קמו על צד שמאל

אחת התופעות הגלובליות המרתקות שהביא עמו עידן הקורונה היא חפיפה כללית בין הזהות הפוליטית של אנשים לבין גישתם כלפי המגיפה וכלפי אשכול המגבלות שהונחת על הציבור. החרדה האימתנית מפני הווירוס היתה אמנם נחלת הרוב, ובפועל כל המדינות קיבלו על עצמן את גזרות ארגון הבריאות העולמי ללא קשר לאופיו של השלטון. אבל על במות התקשורת המיינסטרימית והמדיה החברתית הסתמנה חלוקה די ברורה שתבניותיה הנוקשות מכתיבות עד היום את השיח הציבורי.

בתוך האנדרלמוסיה הכללית התגייס השמאל הממוסד לשמש כמדחף הראשי של נראטיב "מגיפת קץ האנושות". ארגונים המזוהים עמו – פוליטיקאים, עיתונאים, אינטלקטואלים ואושיות רשת – הכריזו על קבלת "דין המדע" ותמכו כמעט ללא סייג בחבילת הסגרים והאיסורים שנלוו להם. אלה לא הוטרדו לכאורה מהמשמעות שהיתה לא רק ערעור יסודי של סדרי החברה אלא גם פגיעה חסרת תקדים בזכויות האדם. עד מהרה נוצרה חומה בצורה, נטולת בקיעים של ספק, של מכתיבי דעת קהל והטון הנחוש שנקטו הלך והתגבר עם החרפת הגזרות, חובת עטיית המסיכות, ובמיוחד עם הופעת החיסונים והבטחת פתרון הבזק שנשאו באמתחתם. כוחה של החזית הזו טמון לא רק בנוכחותה הדומיננטית במרחב הציבורי, אלא גם ביכולתה להדיר ולבטל כל ביטוי אלטרנטיבי ולתייג אותו לאלתר כעמדה ימנית, נבערת ואנטי־מדעית. 

דמויות משמעותיות מקרב השמאל מובילות גם כיום את היוזמות לאכיפת צנזורה ברשתות החברתיות, מצדיקות את האפלייה השיטתית של "הבלתי מחוסנים" ותומכות ביישום מנגנון המעקב הדיגיטלי. עקרונות היסוד שאפיינו תמיד את השמאל המסורתי בעידן המודרני – פלורליזם מחשבתי, חופש הביטוי וזכויות אדם – נדחקו הצידה לנוכח אווירת החירום והתפשטותו של רעיון "הנורמלי החדש".

"ישנם הרבה גורמים לתופעה המוזרה והמבישה הזו," אומר פרופסור טובּי גרין, היסטוריון מאוניברסיטת קינגס קולג' שבלונדון. "אפשר לתלות זאת בשינויים העמוקים שעבר השמאל בעשורים האחרונים. כמובן שצריך לקחת בחשבון את האופי הנוכחי של השיח הפוליטי ואת השפעתה של המדיה החברתית. אבל את הלך הרוח הפרוגרסיבי סביב נגיף הקוביד יש לייחס במידה מסויימת למה שאני מכנה 'אפקט טראמפ'."

הכל, לדעתו, התחיל עם דונלנד טרמאפ. הספקות הפומביים שהביע הנשיא טראמפ בחודש מארס 2020 באשר לאפקטיביות של מדיניות הסגרים, עוררו תגובות־נגד חריפות בקרב ליברלים וסוציאל־דמוקרטים במערב, ועיצבו מיד את הדיכוטומיה השגויה שמכתיבה את שיח הקורונה. "מאז, כל עמדה שלא מתאימה לנראטיב מקבלת אות קין. המסר הוא ברור: או שאתם איתנו, או שאתם טראמפיסטים."

