צ'ק דחוי

צ'ק דחוי

בשבוע שעבר הבטחתי כאן המשך למדור שבו פיזרתי את חופן פניני החוכמה שצברתי עד יום הולדתי הנוכחי, חינם ובלעדית לקוראות בראשית וקוראיה. הגישה האגרסיבית הזו הוכיחה את עצמה כוויראלית פלאים, ולראייה, נוספו לנו עוד שני מנויים מלאים, מה שמקפיץ את תחזית ההישרדות של העיתון מ"כנגד כל הסיכויים" לסטטוס הנחשק של "כנגד רוב–רובם המוחלט של הסיכויים". איש העסקים שבי רוצה למנף מיד את ההצלחה ולהמשיך בדהירה לעבר היעד הנכסף של "כנגד רוב הסיכויים אם אתה עדיין מאמין בפיית השיניים"; אבל העורך האחראי שבי נאלץ לוותר על מכרה הזהב הזה כי פתאום כולם מדברים על מלחמת אחים ואחיות, וזה, בסליחתכן, קצת יותר חשוב מהטיפ שרציתי לחלוק איתכן על איך לזכות בהכנסה פסיבית של שני מיליון שקל תוך שנה. זה יכול לחכות שבוע, קצת סולידריות.

דוקטור אפרתי, עזור לי להחלים

בעניין מלחמת אחים, קודם כל אדהים ואומר: אני נגד. לא מגניב בכלל. מה עוד שעדיין לא התאוששתי מהקודמת. כי מלחמת אחים, למי ששכח או למי שהדחיקה, כבר היתה לנו כאן ממש לא מזמן, בגדול.

אחים שלי קראו לי רוצח ומטורף.
אחיות שלי אסרו עלי להיכנס להופעות שלהן, למסעדות שלהן, לחנויות שלהן.
אחים שלי גירשו אותי מהפגנות "שמאל" כי לא עטיתי מסכה.
אח שלי בנט אמר שאני מרסס אנשים בתת מקלע וביקש מהורים של בני כיתתה של בתי לריב איתי.
אחות שלי זהבה אמרה שצריך להעלות אותי על אוטובוסים בכוח.
אחים רופאים שלי אמרו שצריך למנוע ממני טיפול רפואי מציל חיים.
אחיות וקרובות נמנעו ממני והתביישו בי כמו בפושע.
אחים החרימו אותי, אחיות הסיתו נגדי ופגעו בפרנסה שלי.
אח אחד נופף לעברי בסכין קצבים.

והחיים נמשכים, ומשפחה לא בוחרים, אלה אחיי ואחיותיי, לצידם אני צריך לפלס דרך לעתיד שיהיה אינשאללה קצת יותר טוב. למרות העלבון והפגיעה אין לי רצון להמשיך במלחמת האחים החד–צדדית הזאת. היום לכולם ברור שזה אכן היה ניסוי. לכולם ברור שההבטחות שפוזרו היו מוגזמות עד חלולות, התכשיר לא מנע הדבקה, והיעילות שלו כתרופה, אם בכלל, התיישנה תוך שבועות ספורים. מסכות מעולם לא הועילו ורק הזיקו, חיסון טבעי הוא החיסון הטוב ביותר, התו הירוק נועד לחיזוק משמעת ומעולם לא היתה לו משמעות בריאותית, והקורונה היא לא נגיף סוף האנושות אלא וירוס עונתי שאינו מסוכן למי שאינם באוכלוסיית סיכון, כמו שפעת. 

ועכשיו הפחד התורן הוא כאמור מלחמת אחים כאן אצלנו בישראל. וברקע מלחמה גרעינית ו/או משבר אנרגיה עולמי. אבל מתברר שגם אחרי שכמעט כולם שכחו מהקורונה, אחרי ש–96% מהציבור הצביעו ברגליים ולא נענו לקמפיין ההזרקה האחרון, גם כשממשלה חדשה מאיימת לכלות את פיסות הדמוקרטיה הנדירות שנותרו פה – יש מי שעדיין חשוב להם לשמר את מלחמת האחים ההיא.

