מה לא עשיתי כדי להשכיב את תרצה בלומשטיין. אני למדתי בעל פה חלקים שלמים של "ייבגני אונייגין". טולסטוי, דוסטוייבסקי, טורגנייב, אנה אחמטובה ומאיאקובסקי – שום אות שכתבו מימיהם לא נמלטה מידי בניסיון החלטי ונואש להרשים את איילת החן הזאת, תרצה בלומשטיין המתוקה מכל שלי. אני זוכר איך גידלתי זקן-תיש כמו של החבר איוואן איליץ', ואף למעלה מכך, הרחקתי לכת עד כדי נסיעה אל מורה רוסי זקן למשחק, פעמיים בשבוע באומניבוס של "המסיע" לטבריה, שישים ורסטאות ושלוש שעות בכל כיוון, הכל בניסיון עיקש לסגל לעצמי את היציבה והמחוות הרטוריות של מייסד המהפכה. הייתי טוב בזה כל כך, מסתבר, עד שצביקה שלפנבלוק מהפלחה אמר שנראיתי בדיוק כמו מנהיג דגול של האינטרנציונל ואם לא ביש המזל שנולדתי יהודי, ומה עוד שגדלתי בקיבוץ "כפר חרולים" ולא בפלך קאזאן הרי שאין ספק שהייתי זוכה להנהיג את הפרולטריון העולמי כולו…
תוכן בלעדי למנויי בראשית
לצפייה התחברו או הצטרפו (שבוע ראשון מתנה!)

לא משנה אם תפתחו היום את ערוץ 13,14, Y-net, וואלה או מאקו, סביר להניח שתמצאו את אותו תמהיל ידיעות שנע על הספקטרום בין תחזיות אפוקליפטיות, פרסומות וקליקבייטים.
מה זה עושה לתודעה שלנו? איך זה משפיע עלינו שכולם מתבוננים על העולם דרך אותו פילטר שחור, מתועש וחסר חיים? איך זה משפיע על התודעה שלך?
טים קוק מנכ"ל אפל אמר פעם "אם אתה לא משלם על מוצר, כנראה שהמוצר זה אתה". בבראשית אנחנו מציעים לך להפסיק להיות המוצר של מהנדסי התודעה והתקשורת. אנחנו מזמינים אותך להחזיק בכיס עוד זוג משקפיים, כזה שאפשר להתבונן דרכו כשהכל נראה שחור ולראות שיש גם זווית אחרת, שממנה רואים צבעים ואהבה ואור, ולדעת שבזכותך קיים אמצעי תקשורת אחד שלעולם לא ימכור את הנשמה.

מנוי דיגיטלי – גישה מלאה לספריית התוכן של בראשית

מנוי חודשי למגזין "בראשית" – חודש ניסיון

מה לא עשיתי כדי להשכיב את תרצה בלומשטיין. אני למדתי בעל פה חלקים שלמים של "ייבגני אונייגין". טולסטוי, דוסטוייבסקי, טורגנייב, אנה אחמטובה ומאיאקובסקי – שום אות שכתבו מימיהם לא נמלטה מידי בניסיון החלטי ונואש להרשים את איילת החן הזאת, תרצה בלומשטיין המתוקה מכל שלי.
אני זוכר איך גידלתי זקן-תיש כמו של החבר איוואן איליץ', ואף למעלה מכך, הרחקתי לכת עד כדי נסיעה אל מורה רוסי זקן למשחק, פעמיים בשבוע באומניבוס של "המסיע" לטבריה, שישים ורסטאות ושלוש שעות בכל כיוון, הכל בניסיון עיקש לסגל לעצמי את היציבה והמחוות הרטוריות של מייסד המהפכה. הייתי טוב בזה כל כך, מסתבר, עד שצביקה שלפנבלוק מהפלחה אמר שנראיתי בדיוק כמו מנהיג דגול של האינטרנציונל ואם לא ביש המזל שנולדתי יהודי, ומה עוד שגדלתי בקיבוץ "כפר חרולים" ולא בפלך קאזאן הרי שאין ספק שהייתי זוכה להנהיג את הפרולטריון העולמי כולו.