דמויות משמעותיות מקרב השמאל מובילות גם כיום את היוזמות לאכיפת צנזורה ברשתות החברתיות, מצדיקות את האפלייה השיטתית של "הבלתי מחוסנים" ותומכות ביישום מנגנון המעקב הדיגיטלי

"אז מה קרה לשמאל?" אני שואל, ופרופסור גרין מגיב בצחוק מריר ומניד בראשו, 

בעת שהוא מנסה להמחיש את "הכישלון הטרגי" של המחנה שעמו היה מזוהה כל חייו. "זה מביך," הוא עונה, "במיוחד לאור ההשלכות החברתיות הקשות של מדיניות ההגבלות ודרכוני החיסונים. ישנם כיום הרבה נתונים ומחקרים שמאתגרים את הגישה הממסדית ומגלים תמונה שונה, הן בנוגע לטבעה של המגיפה והן באשר לחיסונים. אבל השמאל הממסדי נותר בשלו. זה לא רק האחידות המחשבתית והגינויים כנגד המבקרים, אלא גם השתיקה הרועמת של כל כך הרבה אנשים טובים." 

הוא מומחה להיסטוריה של מערב אפריקה, ובאמתחתו רקורד עשיר של ספרים ופרסומים אקדמיים. בשנתיים האחרונות הוא כתב שורה של מאמרים שמתארים את התוצאות העגמומיות של מדיניות המנע הברוטלית, ובקיץ של השנה שעברה יצא הספר שכתב בנושא, The Covid Consensus, המהדורה השניה שלו עומדת להתפרסם בקרוב.

"השמאל המערבי הצדיק את הפגיעה בזכויות האדם ואת החנקת המשק על בסיס עקרונות קדושת החיים וטובת הכלל גם אלה עקרונות אלה מהווים אנטיתזה, כביכול, לתורת השוק החופשי ולאנוכיות הליברטריאנית. אבל במציאות, מי שנפגע היו דווקא העובדים החלשים ובעלי העסקים הקטנים. אותו דבר תקף גם לדרכוני החיסונים והאפלייה השיטתית שהם מגלמים. הרי שיעורי ההתחסנות בקרב האוכלוסייה הענייה נמוכים יותר, בעיקר בשל חוסר אמון מובנה ברשויות המדינה. מה עוד שישנו קשר מוכח וידוע בין משברים כלכליים לבין שיעורי התמותה."

אולם ההתפתחויות הללו שאמורות היו לכל הפחות לעורר דיון ענייני ופתוח, לא הצליחו לערער את הדוגמה הקשוחה שנשענת, לדבר גרין, על "האתוס של השמאל הרציונלי, שבא לידי ביטוי בתמיכה בלתי מסוייגת במדע. אם המדע אומר שחייבים, אז חייבים. סוף פסוק."

"האבסורד הוא שההתנהגות הזו סותרת לחלוטין את המסורת הביקורתית הפרוגרסיבית." הוא מציין, "הרי אינטרסים מעמדיים רבי כוח לא מיוצגים רק על ידי המדינה והתאגיד, אלא גם על ידי מוסדות אחרים בחברה כגון האקדמיה והתקשורת. הממסד המדעי אינו יוצא דופן, ובעלי הכוח משתמשים גם בו ככלי למימוש האינטרסים שלהם. אין בתפיסה הזאת כל חדש."

לדעתו, "זוהי גישה א־היסטורית שמתעלמת במודע מרקורד מחקרי עצום. איך זה יתכן שהשמאל, שמצא את עצמו לעתים קרובות מדוכא ונרדף על ידי המדינה, כל כך עיוור להשלכות אתיות ופוליטיות דרמטיות של ההגבלות ושל דרכוני החיסונים? איך יתכן שהוא מתעלם מהיחס המחפיר לקשישים? מהעליה בשיעור האלימות הביתית? מההשפעה הנוראית של הסגרים והריחוק החברתי על הבריאות הנפשית של ילדים?" כל אלה, לדבריו, הן עובדות מתועדות והתוצאה: "במקביל הפערים הכלכליים הולכים ומתרחבים. בעוד אנשים פשוטים נאבקים על פרנסתם, תאגידים ובעלי הון נהנים מעליה מאסיבית בעושרם."