מי? למשל עיתון "הארץ". מעולם לא היו לתאגיד "פייזר" ולמשרד הבריאות יצרני–תוכן טובים יותר מהעיתון הזה, כשבראש מחלקת הקריאייטיב עומד כתב הבריאות החרוץ שלא ידלג אפילו על שורה אחת מדפי המסרים של הקמפיין – עידו אפרתי.

לפני כמה שבועות בער לו ולעיתונו לפרסם כתבה גדולה שכותרתה: "שנתיים לחיסונים – המבצע שהציל את הישראלים ממוות, אך לא מוויכוחים". אפשר להכין ארוחה שלמה מהכותרת הזאת, הכל מגולם בה. נתחיל מהגאווה האינפנטילית – ממש כאילו זה היה קמפיין חיסונים פרטי של אפרתי, או של הארץ. (ובמידה רבה זה אכן כך). אחר כך "המבצע שהציל את הישראלים ממוות". נניח לרגע אחד גמיש שלמרות שלא התגלו פערים בתמותה בין מדינות מחוסנות למדינות פחות מחוסנות, אתה עדיין מאמין שבשוליים פה ושם הזריקות כן הועילו לכמה אנשים שהיו באוכלוסיית הסיכון ושרדו. אבל "הציל את הישראלים ממוות"? מה אתה, בן 8? גרופי? הישראלים כבר עמדו בכמה סכנות גדולות יותר. וכמובן הפואנטה: "אך לא מוויכוחים". אחחח, לו רק פייזר היו משווקים גם תרופה נגד ויכוחים. זה דבר נורא הוויכוחים האלה. אין דבר שיותר פוגע בדמוקרטיה ובטובת הישראלים. למה אנשים לא יכולים פשוט להסתדר בשלשות ולסתום? למה רופאים ואחיות ומומחים למחלות מידבקות מתעקשים לפתוח את הפה נגד כיוון הרוח? הם לא יודעים שככה עוברים ויכוחים? למה אנשים אוספים ומפיצים – מתחת למעטה ההשתקה של משרד הבריאות והמדיה המרכזית – עוד ועוד ידיעות על תופעות לוואי קשות? ולמה הם מפרסמים גם דו"חות גנוזים של פייזר שידעה על התופעות האלה עוד בטרם התכשיר יצא לשוק? באמת. למה להתווכח על כל שטות?

אין מה לומר, העלה נקודה. קראתי בזמנו את כל הכתבה והפנמתי. שתוק גבי, אמרתי לעצמי, תציל את עמישראל מוויכוחים. 

אבל אפרתי נשאר ער ודרוך, המלחמה לא תמה עד שאחרון הווכחנים ישיר את המנון פייזר בשני קולות. השבוע הוא פרסם עוד מאמר מאלף בגרסת הדיגיטל של הארץ, תחת הכותרת: "למתנגדי החיסונים אין עניין בבריאות הציבור – או בחקר האמת." מתנגדי חיסונים? עוד אומרים ככה, כשכמעט כל המדינה סירבה לקבל את החיסון האחרון? זה לא ביטוי קצת בומרי? ומה החזיר את לוחם הבריקדות אל החומות? ובכן, שוד ושבר: הטריגר להסתערות המחודשת על הציבור הבדוי הזה (בניגוד למתנגדי כפייה ורמייה, שזה בהחלט ציבור הולך וגדל) הוא אישה אחת, או בלשונו "גברת" שנקטה פעולה על גבול הטרור ובלשונו הנוגעת ללב "מה גורם לגברת שמעולם לא הכרתי לשלוח לי מסרון אחרי חצות?".

כן כן, קוראות וקוראים יקרים, אנא הרחיקו ילדים מהעיתון: מישהי אשכרה העזה לשלוח לעידו האפרתי הודעה לאחר חצות. יתרה מכן, היא לא היתה בת אצולה מקורבת אלא סתם פשוטת העם, "גברת שמעולם לא הכרתי." ומה היה במסרון השנאה המזעזע הזה? ידיי רועדות, אבל חייבים להביט לאמת הקשה בעיניים: היא פתחה את ההודעה ב"היי עידו, נעים מאוד", שתבינו את החוצפה והגסות, כן? ובהמשך הביאה לידיעתו את ההקלטה המודלפת שבה בכירי משרד הבריאות דנים בדאגה בהשלכות ה"מדיקו–לגאליות" של הנתונים שמתחילים להגיע, אודות תופעות הלוואי של התכשיר.

