פרעה זה גם פה

פרשת השבוע וזו שלפניה גוללות את סיפור התורה המוכר ביותר בעולם: משה ופרעה, שלח את עמי, עשר המכות, דם על המשקוף, מעבדות לחירות בחצי הלילה. על אף שהסיפור מוכר כל כך, בכל שנה אני באה אל פרשת בֹּא בתחושה עמוקה של אי–נחת, אפילו פחד, מה אמצא שם עכשיו. מציצה אל הטקסט מבין אצבעות המכסות על העיניים, כמו ילדה שיודעת שמגיע החלק המפחיד בסרט, הרגע שהוא גם השיא וגם השפל. אולי דווקא משום שהסיפור מוכר כל כך, עד כאב. וכך נפתחת הפרשה:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁה–בֹּא אֶל־פַּרְעֹה, כִּי־אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת־לִבּוֹ וְאֶת־לֵב עֲבָדָיו, לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ׃ ההברה הפשוטה הזו, בוא, חוזרת ודוחקת. בוא, אל ליבו הפועם. בוא אל קרבו המדמם. בוא. אולי אם לא היה דוחק בו כל כך לא היה משה בא, אל עוד מכה ועוד מכה, צופה בארץ מולדתו, הארץ שבהיכלות ארמונה הוא גדל, קורסת ונמחצת, המים החיים הופכים לדם, האדמה נמלאת גופות מבאישות של חיות מתות, שדות התבואה האינסופיים נשמדים ושוממים. לשם מה? וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן־בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם … וִידַעְתֶּם כִּי־אֲנִי ה'; כל הפירוטכניקה הזו נדרשת כדי לצרוב בתודעה האנושית סיפור התעללות שימשיך לעבור מדור לדור, שימשיך להתגלם במסע האנושות, ואנו ממשיכים לקרוא בו, לדרוש בו, שוב ושוב באים אל פרעה. למה? מה הטעם? "כְּכֶלֶב שָׁב עַל קֵאוֹ–כְּסִיל שׁוֹנֶה בְאִוַּלְתּוֹ" (משלי כ"ו:יא). הדימוי של כלב שמתעקש לאכול שוב את מה שכבר יצא מהגוף שלו אינו מחמיא במיוחד, אבל הפסוק הזה מתאים בעיניי לענין הזה, בעיקר בשל הסיפא שלו – האיוולת.

ברברה טוכמן, בספרה המפורסם "מצעד האיוולת" (1984), ביקשה לבחון את הפרדוקס של ממשלות הנוקטות מדיניות החותרת בבירור תחת האינטרסים שלהן–החל מפרשת הסוס הטרויאני וכלה במלחמת וייטנאם. סיפור המכות ויציאת מצרים יכול היה בהחלט לשמש הקדמה לספר. זהו אבטיפוס האיוולת: שלטון יציב, מונע מכוח הרס עצמי גדול ממנו, מקריב את עמו ואת ארצו בניסיון לעצור את הבלתי נמנע. כוח ההרס העצמי הזה טמון בתודעה הפרעונית ההגמונית. לבו של פרעה כבד ונוקשה, מכור לסיפור של עליונותו האלוהית, מכור לכלכלת שפע המבוססת על שעבוד וניצול. סיפור עשר המכות מלמד אותנו את הכרוניקה הידועה מראש של האימפריות הנופלות, של השילוש הקדוש: הון–שלטון–עיוורון. האיוולת תמיד ברורה יותר מבחוץ, או בדיעבד. בזמן אמת, היחידים שלא יכולים להתעלם ממנה, שעבורם האיוולת בהירה כאור השמש, הם רק המשועבדים עצמם – ומי שאוזנם כרויה לזעקתם. אך לבו של פרעה ולבבות עבדיו נותרים כבדים ועיניהם קהות. גם כאשר המכות מגיעות בשלשות, מפריכות את הקונספציה של עליונות החרטומים ופוגעות בבטן הרכה של הכלכלה המקומית ובריאות הציבור. גם אחרי שהארבה מכלה את כל שאריות המזון שהצליחו להציל ממטחי האש והקרח של הברד, גם אז, מסרב פרעה לוותר על הקליפה הדקה שנותרה מאדנותו ומעדיף לשבת לבד בחושך, רק לא להודות שטעה, שאין לו זכות או דרך להמשיך לשעבד שבט קטן שהפך לעם.

