המאוחדות. 

מדובר בחטיפה מאורגנת, מתוכננת היטב ונפשעת. היא הביאה לכך שהוסר המחסום שבין הסכמת המדינות לאפשר למוסדות הבינלאומיים לנהל ולפקח על היחסים ביניהן, לבין אי ההסכמה לבטל את ריבונותן של המדינות

כפיפותן של המדינות לארגונים שהוקמו לאחר מלחמת העולם השנייה נובעת מרצון חופשי של המדינות ומתפיסת עולם שגורסת כי השתייכות ל״משפחת העמים״ (הכוללת את הכפיפות לחוקים במשפט הבינלאומי הפומבי), משרתת את האינטרס המובהק של המדינה לתועלתה ולתועלת אזרחיה.

בארגון הגג של מדינות העולם – ארגון האומות המאוחדות – שהוקם כאמור בשנת 1945, חברות 193 מדינות, כמעט כל המדינות הריבוניות בעולם.

לארגון שש זרועות עיקריות, אחת מהן היא מועצת הביטחון, והשנייה אשר זכתה לפרסום נרחב בשנתיים האחרונות היא ארגון הבריאות העולמי – WHO..

על פי אלו כללים נוהג אותו ארגון גג של משפחת האומות? סעיף 38 לחוקת בית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ) ) ניסח את מקורות המשפט שעליהם מתבסס המשפט הבינלאומי בבואו ליישב סכסוכים בינלאומיים. חמשת המקורות הם:

הסכמים בינלאומיים. מנהג (custom).). עקרונות משפט כלליים, המשותפים לכל המדינות. החלטות של בתי דין: הן מדינתיים והן של טריבונאלים בינלאומיים. כתבי מלומדים ומשנתם ל גדולי הסופרים, כאמצעי עזר לזיהוי המשפט הבינלאומי (ולא כמקורות עצמאיים).

מהן הסנקציות שיכול אותו ארגון בינלאומי להטיל על מדינות מפירות או סרבניות? 

הפרות בסיסיות של האמנות עליהן חתומות החברות באו״ם יכולות להיות מדוסקסות בעצרת הכללית. העצרת הכללית אינה יכולה לקבל החלטות פעולה, אך תחת ההחלטה "מתאחדים לשלום" (Uniting for Peace, GA/RES/0377),  היא הצהירה כי היא יכולה לאשר שימוש בכוח אם הייתה הפרה של שלום או פעולות איבה, אם מועצת הביטחון לא פעלה בשל הצבעה שלילית של אחד מהחברים הקבועים (כלומר, הטלת וטו). היא יכולה לתבוע פעולות כלליות אחרות (כגון סנקציות פוליטיות).

מדינות יכולות בהסכמה הדדית להביא סכסוכים לגישור ולפשרה לבית הדין הבינלאומי לצדק, שממוקם בהאג, בהולנד. פסקי הדין שניתנים על ידי בית הדין במקרים כאלה הם ברובם הצהרתיים שכן אין לבית הדין כלים לאכוף את החלטותיו.

עד כאן הסדר העולמי הישן בתמצית ובהנחה שאין איש החולק על קיומו וטוען כי העובדות שפורטו לעייל הן ״קונספירציה״.

אז מה לגבי הדיבור העכשווי הלא ברור אודות "ממשלה עולמית"?

ובכן, קלאוס שוואב לא המציא אותו. גם הרעיון לכונן ממשלה עולמית אינו רעיון חדש. ניתן למצוא דברי שבח וסנגוריה לנחיצותה של ממשלה עולמית שכזו בכתבי הפילוסוף עמנואל קנט (אשר דן בעניין זה בחיבורו לשלום נצחי משנת 1795), בכתביהם של וינסטון צ'רצ'יל, אלברט איינשטיין, ברטרנד ראסל ומהאטמה גנדי. יש הטוענים שגם בקרב רבנים בולטים הרעיון עלה ובהם הרב כלפון משה הכהן שחי בתוניסיה, ומכלוף אביטן שחי במרוקו. כל אחד מהם בנפרד הגה חזון אוטופי שבמרכזו ממשלה עולמית שמנהלת את העולם לרווחתה של האנושות.

ואכן, מטרותיה המוצהרות של ממשלה עולמית לא זקוקות כלל לפרשנות או לסנגוריה: שלום עולמי, רווחה אנושית, שיפור תנאי החיים לרובד העני באוכלוסיית העולם ועוד ועוד מטרות חשובות, חיוביות ואפילו רצויות בפי כל.

היום ישנם מי שסבורים שמשבר הקורונה חשף בפני האנושות מזימות זדוניות לכינון סדר עולמי חדש, מסוג חדש, שלאו דווקא נועד להיטיב עם האנושות כולה. אני, אגב, נמנית עמם. רבות ממדינות העולם, ובעיקר מדינות הנחשבות ה"עולם המערבי", הגיבו באופן זהה ואחיד למשבר הקורונה ונוהלו על ידי מקור סמכות אחד – ארגון הבריאות העולמי. כל המדינות המערביות נקטו באותה דרך פעולה, אכפו את אותם חוקים דרקוניים והגבילו את אזרחיהן על פי הוראות שניתנו מגוף שבמהותו אמון על היחס שבין המדינות, בין חברי המשפחה. לראשונה, הגוף הבינלאומי הזה קבע מה יקרה ומתי בכל המדינות כולן.