עכשיו תגידו אתם – מה זה קשור לעבודתו של כתב בריאות בהארץ? למה זה עניינו? האם זה יעזור למנוע ויכוחים? בדיוק ההפך. האם זה הגיע כדרוש, במייל עם לוגו של פייזר או משרד הבריאות? ממש לא. אז איך היא מעזה? והוא הרי בכלל לא מכיר אותה, היא סתם גברת. אז קודם כל הוא מבטל את כל ההקלטה הזאת כשטות ועושה סלט פירות סלקטיבי מהנתונים (בניגוד לבכירי משרד הבריאות, שדווקא הביעו דאגה הרבה יותר עמוקה משלו). אבל זה לא מספיק.

הפגיעה החמורה הזו בשנת היופי של הסינדרל מרחוב שוקן (שלא שמע על כפתור ה"השתק" בטלפון, מה שמוזר כשמדובר במישהו שדווקא כן מצא את הכפתור הזה בחייו המקצועיים) כבר לא יכלה לעבור בלי תגובה, כי אחרת מה הלאה? הודעת מסנג'ר עם ציור של סמיילי עצוב? אי לכך, אפרתי החליט לעטות שריון וחרב, לחרף נפשו במדבריות פייסבוק ו"לצייר פרופיל של מתנגדי החיסונים." 

כתב הבריאות של הארץ שולט בפסיכופתולוגיה ממש כפי שהוא שולט ברזי הפארמה. בעבודת תחקיר מעוררת קנאה הוא הצליח לאסוף את כל הנתונים הדרושים (אישה ששולחת הודעה מעבר לשעות הקבלה ואיש אחד שאפרתי מכיר כבר 20 שנה שדווקא התחסן 3 פעמים, אבל כתב לו בטרוניה על מישהו צעיר שמת במפתיע) כדי להגיע למסקנות חותכות:

אין טעם לנסות להגיע "איתם" להבנה, הם לא מקשיבים (בניגוד לו, סמל הפתיחות והקשב).

"הם" חולי–נפש.

"הם" זה כמובן ״מתנגדי החיסונים״. רגע, לא אמרנו שחצי מהראיות שלו זה איש אחד שדווקא כן התחסן, שלוש פעמים? ואישה אחרת שלא כתבה את דעתה על חיסונים, רק עדכנה אותו אודות הדאגה של משרד הבריאות מההשלכות המשפטיות של תופעות הלוואי בקשר לתכשיר אחד ניסיוני? אל תתנו לזה לבלבל אתכם, זה בדיוק מוכיח עד כמה "הם" לא שפויים: הם אפילו לא יודעים שהם מתנגדי חיסונים, בשביל זה יש לנו את ד"ר אפרתי.

כעיתונאי אחראי הוא לא רק מונה את כל השאלות והקושיות שיש להעלות בקשר לאויב הנורא הזה, אלא גם מוצא להן מענה, בשורת הסיכום שלו: "התשובה לשאלות אלה לא נמצאת במחוזות ההיגיון, המדע או הרפואה, כי אם בחקר הנפש".

האמת שהתשובה הזאת טיפ–טיפה איכזבה אותי. אחרי כל העבודה המעמיקה הזו הייתי רוצה לדעת קצת יותר טוב מה בדיוק יש לי: סכיזופרניה? פרנויה? מאניה–דיפרסיה? פייזרפוביה? ובעיקר – דוקטור, בבקשה, יש לזה אולי תרופה? חיסון? משהו?

לוקוס פוקוס

אפרתי, כמו אובדן חוש הטעם בקורונה, הוא רק סימפטום. המחלה הרבה יותר עמוקה. אני לא מצפה ממנו או מהארץ שידבקו דווקא בעמדתם של רופאי מח"צ או פרופ' שפירא או ד"ר רצף לוי. זה בדיוק העניין – אני לא מצפה מהם לדבוק באף עמדה, אלא להביא לי את כל הקולות והטענות. או יותר נכון ציפיתי. 

