נדמה שכל פעם בימי ראשית הקיץ אני חוזר אל אותו קיץ "מעורר ערגונות", קיץ צבאי לוהט וראשון שלי בצבא ההגנה, והנה עכשיו, ניצב מול הנייר ותוהה איך חלפו 40 שנה וכל צליל ושבב–זיכרון נותרו כמזכרת מימי הנעורים. תחילת השירות הצבאי; עברתי מפה לשם, טירונות בשומרון, ארוחות שבת אצל דניאלה וייס, תפילות בבית הכנסת ומסלול משטרה צבאית. ואז הושלכתי, ובקו"ם, קיטבג חום אפור, מגרש המסדרים, מיונים, קורס מש"קי שלישות, שזרקתי את עצמי ממנו, ושוב – אוטובוסים אל בסיס הקליטה והמיון, תל השומר, חורף רטוב, אביב מתעורר, תורנויות מטבח וצחנה עזה של סירים ותבשילים. ארוחות צהריים של בננות ולחם פרוס. "אין לחזור לאחור, "קח תחתום בפינה" – שר שלום חנוך ברדיו. "ילדים אבודים, חתונה לבנה".
בתל אביב החל לפעול קו 100 לקהיר. "בוא לטעום מפירות השלום הטעימים", בישרה הכותרת, "קנה כרטיס וסע לפירמידות". באנגליה התאחדה ג'נסיס עם פיטר גבריאל להופעות, שמונה שנים לאחר הפירוק. חתמתי על נשק וישבתי ליד המתקן הצבאי וניסיתי לדמיין איך נשמעת ההופעה ההיא, מעבר לים, ביקום המקביל…
תוכן בלעדי למנויי בראשית
לצפייה התחברו או הצטרפו (שבוע ראשון מתנה!)

לא משנה אם תפתחו היום את ערוץ 13,14, Y-net, וואלה או מאקו, סביר להניח שתמצאו את אותו תמהיל ידיעות שנע על הספקטרום בין תחזיות אפוקליפטיות, פרסומות וקליקבייטים.
מה זה עושה לתודעה שלנו? איך זה משפיע עלינו שכולם מתבוננים על העולם דרך אותו פילטר שחור, מתועש וחסר חיים? איך זה משפיע על התודעה שלך?
טים קוק מנכ"ל אפל אמר פעם "אם אתה לא משלם על מוצר, כנראה שהמוצר זה אתה". בבראשית אנחנו מציעים לך להפסיק להיות המוצר של מהנדסי התודעה והתקשורת. אנחנו מזמינים אותך להחזיק בכיס עוד זוג משקפיים, כזה שאפשר להתבונן דרכו כשהכל נראה שחור ולראות שיש גם זווית אחרת, שממנה רואים צבעים ואהבה ואור, ולדעת שבזכותך קיים אמצעי תקשורת אחד שלעולם לא ימכור את הנשמה.

מנוי דיגיטלי – גישה מלאה לספריית התוכן של בראשית

מנוי חודשי למגזין "בראשית" – חודש ניסיון

נדמה שכל פעם בימי ראשית הקיץ אני חוזר אל אותו קיץ "מעורר ערגונות", קיץ צבאי לוהט וראשון שלי בצבא ההגנה, והנה עכשיו, ניצב מול הנייר ותוהה איך חלפו 40 שנה וכל צליל ושבב–זיכרון נותרו כמזכרת מימי הנעורים. תחילת השירות הצבאי; עברתי מפה לשם, טירונות בשומרון, ארוחות שבת אצל דניאלה וייס, תפילות בבית הכנסת ומסלול משטרה צבאית. ואז הושלכתי, ובקו"ם, קיטבג חום אפור, מגרש המסדרים, מיונים, קורס מש"קי שלישות, שזרקתי את עצמי ממנו, ושוב – אוטובוסים אל בסיס הקליטה והמיון, תל השומר, חורף רטוב, אביב מתעורר, תורנויות מטבח וצחנה עזה של סירים ותבשילים. ארוחות צהריים של בננות ולחם פרוס. "אין לחזור לאחור, "קח תחתום בפינה" – שר שלום חנוך ברדיו. "ילדים אבודים, חתונה לבנה".
בתל אביב החל לפעול קו 100 לקהיר. "בוא לטעום מפירות השלום הטעימים", בישרה הכותרת, "קנה כרטיס וסע לפירמידות". באנגליה התאחדה ג'נסיס עם פיטר גבריאל להופעות, שמונה שנים לאחר הפירוק. חתמתי על נשק וישבתי ליד המתקן הצבאי וניסיתי לדמיין איך נשמעת ההופעה ההיא, מעבר לים, ביקום המקביל.