מאבקים חברתיים שהתמקדו בחלוקה מחדש של ההון נזנחו לטובת סביבתנות וקידום רפורמות סוציאליות. השמאל הקלאסי, זה שהתגבש והתחשל על דרך החתחתים של העידן המודרני, איבד את זהותו

לדעת גרין, הכישלון הנוכחי של השמאל העולמי הוא התגלמות של משבר רב שנים שראשיתו לפני שלושה עשורים, עם נפילת ברה"מ וסיום האפרטהייד בדרום אפריקה. לכך נוספו התרחבות הגלובליזציה והתבססות ההגמוניה הניאו־ליברלית ששינו את התפיסות האידאולוגיות ואת החלוקה הפוליטית המסורתית. חלק ניכר מהשמאל החדש בא משורותיו של המעמד הבינוני־ליברלי בעוד המעמדות הנמוכים, שהיו אמורים להוות את עמוד השדרה שלו, מזוהים בכלל עם הימין השמרני. מאבקים חברתיים שהתמקדו בחלוקה מחדש של ההון נזנחו לטובת סביבתנות וקידום רפורמות סוציאליות. השמאל הקלאסי, זה שהתגבש והתחשל על דרך החתחתים של העידן המודרני, איבד את זהותו. 

"הקורונה הביאה עמה רוח רענננה של קולקטיביות אבודה," מסביר גרין. "שובה של המדינה החזקה והסמכותית עורר תקוות בקרב השמאל לתיקון הפגמים במשק ולצמצום אי־השיוויון שיצרה הגלובליזציה. אבל המדינה תמיד היתה שותפה נאמנה של האינטרס הקפיטליסטי ומעורבותה בשוק לא פחתה בעשורים האחרונים, אלא אף גדלה – לא לטובת הציבור הרחב אלא לטובת בעלי הממון. מדיניות הקורונה מיושמת גם היא דרך אותו מנגנון ניאו־ליברלי. משאבים ציבוריים עצומים זורמים לידי יצרניות החיסונים, הבדיקות והדרכונים הדיגיטליים, והכול במחירים מופקעים ובצל הסכמים מפוקפקים. אבל גם ביקורת מן הסוג הזה היא כבר אינה לגיטימית היום."

משברים תמיד היוו אמצעי יעיל לחיזוק הקפיטליזם התאגידי בחסותה של המדינה, ובעצם מהווים כלי מוסדי לניהול החברה. מצבי חירום מספקים אמתלה לחקיקת בזק ולשינויים מרחיקי לכת, כאלה שבעת רגילה היו נתקלים בהתנגדות נרחבת. זהו הדין גם לגבי דיכוי זכות המחאה וההתייחסות האלימה להפגנות ציבוריות. נעמי קליין כינתה את השיטה "דוקטרינת ההלם". אדוארד סנודן, שחשף בפני העולם את תוכניות המעקב המזוויעות של ה- NSA, אמר על כך: "תכליתו של מצב החירום אינה להתפוגג, אלא תמיד להתרחב."

"ובכל זאת, יש לא מעט אנשי שמאל וארגונים שנוקטים בגישה ביקורתית, אבל קולם כמעט לא נשמע מבעד לחזות האחידה שמוקרנת בתקשורת." טוען גרין. הם כן מבינים את המשמעות החמורה של מיסוד המדע וניצולו באופן סלקטיבי, תוך מידור ודמוניזציה של דעות אלטרנטיביות. זוהי תופעה ידועה מתחום הכלכלה, ונראה שמדע הרפואה נפל קורבן לאותו תהליך. שימוש במדע על מנת לקבוע מדיניות ציבורית הוא ההגדרה של טכנוקרטיה."

"אני מניח שבישראל פני הדברים לא שונים," הוא מאתגר אותי. אני מאשר זאת בצחקוק עגום. לו היה לנו זמן הייתי מספר לו על התנועה לזכויות האזרח שנציגיה הפוליטיים עומדים בחוד החנית של החקיקה האנטי דמוקרטית והצנזורה. הייתי מספר לו על ארגונים אזרחיים שתומכים בתו הירוק, על אינטלקטואלים ואנשי רוח ידועים שמצדיקים אפלייה מערכתית, על עיתונות שמאל שמעודדת כפיית חיסונים, ועל אווירה עויינת שאינה סובלת כל ביקורת או נראטיב חורג.