קביעותיו של ארגון הבריאות העולמי נאכפו על ידי רוב מוחלט של המדינות גם כאשר הקביעות עמדו בסתירה לחוקה (ארה"ב) לחוקי יסוד (ישראל) או לשיטות ממשל ומשפט של המדינות הדמוקרטיות כולן. ארגון הבריאות העולמי הפך בהרף עין להיות הממשלה העולמית המכתיבה את תגובת הממשלות למגיפה – אמיתית או בדויה. בבת אחת כל הממשלות עשו סגרים, כפו מסיכות, ביטלו את המוסדות המחוקקים והפעילו חקיקה מינהלית. במקביל, הן קיבלו בברכה ובאלם פה תקשורת חד מימדית עם מסר אחד בלבד בנוסח סין. משבר הקורונה, אם כך, היה מסדרון מעבר בין קיומם של מנגנונים בינלאומיים העוסקים ביחסים שבין מדינות,  לבין מנגנון בינלאומי השואף לנהל את המדינות עצמן ובשיטות שבינן לבין דמוקרטיה אין כל דמיון.

הציבור שאינו בקי בשורות הכסף ואינו יודע שתאגידי ענק פרטיים הפכו להיות מקורות המימון העיקריים של המוסדות הבינלאומיים, מתקשה להבין את המניע של מוסדות בינלאומיים לקדם אג'נדות תאגידיות. בדיקת שורת הכסף מחייבת מסקנה, שהתאגידים שהשתלטו על המנגנונים הבינלאומיים, נחטפו על ידם לקידום האג'נדות העסקיות והאחרות של עצמם.

 משבר הקורונה הוכיח שהרצון הכן של המדינות להשתייך ל״משפחת העמים״ יכול להיות מנוצל בקלות לרעה על ידי תאגידים פרטיים שהשתלטו על המוסד הכה חשוב הזה, ארגון האומות, והפכו אותו לכלי לגיטימי ליצירת אותה ״ממשלה עולמית״. אבל לא מהמניעים הנאצלים שעליהם בירכו איינשטיין, צ׳רצ׳יל והרבנים שציינתי, כי אם ממניעים של שליטה, כוח ובצע כסף.

משבר הקורונה הוכיח, שהכפיפות מתוך רצון חופשי לכללים שנקבעו על ידי הארגון שמייצג את ״משפחת האומות״, מנוצלת לרעה על ידי תאגידי ענק תאבי בצע ושליטה, ואלה
השתלטו על המוסד הכה חשוב הזה ומנצלים אותו למטרות זרות לתכליתו מלכתחילה.

אז יש סדר עולמי חדש או אין? לעניות דעתי, אנחנו מצויים לקראת שיאו של ניסיון ההשתלטות התאגידית על מוסד שכוונתו הייתה פעם טובה וטהורה, אבל הוא נחטף ע״י כוחות עוינים. הממשלות שהחזיקו בשרביט ניהול המדינות בעת משבר הקורונה, משבר אמיתי או בדוי נדע לבטח בעתיד, הלכו שבי אחרי ההונאה התאגידית שהתבצעה בשמו של ארגון שבמקורו היה שוחר את טובת האנושות. במעשיהם הכופים, האלימים והאנטי־דמוקרטיים הם חשפו את פני הדברים לאשורם. הממשלות ששיתפו פעולה עם ההשתלטות התאגידית על ארגון הגג, אולי פעלו בתחילת המשבר ממניעים של טובת הציבור, אבל המשיכו לדבוק בנרטיב שהוכתב להם גם לאחר שהובהר שמדובר בניסיון הפיכה גלובלי, גם כאשר כבר ניתן היה להבין שהארגון המנהל את ״משפחת העמים״ נחטף ונשלט בידי כוחות תאגידיים שמרוקנים לכיסם את קופות המדינות החברות בארגון החטוף.

מדובר בחטיפה מאורגנת, מתוכננת היטב ונפשעת. היא הביאה לכך שהוסר המחסום שבין הסכמת המדינות לאפשר למוסדות הבינלאומיים לנהל ולפקח על היחסים ביניהן, לבין אי ההסכמה לבטל את ריבונותן של המדינות. אנו מצויים לקראת שיאו של הניסיון הזה לבטל את ריבונותן של המדינות החברות במשפחת העמים. הניסיון עלול להצליח אם מנהלי המדינות לא ידעו לעצור את הסחף ולומר ״עד כאן״. 

האם ניתן לעצור את התהליך? כן. על מנהלי המדינות להבהיר באופן חד משמעי כי ההסכמה שניתנה בשם המדינה לכוף עצמה לכללים המסדירים את מערכות היחסים בתוך משפחת העמים ובין חבריה, לא כללה הסכמה לביטול הריבונות העצמית וודאי שלא כללה הסכמה לשעבוד המדינה עצמה על אזרחיה ומשאביה לאותה ממשלה עולמית שמינתה את עצמה בעצמה במהלך החטיפה.

אם כך, לא מדובר בתיאוריית קונספירציה. זהו תהליך גלובלי שמטרתו ביזת המדינות ושליטה בהן בתחפושת ובאיצטלה של הצלת העולם מפני עצמו. מדובר בתרמית של ממש. היא תיכשל רק אם אזרחי העולם יצהירו כי אינם מסכימים לשלילת החופש והחירות שלהם. רק אם הם יבהירו שנתנו הסכמה לקיומם של מוסדות בינלאומיים לקידום שלום וחירות בין המדינות, הם מעולם לא נתנו הסכמה לביטולן של המדינות, לביטול עצמאותן ודאי שלא נתנו כל הסכמה ואפילו לא ברמז, לחטיפת המנגנון הבינלאומי שתכלית הקמתו טובת "משפחת העמים" והפיכתו למכשיר שתכליתו קידום שורת הרווח של התאגידים החוטפים.

הכותבת היא עורכת דין