ואצלנו? אריק איינשטיין עובר תאונת דרכים קשה. תקופת החלמה ארוכה,
"אולי צריך לתת לזה עוד זמן / החיים עוד לא חזרו למסלולם" אבל הוא לא יחזור יותר להופיע אף פעם עד מותו. בבאר שבע זורח כוכב חדש, מאיר בנאי. הוא מוציא שיר ראשון לרדיו בשם "אביתר", על שם אחיו הקטן, זה שיכבוש את הרדיו הישראלי 15 שנים אחר–כך. אני רואה במקרה את מאיר בנאי ברחוב בדיוק יום אחרי שהתארח אצל רם עברון, ואומר לו – "אתה לא מכיר אותי, אבל אני חייל ומשרת פה, ואתה נהדר ואני בטוח שתהיה אמן גדול", ובנאי מאיר פנים, מסמיק מעט, משפיל מבט, מחייך, אומר לי בלחש, "תודה, תודה", מדליק לעצמו סיגריה ומסתכל על רחוב דיזנגוף
1982 היתה שנה מוקצנת ואלימה ויפה ופורחת. מעטים הם הזמנים בהם האופל והאור נמהלים לבלי הכר, טשטוש מוחלט בין קסם התרבות ופראות האדם. שנה שצרבה את עצמה בדמי, בנפשי בכל כולי. בסוף מאי ניצחה אסטון וילה האנגלית את באיירן מינכן בגמר גביע אירופה ברוטרדם. האנגלים ניצחו את הגרמנים. זה, כשלעצמו, היה מעין איתות סמוי שהטובים יכולים על הרעים. כמה ימים אחר–כך הצטרפה ספרד לברית נאט"ו. ספרד, זו שהיתה בידי פרנקו זמן קצר לפני כן, שגדולי אמניה וציירה וסופריה וקולנועניה ברחו ממנו בתקופת הרודן, ופעלו מפריז ומז'נבה.
הייתי בן 18 וקצת, מאוהב באהבה. היתה לי חברה בנח"ל, בבקעת הירדן, והיו אהבות מזדמנות בתל אביב גם כן. כל פעם קצת. והרבה מאוד הופעות של שלום חנוך, "חתונה לבנה" – בקולנוע אורדע ברמת גן. בבריכת השולטן בירושלים. בבאר שבע. נסעתי לכל הארץ בעקבות האיש והאגדה; "פנים / מוזמנים / ואותות סכנה / מסכות / מחייכות / חתונה לבנה".
אותות סכנה הגיעו. ב–3 ביוני, שגריר ישראל בלונדון, שלמה ארגוב, נורה על ידי מחבלים פלסטינים מארגונו של אבו נידאל. עברו יומיים. מה יהיה, מה נעשה. ניסיון ההתנקשות הוביל ל"מבצע שלום הגליל", שלא היה מבצע, ולא שלום וגם לא הביא שקט לגליל. פשוט מלחמה. מלחמת לבנון הראשונה. דווקא התחילה יפה מאוד המלחמה, כמו ששת הימים, ב"מבצע ערצב 19" השמיד חיל האוויר הישראלי, ללא אבדות, את מערך טילי הקרקע–אוויר הסורי בלבנון והפיל 80 מטוסים סורים. איזה יופי.
בדיוק 15 שנה אחרי ששת הימים אנחנו מקבלים דיווחים מקרב סולטן יעקב וב–13 ביוני כוחות צה"ל מגיעים לביירות. זה קורה באותו ערב שבו נפתח בספרד מונדיאל 1982, ובלגיה מחוללת סנסציה ומנצחת 0:1 את אלופת העולם ארגנטינה. אני מעביר משמרות אינטנסיביות במפקדת חיל האוויר, עובר על מברקים, מתייק נתונים, מזעיק אלופי משנה ומפקדי טייסות כשמבקשים ממני.