את תרצה בלומשטיין דבר מכל אלה לא הרשים. "בתוליי לא יפלו קורבן לרגשות בורגניים ורכושניים במובהק כמו אהבה ותאוות בשרים המונית! בתוליי הם בשר מבשרה של המהפכה והם שייכים לכל חבר מפלגה באשר הוא ויוקרבו אך ורק לטובת מעמד הפועלים בכללותו".
לא שכנעו את תרצה בלומשטיין הסבריי שגילוי הדדי של רזי ההנאה הגופנית יוריד מעל ליבי מחשבות רבות, טורדניות ומעיקות המערבות אותה באופן ישיר ובלעדי ואשר ברור שמשעה שהן פוגעות ביכולתי להתרכז בקטיף (שהוא צורה חקלאית של ייצור פרולטרי), כולל הפסד שעות שינה רבות, הרי שהן כאבן בגלגלי המהפכה וחובה עליה, כחברת מפלגה נלהבת, למנוע את ההפרעה הזאת, ולו באמצעות הקרבת גופה על מזבח ניצחונו הסקסואלי של הפרולטריון. תרצה בלומשטיין חייכה, טפחה לי על הכתף והלכה לחליבה.
התנדבתי לשמש איכר עברי במחזה שעמד להיות מועלה, כמו כל שנה, בחג השבועות. הצטיינתי בחזרות, אני זוכר היטב. הייתי בטוח שהזעם מלא תודעת המעמד שסיגלתי לעצמי ישכנע את תרצה בלומשטיין באופן נחרץ שהליכה למתבן איתי בליל ירח מלא והענקת בתוליה לי (ובאמצעות כך לדור שלם של מהפכנים ציוניים צעירים), יהיו מעשה פרולטרי נכון וראוי.
בייאושי, הלכתי ללמוד ריקודי עם סובייטיים אצל ימימה פינקלבוים, החזירה המיובלת שהיגרה עם בעלה מבית אלפא לפני המון שנים. בעלה מת שבוע אחרי שעברו לכפר חרולים ומאז היא לא מפסיקה לרקוד ולפזז כאילו הייתה ריבה קוזאקית רכה בשנים. בתשוקתי הרדיקלית לתרצה בלומשטיין דבר ממכלול תכונותיה המזעזעות בעליל לא נגע לי ורקדתי איתה בחפץ לב. הזיעה שלה, שנטפה ממצחה גלים גלים כשתרגלנו את "הורה חלוצים", "הורה רגבים" ו "הורה תפוזים" יכלה להציף את הירדן, והרווחים שבין השיניים שלה היו כבירים כמו החורים שנפערו בקו ההגנה המצרי במבצע "יואב". אבל זה לא הפריע לי. הייתי אחוז דיבוק.
לאחר חצי שנה של תרגול עם החולבת המפזזת עצומת העכוז ימימה פינקלבוים, הרגשתי בטוח דיי להזמין את תרצה בלומשטיין לרקוד, לצלילי אקורדיון ולאור מדורה ב"חגיגת מרכס וטרוצקי" שארגנו ינקל פינטנבלוך ומוישיק קרייפלשטוק ברוב עם והדר, עם מוזמנים מכובדים מן הארץ כולה.
חזיז ורעם, מיד עם הצעד התימני הראשון באותה בכחנליה, סובבתי את תרצה בלומשטיין בגסות רבה מדי ימינה והיא נשמטה מידיי ועפה על דבורה פיצלשפריץ אחראית המכבסה. זו, בתורה, צללה היישר אל מרכז המדורה – בדיוק כשהגיעה לשיא שירת "הרוח נושבת קרירה" – יחד עם עותק מהמהדורה הראשונה והנדירה עד כאב של "הקפיטל" שהחזיקה בידה כדי להקריא בקול לכולם.
לימודי ריקודי העם שלי לא רק שלא כבשו את ליבה של תרצה בלומשטיין, הם כמעט ועלו לי בחברותי במפלגה.
לא אמרתי נואש: בשנה שלאחר מקרה המדורה המצער (דבורה פיצלשפריץ איבדה עין ואת התחושה ברגל שמאל, אני נודיתי מ "ועדת טיפוח שבילים" לחודש), התנדבתי לשמש איכר עברי במחזה שעמד להיות מועלה, כמו כל שנה, בחג השבועות. הצטיינתי בחזרות, אני זוכר היטב. הייתי בטוח שהזעם מלא תודעת המעמד שסיגלתי לעצמי ישכנע את תרצה בלומשטיין באופן נחרץ שהליכה למתבן איתי בליל ירח מלא והענקת בתוליה לי (ובאמצעות כך לדור שלם של מהפכנים ציוניים צעירים), יהיו מעשה פרולטרי נכון וראוי.