פרשני ימי הביניים ראו בכובד לבו של פרעה תסמין של איוולת, אותו הם פירשו בעזרת פסוק אחר מספר משלי (כ"ז:ג): "כֹּבֶד אֶבֶן וְנֵטֶל הַחוֹל וְכַעַס אֱוִיל כָּבֵד מִשְּׁנֵיהֶם; ישראל נמשלו לאבן ולחול, "וְכַעַס אֱוִיל (פרעה) כָּבֵד מִשְּׁנֵיהֶם, הֱוֵי כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ" (שמות רבה י״ג:א׳). שנות קיומו הארוכות של העם היהודי כמיעוט תרבותי תחת מערכות שלטון מתחלפות על פני הגלובוס הפכו אותו, אותנו, לחיישני איוולת מנוסים. הרבה פרעונים עברנו, מהרבה מצרים נגאלנו. אך הבחירה להתמקד בשאלת איוולתו, כעסו או רשעותו של פרעה, הופכת לאיוולת בפני עצמה כשהיא מתקבעת על הזהות הלאומית הן של האוויל והן של האבן והחול. מי ששבים פעם אחר פעם ללמוד את התורה הזו, מאותה זווית, מתוך אותה תפיסת עולם של ישראל מול מצרים, של אנחנו הטובים והם הרעים, הופכים בדיוק לאותו כלב, השָׁב עַל קֵאוֹ.

אני קוראת את הסיפור הזה השנה ורואה את דמותו של פרעה משתקפת בשלטון צבאי חסר פשרות על אוכלוסיה אזרחית. אני רואה את כובד לבו של ממשל פרעה מתגלם במערכות המתפעלות מבוכי מחסומים, גזירות סגרים, שרירותיות מערכת של היתרים, מבצעי מעצרים ליליים ושיטות לוחמה פסיכולוגית גסות ורועמות. אני יודעת שכל המערכות האלה עשויות מאנשים שהם אנחנו, יצירי תפיסה של מלחמת אין–ברירה, של צבא מוסרי המגן עד חורמה. אנשים שפוחדים מהגוי הגדול הקם עלינו מתוך עם העבדים וממשיכים להקשיח לבנו כלפיהם, לעצום את עינינו מלראות בסבלם, והנה העיוורון ממשיך להוביל אותנו באותה דרך של איוולת.

אני קוראת את הפרשה השנה ורואה בקהל המפגינים העצום היוצא לרחובות את עבדי פרעה המפוכחים שמנסים, רגע לפני שבא הארבה, לבלום את העגלה המתדרדרת: "וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי פַרְעֹה אֵלָיו: עַד־מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ? שַׁלַּח אֶת־הָאֲנָשִׁים וְיַעַבְדוּ אֶת־ה' אֱלֹהֵיהֶם! הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם?" (שמות י':ז). אבל פרעה לא מוכן לוותר על ההגמוניה שלו. הוא מנסה "לנהל את הסכסוך", מציע פשרות–שרק הגברים ייצאו, שישאירו כאן את הצאן והבקר–פשרות שאין בהן תוחלת או תועלת כי אי אפשר להישאר רק קצת דיקטטור, ואי אפשר לצאת רק חלקית מעבדות לחירות. היד האלוהית ציירה את הסיפור בצבעי יסוד ברורים: שחור לבן, אדום וכחול, פרעה ומשה, מצרים וישראל. אלפי שנים של מהפכות, אימפריות והגירות, ערבבו את הצבעים על הפלטה. ואין מה לעשות: אנחנו גם פרעה. האחר הוא גם ישראל. מי שכבר לא כאן איתנו הוא האלוהים ההוא השומע זעקה, מתייצב, מזדהה ופועל לבדו במרחב. אותו אלוהים נטע את עצמו בתוכנו בדמות הסיפור והותיר לנו את החירות האנושית החשובה מכל, זכות הבחירה. עתה מוטל עלינו לבחור עם איזו דמות אנו מזדהים ומה בכוונתנו לעשות עם זה.