בגלי צה"ל, בין תיסלם, יעל לוי, בנזין ויהודית רביץ, מדווחים על פלישת הכוחות המזוינים של ארגנטינה לשתי קבוצות איים, ועל ממשלת בריטניה ששלחה כוח משימה ימי. גם שם, מעבר לים קוראים לזה מבצע, או "משימה", ורק עם הזמן נכנעים וקוראים לזה "מלחמה". מלחמת פוקלנד. המלחמה שנמשכה 74 ימים עד ה–14 ביוני, והסתיימה בכניעת הכוחות הארגנטינאים ובהשבת הריבונות הבריטית על האיים. וממש כמו בכדורגל, גם הפרשן הצבאי של חדשות החוץ שם נותן את התוצאה: 649:255 – ארגנטינה איבדה במלחמה 649 חיילים. הבריטים החזירו 255 ארונות עם אנגלים מתים.
אבל מוזיקלית, געש ורחש הכל. תקופת הסער והפרץ ורוק נשי רענן: – "אני ראיתי יופי" של נורית גלרון לצד "במקום הכי נמוך בתל אביב" של אסתר שמיר ולצדן אלבום הבכורה הצנוע והיפהפה של יעל לוי. 11 ביולי – איטליה מנצחת את גרמניה המערבית בתוצאה 3 – 1 במשחק הגמר של מונדיאל 1982.
20 ביולי – ה–IRA מפוצץ שני מטעני חבלה במרכז לונדון, שמונה חיילים נהרגים ו–47 אנשים נוספים נפצעים.
ואצלנו? אריק איינשטיין עובר תאונת דרכים קשה. תקופת החלמה ארוכה, "אולי צריך לתת לזה עוד זמן / החיים עוד לא חזרו למסלולם" אבל הוא לא יחזור יותר להופיע אף פעם עד מותו. בבאר שבע זורח כוכב חדש, מאיר בנאי. הוא מוציא שיר ראשון לרדיו בשם "אביתר", על שם אחיו הקטן, זה שיכבוש את הרדיו הישראלי 15 שנים אחר–כך. אני רואה במקרה את מאיר בנאי ברחוב בדיוק יום אחרי שהתארח אצל רם עברון, ואומר לו – "אתה לא מכיר אותי, אבל אני חייל ומשרת פה, ואתה נהדר ואני בטוח שתהיה אמן גדול", ובנאי מאיר פנים, מסמיק מעט, משפיל מבט, מחייך, אומר לי בלחש, "תודה, תודה", מדליק לעצמו סיגריה ומסתכל על רחוב דיזנגוף.
החברים שלי כולם חיילים, ונלחמים שם מעבר לגבול בצפון, אבל בארץ ישראל הנורמליות רגילה ושלטת. חגיגות הזמר העברי בערד מתחילות אז, מה שיהפוך לפסטיבל ערד, ויסתיים בטרגדיה הגדולה באמצע שנות ה–90.
בינתיים, רוחות מן המזרח שוטפות את ישראל: חיים משה מכאן, ג'קי מקייטן משם, "צלילי הכרם" מתפרקת רשמית, וזוהר ארגוב לוקח את המדינה בתרועת חצוצרות ו"הפרח בגני". במקביל, בכיכר אתרים בת"א נפתח מועדון חדש בשם "הקולוסיאום". מועדון ריקודים ומקום מפגש לקהילת הלהט"ב, לפני שעוד קראו לה ככה.
גרייס ג'ונס – תגיד, זה גבר או אישה, שואלת אותי רונית החיילת, שלקחתי איתי להופעה – מופיעה בערב השקה חגיגי. אז מצד אחד, גרייס ג'ונס, אבל מצד שני נעמי שמר "אל בורות המים" ו"על כל אלה" ומתחת לרדאר של תקשורת המיינסטרים מתחיל לבעור "נכון להיום", תקליטו החשוב ביותר של זוהר ארגוב, שיהפוך אותו למלך המוזיקה המזרחית בחמש השנים שאחרי, ועד למותו.
גידי גוב מוציא תקליט משותף נוסף, שבו יוני רכטר הלחין, עיבד והפיק מוזיקלית. "40:06" הג'אזי ליטף את הנפש, הרגיע את הפחדים,המתח והקושי של אותם ימים. גוב שר ברדיו בציפורי לילה בגלי צה"ל: "כמו כלים שלובים / אני ואת / ביחד מתמלאים / עד קו הלב. / שנינו עכשיו בקו אחד, / יחד זורמים מיד ליד / פעם אני ופעם את" (אהוד מנור, "כלים שלובים").
גידי גוב שעם קולו החם, הגרוב הטבעי, ב"זהו זה" הוא היה שחקן, איש ההומור והקריצה. בשירים הוא היה נשמה חמה ויד תומכת: "…השחר מחכה כבר מעבר לפינה / השמש מסתובבת עכשיו / לעוד תנומה / אני מסתכל על פנייך / את חלומך מלטפת / קרן אור קטנה" (ענת גוב).