מ"ידיעות","מעריב" או "ישראל היום" לא ציפיתי לשום דבר (ועדיין הצלחתי להתאכזב). הם מזמן שופרות גלויים של טבעת ההון–שלטון. אבל הארץ, שבמשך שנים רבות היה המפלט היחיד שלי כשרציתי להחזיק עיתון ביד? ונכון שבשנים האחרונות, עוד לפני הקורונה, כבר הועם זוהרו. לא השתגעתי על הנימה הגברית הלבנה החמצמצה שנבעה ממנו או מהתנשאות המעמדית שהוא הקרין (כולל הסלוגן העילאי "העיתון לאנשים חושבים"), ותיעבתי את הקלות שבה עברייני מין משגשגים בין עמודי העיתון. גם לא יכולתי להתעלם מסימני הזיעה במאמץ להיות WOKE – ועדיין לא לוותר על זכות המיזנטרופיה והאנטיפתיות. המודעות בעיתון מוכרות רהיטים שעולים כמו המשכורת השנתית הלא יציבה שלי, עם צילומים של אישה עשירה בת 60 לצד נער השעשועים העירום שלה, ובעיקר קונצרטים ואופרה וספרים וסרטים זרים וכל מה שהופך אותנו לווילה המעוצבת בג'ונגל שלנו. וגם ביקורת מסעדות שסוקרת לנו בכל שבוע ארוחה שעולה כמו עשירית משכר המינימום.

(באחת הביקורות שהתגלגלה לידיי מסביר שגיא כהן ששיפוד לוקוס ב–128 שקל זה מציאה: "לפני שאתם נזעקים, זה רק קצת יותר מפי שניים משווארמת פרגיות שרופה בקצוות וצ'יפס שטוגנו פעמיים". וואללה. אנחנו, שאוכלים לצערנו קצת יותר שווארמות וקצת פחות לוקוסים מכפי שהיינו מעדיפים, יודעים שאפשר להשיג מנת שווארמה לא רעה גם ב–35 שקל, שזה בערך רבע מהשיפוד הזה. ולמרות שאנחנו לא נספרים כנראה בקהל היעד של האנשים החושבים איכשהו כן זכינו ללימודי ליבה, ומהחשבון שצורף לביקורת עולה שארוחה מלאה במסעדה של השיפוד הזה תעלה לנו פי 10 מהשווארמה השכונתית שלנו).

ועדיין, הרגשתי שהארץ הוא הרע במיעוטו. והיו שם גם דברים שאהבתי לקרוא ונהניתי מהכתיבה שלהם (ניב הדס הוא גורו הטלוויזיה שלי). עד שהגיעה הקורונה, ופתאום נדמה שהעיתון עבר לרחוב מוזס. כותרות הפחדה ענקיות, ביזוי גס רוח של אנשים שחרדים לדמוקרטיה, הסתה מרושעת ואלימה נגד מי שלא הושיטו כתף למזרק – סיקור חד צדדי קיצוני בתקופה שבה היינו זקוקים לגישה ביקורתית יותר מכל. הארץ בגד בקוראיו, לפחות בקוראים כמוני שהאמינו שמתחת לכל הפגמים הוא עדיין יילחם על דמוקרטיה, על חופש ביטוי ועל זכויות אדם. מה גרם להארץ להתגייס למען קמפיין של תאגיד מושחת שחתם הסכם סודי עם מנהיג מושחת? איך העיתון שכל כך חרד לצוללות ושמפניות אדיש לחוק הסמכויות שפוגע בדמוקרטיה פי אלף מעשן הסיגרים של מילצ'ן?

שוקן שבורה

אפשר רק לשער. עמוס שוקן הוא איש עסקים מנוסה וממולח ששרד עם עיתונו את כל תהפוכות התקשורת בישראל. פעם מזמן גם הוא פתח עיתון מהפכני, חתרני וחוצפן, שאפילו לא היסס להפר את הוראות הצנזורה בישראל כשחשב שהן לא מוסריות. קראו לעיתון הנהדר הזה "חדשות". כתבתי שם, ולמדתי המון. גם שוקן למד שם הרבה. למשל שחופש ביטוי ומרדנות לא טובים לעסקים. העיתון נסגר תוך שנים ספורות.