בערב ההצגה הייתי נרגש כנער: הייתי משוכנע שהערב זה קורה. המשחק שלי יפיל את תרצה בלומשטיין ברשתי הפרושה, ככלות כל הקיצין. הכל הלך נהדר, אפילו השיר ששרתי "הו אדמת דרדרים ברוכה" בליווי בללייקה עבר מצוין וכמה מהחברל'ך הוותיקים (למשל רעואל בינשטוק שהיה מעלייה ראשונה ועבד עם גורדון במסחה), אפילו מחו דמעה בחושך. כשסיימתי את השיר, הנחתי את הבללייקה בצד וקמתי על רגליי, מלא מוטיבציה כמו פועל-פלדה-קולקטיבי ונחוש לשחק את מונולוג "החלוץ ושכרו" שכתבה צפרירה קלמנשטיינוביץ', באופן שיהפוך אותי לאגדה.
אני אכן הפכתי לאגדה אחרי המונולוג הזה, אבל, אלליי, לא מהסיבות שפיללתי אליהן. קמתי מהשיר, הנחתי את הבללייקה בצד והתקרבתי לקדמת הבמה. הפרוז'קטור היה מכוון עלי: הכל היה מוכן למונולוג הדרמטי וטעון רגשות הלאום והמעמד לרוב. אבל בעודי מנסה לסגל לעצמי את עמידתו הגאה והאמיצה של האיכר העברי החדש, במפתיע ובאופן בלתי צפוי לגמרי, איבדתי את שיווי המשקל ונחתתי אפיים ארצה, או יותר נכון אפיים כיסא-הגלגלימה של זילפה דורנר-שלומציון, סבתו האילמת של ירחמיאל דרוצקוישוואלד, אשר רק שבוע לפני כן הובאה לקיבוץ. היא הגיעה אחרי ששבע שנים היתה מאושפזת בבתי חולים באירופה ולא דיברה מילה מאז שבנות הברית שיחררו אותה מהמחנות. הזקנה האומללה נבהלה כל כך עד שנפחה את נשמתה במקום ובאופן סופי, לא לפני כמה צעקות מבוהלות ונשנקות ביידיש גלותית. עוד הספקתי לחבק את ירחמיאל ולצעוק "היא חזרה לדבר! בלומה תראי!!!".
בלומה ראתה, אין לטעות בכך, היא ו"כפר חרולים" כולו. כולם ראו. אתם יכולים לתאר לעצמכם שההצגה כבר לא נמשכה. למעשה החיים בקיבוץ כולו לא נמשכו כסדרם לאחר מכן ומוסד הצגות חג השבועות בוטל כולו לעולמים. ירחמיאל דרוצקוישוואלד ניסה להטביע את עצמו בתוך הסיר הגדול של האורז במטבח. אני סירבתי לצאת מתחת למיטה ולא התגלחתי ארבעה חודשים תמימים אפילו שהמזכיר בא להגיד לי, אחרי חודשיים בערך, שלא נורא ואני לא אשם ושגם ככה הוא לא סימפט את ירחמיאל דרוצקוישוואלד מאז שהתמודד מולו על המזכירות והשתמש בטריקים מלוכלכים, האזיאט בתחפושת. המזכיר אפילו אמר שירחמיאל סתם הביא איזו זקנה ערירית מעולי המגרב וסיפר לכולם שהיא סבתא שלו מהמחנות. אני לא כל כך האמנתי לו, וחוץ מזה כולם שמעו שהיא דיברה יידיש לפני שהיא מתה. המזכיר אמר שניבים מסוימים שרווחים מאוד בצפון הרי האטלס נשמעים כמו יידיש בדיוק. לך תדע.