שותפו לכוורת, גזוז ודודה, דני סנדרסון, הוציא במקביל תקליט סולו ראשון. "בגודל טבעי". סנדרסון, שהיה צריך להיות גיבור הגיטרה הראשי של ישראל, המשיך ליצור בסנדרסונית. עוד פליט כוורת, אפרים שמיר, עשה את "ארץ שמש", פרויקט מוזיקלי טקסטואלי עם שם–טוב לוי, מזי כהן ואילן וירצברג. ופרויקט נוסף שניסה לאחוז את האופנה בזנבה היה "פרימיירה" של אבנר קנר, גם הוא עם מזי כהן. יגאל בשן המשיך את המומנטום משנות ה–70 עם "לא לבד". המוזיקה הישראלית הלכה והשתנתה בשנה הזו. הפופ והרוק והמזרחית המשיכו להתפתח במקביל. "מקום" של שלמה ארצי היה אלבום–מעבר, חזרה לארץ ישראל הישנה והטובה אחרי טרילוגיית "גבר הולך לאיבוד", "דרכים" ו"חצות", ורגע לפני שיכבוש בגדול את האצטדיונים.
מני בגר היה האיש מהצפון שהגיע לעשות רוק תל אביבי, והאלבום "עוד מילה לפני שאת הולכת" שרף את הרדיו. שלמה גרוניך ליהטט בין פופ לאוונגרד גם ב"צמר גפן מתוק", דויד ברוזה הביא לנו את "קלף", אלבום רוק מצוין (שנפל ונכשל), ומי האמין אז בקיץ 1982 ששנה אחר–כך ברוזה יחלום בספרדית את "האישה שאיתי" ויהפוך לשם החם ביותר במוזיקה הישראלית עם רבע מיליון עותקים שימכור התקליט הזה…?!
הקיץ ההוא. קיץ של חום, כאב והתרפקות על ימים אחרים. אריק סיני הקליט את "שירים חוזרים" – ארץ ישראל הישנה והטובה הפרטי שלו, ומתי כספי חזר אל קיבוץ חניתה, לשנות ה–60 ואל השורשים, עם אלבום "שר סשה ארגוב".
אבל התקליט שהוא אולי הכי 82 בשבילי היה זה ששילב את הבלתי אפשרי, ששידך ז'אנרים באופן דמיוני. "בציר טוב" של אילן וירצברג ושמעון גלבץ, תקליט שכל מילותיו נכתבו בידי המשוררת יונה וולך. המוזיקה שבו ריחפה בין פסיכדליה, מוזיקה הודית, פולק ובלוז. שפע בלתי נתפס של רגש, עומק, מוזרות, וארוטיקה. קסם הלילה ו"כשבאתי לקחת אותה מהעננים היתה ענודה כבר", ועצבות הכאב העמוק – "לא יכולתי לעשות כלום, אתה שומע? לא יכולתי לעשות עם זה כלום. זה היה אצלי בידיים, ולא יכולתי לעשות כלום", והשד שהופיע ואמר לקורנליה שזה הזמן לקטוף סרפדים, מיניות מטושטשת של יונתן הרץ על הגשר, ומפלצת האלה המופיעה לה בגן, והמיניות הבוערת, רומזים לנו ש"יש סקס אחר, הביאוהו לכאן ונדענו נדבר גלויות".
הקיץ נגמר. איטליה היתה לאלופת העולם בכדורגל. רגלינו שקעו בבוץ הלבנוני. אריק איינשטיין קם מהמיטה אבל לא הופיע עוד מול קהל לעולם. הילדים של קיץ 82 יזכרו תמיד את כרזות "בלייד ראנר – מחסל עם רישיון". בשישי שבת, כשיצאנו הביתה, את "משחק הדמים" ו"נועה בת 17", "קצין וג'נטלמן", "אי טי – חבר מכוכב אחר" ו"מתחת לאף" שראינו שלוש פעמים ברצף באותה שבת וצחקנו וגילינו את משה איבגי ואת אורי גבריאל.
זה לא היה קיץ של אושר אבל היה זה קיץ מכונן. קיץ בועט, צורב ושורט. קיץ של אימה ובריחה, של קסם ואובדן.







































