בתקופת הקורונה כל אמצעי התקשורת עמדו מול תהום פיננסית, והארץ אולי ביתר חומרה. הסגרים, הבידודים והמשבר הכלכלי גרמו לסגירה כמעט מוחלטת של ברז הפרנסה העיקרי שלהם, המודעות. במקרה של הארץ, כאמור, זה היה חמור יותר, גם בגלל שממילא הוא לא בדיוק שיגשג, וגם בגלל שחלק הארי של הפרסום בו מגיע, כאמור, מהופעות וסרטים וקונצרטים וכל הדברים שנעצרו לחלוטין (טוב, וגם מיצרני רהיטים לקוגריות). 

מה עוד אנחנו יודעים? שממש באותה תקופה זרם לשוק שפע מופלא ממפרסם אחד נחוש – משרד הבריאות, שהקציב לשם כך לפחות 600 מיליון שקל. רק תחשבו כמה שיפודי לוקוס אפשר לקנות בכסף הזה.

הרבה אנשים קיבלו בתקופת הקורונה החלטות שהם אולי לא מתגאים בהן, למען ההישרדות הכלכלית. אבל הארץ לא רק מתגאה בהן, הוא גם ממשיך ביתר שאת, בתקופה שהלחץ הכלכלי כבר לא יכול להוות תירוץ. התו הירוק בוטל מזמן (לא בזכות מערכת העיתון וכותביו), היהודים נוהרים לקונצרטים והמודעות לאופרה הישראלית חזרו. אז למה ומדוע ממשיך העיתון להגן בנאמנות עיוורת על קמפיין החיסונים האומלל? בעיתונים ובאמצעי תקשורת אחרים, מיינסטרימים כביכול יותר מהארץ, כבר רואים טפטופים של ספקות, של שאלות, של דעות שלא הושמעו שם בעבר. ורק הארץ ממשיך בדקלום הרובוטי, מדלג עם סכין בין השיניים סביב כל הסתירות והפרדוקסים (מאז שהחלו החיסונים התמותה בישראל עלתה: אז או שיש תופעות לוואי קטלניות, או שהחיסון ממש ממש לא "הציל את הישראלים", לא?), מתנפל על כל מי שחשוד בעיניו בכפירה. למה? חסרים להם אויבים? הם לא מאבדים מספיק מנויים? מה האינטרס, מה הזווית?

חובבי קונספירציות היו ממהרים לתיאוריות אפלות של שוחד סמוי או סחיטה באיומים, אבל אנחנו אפילו לא מעלים אותן על דעתנו, גם לא ברמה הכי ספקולטיבית. אפשר אולי לנסות להבין את זה דרך עדשה פסיכולוגית, אבל אין לי שמץ מהכישורים של דוקטור זיגמונד אפרתי ולכן כל מה שאני יכול לעשות, בינה מלאכותית רדודה שכמוני שלעולם לא תשווה לאנשים חושבים, הוא להעתיק ולהדביק את דבריו שלו: 

"התשובה לשאלות אלה לא נמצאת במחוזות ההיגיון, המדע או הרפואה, כי אם בחקר הנפש. מה שמניע אותם אינו דאגה לבריאות הציבור או חתירה לחקר האמת, כי אם שימור זהותם העצמית". 

אי אפשר היה לנסח את זה יותר טוב. הארץ, במידה רבה מאוד, יצר את מיתוס השמאלן הישראלי הנאור, המשכיל, השקול. המיתוס הזה אמנם היה אגדה כבר משחר בריאתו (שמאל אותנטי הוא כזה שסוחף איתו את השכבות המוחלשות ואפילו מונהג על ידיהן – אלה שעבורם זכויות אדם אינן רעיון אקדמי או סטטוס חברתי אלא צורך דחוף וקיומי); אבל בשנים האחרונות הסדקים הולכים ומתרחבים, עד שהמאבק של העיתון – ושל אותו שמאל תיאורטי – הפך להיות לא סביב זכויות אדם או דמוקרטיה אלא, בדיוק במילים האלה, למען שימור זהותו העצמית. ואין דבר שמאחד קבוצה סביב זהותה העצמית יותר מאויב שיגלם תמונת נגטיב בוטה שלה. אם ברגע נתון אין כזה בדיוק, אפשר להמציא אותו: נניח, מכחישי–מדע הזויים שלא קוראים שירה ולא מכבדים את שעות המנוחה.