אם אתם תוהים, אז היתה סיבה טובה מאוד ללהיטות שלי: תרצה בלומשטיין הייתה הסייחה החלוצית העבריה מעוררת התיאבון ביותר בכל פלסטינה, כולל עבר הירדן המזרחי. החל מירכי האיכרה השריריות שלה, הטובלים בחלב ובדבש, ועד דדיה השופעים והמתריסים שמעולם לא בא עליהם עול-חזייה. הילוכה הגא והחופשי, קומת-האיכרות התמירה והזקופה שלה ושערה הסמיך האסוף בקפידה בשתי צמות שחורות משחור, שלא לומר מילה על עיני התכלת השובות שלה, חיתוך דיבורה החינני וצחוקה המתגלגל במתיקות מכאיבה. כולה הייתה שלמות ולפי דעתי ראויה היתה הציונות כולה שתתרחש, על גאולת האדמות ופרעות תרפ"ט וההעפלה הבלתי ליגאלית , רק כדי שתיוולד תרצה בלומשטיין.
ארבעה וחצי חודשים לאחר שחזרתי, באופן הדרגתי וכאוב, לצאת מבדידות חדריי ולשוב לעבודה בשדות וברפת, מת יוזף סטאלין, שמש העמים הנאצלת, האב הרחמן של כולנו. הקיבוץ כולו היה שרוי באבל עמוק וכבד מנשוא: הדגל בכניסה לקיבוץ הורד לגמרי ובכניסה לחדר האוכל ולבית הילדים הוצבו שולחנות עם נרות-תמיד דולקים ודיוקנאות של המצביא והמנהיג הדגול במדים וגם בבגדים אזרחיים. האווירה היתה שחורה וכבדה והרגשנו שסוף העולם עלול להתרחש בכל רגע, עכשיו משאיבדנו את המצפן המוסרי ומורה הדרך הנבואי שלנו.
פגשתי את תרצה בלומשטיין כשטיילתי בערבו של יום אסוננו בשבילי הקיבוץ לאור הלבנה, חולם עליה בדיוק. בתחילה חשבתי להתחמק, היטב זכורים היו לי האסונות שהבאתי על עצמי ועל "השומר הצעיר" כולו בניסיונותי הכושלים מולה. אבל נראה היה שלא היה איכפת לה מכל אלה. היא נראתה שבורת לב ואחוזת צער כל כך. "מה קרה, תרצהל'ה?" שאלתי אותה בחשש-מה והיא רק ענתה "סטאלין, סטאלין איננו, מה נעשה?" עוד בטרם היה סיפק בידי לענות והנה תרצה בלומשטיין מרטיבה את חולצת השבת שלי בדמעותיה החמות. "בואי, נשב כאן בצד, תרצהל'ה" אמרתי. מעשה שטן, נפגשנו בדיוק ליד המתבן.
אחרי שליטפתי את ראשה משחרר המולדת, הנהדר, בניסיון להרגיעה, היא הביטה עמוק לתוך עיניי המשתאות, עיניה מבהיקות מדמעות, עורה שזוף ולוהט מעבודה בשדות ומלהט נעורים מהפכניים ואמרה "אני רוצה שתדע אותי עכשיו, שתדע אותי הערב הזה, כדי שלעולם לא אשכח את הערב שבו איבדנו את אבינו, אוה, אבינו" ולמראה סימן השאלה המתהווה בעיניי, הוסיפה: "אני מתכוונת למה שאמרתי ברצינות. דע אותי עכשיו, עכשיו!" צעקה כמעט והחלה תולשת את חולצת השבת שלי מעליי.
אני הפשטתי אותה לגמרי וידעתי אותה, את תרצה בלומשטיין, ידעתי אותה וידעתי יופי גדול יותר מכל שדות הפלחה והמטעים של כפר חרולים וכל התנועה הקיבוצית ביחד. לפרקים היה נדמה לי אפילו שאולי טוב שסטאלין מת, אם זה מה שזה עשה לתרצה בלומשטיין, ולי, חמש פעמים באותו ערב גורלי.
שבוע לאחר ההתרחשות במתבן עזבתי את הקיבוץ. ליל ההילולים הכנעני של תרצה ושלי במתבן הותיר אותי מרוקן אידיאולוגית. טעמו של העמל החלוצי ניטל ממני באחת. את תרצה לא ראיתי עוד. חודש לאחר מות סטאלין, היא נסעה למוסקבה ללמוד ספרות וקולנוע. בשלושים ומשהו השנים שעברו מאז איש לא שמע ממנה.







































