הממסד המדעי אינו יוצא דופן, ובעלי הכוח משתמשים גם בו ככלי למימוש האינטרסים שלהם. אין בתפיסה הזאת כל חדש

לקראת סיום הראיון אני שואל אותו על חוויותיו האישיות בתקופה הנוכחית, ואם הוא בעצמו היה קורבן של דמוניזציה ומידור. להפתעתי הוא עונה בשלילה. "אני בר־מזל," הוא צוחק. "אחד היתרונות של לחיות בבריטניה הוא שאף אחד לא מתעמת איתך ישירות. אמנם אני חש שהעמיתים שלי לעבודה קצת נמנעים מחברתי ואני מקבל פחות אי־מיילים מקולגות לשעבר, אבל באופן כללי לא סבלתי מרדיפה או מכל סוג של שיימינג. לשמחתי, אני גם לא נוכח כל כך במדיה החברתית. מה עוד שבבריטניה ההגבלות על העבודה ועל האוניברסיטאות מעולם לא היו חמורות כמו במדינות אחרות, והדרכון הירוק לא יושם באופן נרחב."

"כרגע אני מרגיש חופשי לחלוטין היכן שאני," הוא מוסיף, "אך אני מודע בהחלט למה שקרה לאקדמאים וחוקרים ברחבי העולם שהעזו לאתגר את תבניות החשיבה הקדושות." הדוגמאות לכך הן רבות. פרופסור מרק קריספין מילר הושעה מאוניברסיטת ניו־יורק והואשם בהפצת שנאה ודיסאינפורמציה לאחר שהציג לתלמידיו מחקרים שאתגרו את ההיגיון המדעי מאחורי המסיכה. ג'ולי פּונֶס, דוקטור לפילוסופיה ואתיקה באוניברסיטת אונטריו איבדה את משרתה בשל התנגדותה לחובת החיסונים. ג'ון יואנידיס, פרופסור לרפואה ואפידמיולוג מאוניברסיטת פרינסטון, אשר עורר את קצפם של עמיתיו וזכה לקיתונות רותחין מן העיתונות לאחר שפרסם מחקר מקיף שממצאיו הפריכו את יעילות הסגרים.

במאמר בשם "כיצד המגיפה משנה את הנורמות של המדע", שפרסם יואנידיס בסתיו של השנה שעברה, הוא טען שרוב בני האדם, "בעיקר אלו המזוהים עם השמאל, סבורים שהמדע עדיין פועל על בסיס הנורמות הקלאסיות של אוניברסליות, היעדר אינטרסים וספקנות." הוא הסביר שזו אינה המציאות וטען כי המגיפה העמיקה את האחיזה של רשויות המדינה ושל האינטרסים התאגידיים במדע. "במאבק שבין מדיניות בריאות אוטוריטרית לבין המדע, המדע הפסיד."

אלה בדיוק האנשים שהשמאל היה אמור לעמוד לצידם בעת הזאת, טוען גרין, בלי קשר למידת ההסכמה עם דעותיהם. זה נוגע לשורש חופש הביטוי והחשיבה הביקורתית. "תמיכה עיוורת ברשויות הבריאות ואימוץ מוחלט של המסר התקשורתי הם מעשים אנטי־פרוגרסיביים במהותם. כך גם האיבה והבוז כלפי החששות האותנטיים מפני החיסונים, בעיקר בקרב המעמדות החלשים והאוכלוסיות של מדינות עניות – חששות שיש להם הצדקה היסטורית מבוססת. בעיניי זה פשוט מביש."

"אז מה יהיה?" אני שואל לבסוף, והוא משיב: "השמאל נמצא בהנשמה מלאכותית. זו עובדה שצריך להודות בה. זה מחייב אותנו לחשיבה אחרת ולהיערכות מחדש בזירה הפוליטית שבה אנחנו כמעט לא קיימים. אבל אני לא רוצה להישמע חסר תקווה. דווקא סיטואציות היסטוריות כאלה הולידו תהליכים נגדיים ששינו את פני החברה. אנחנו צריכים לשקם את עצמנו על בסיס העקרונות הכי יסודיים שדגלנו בהם של חירות ופלורליזם, ועמידה איתנה כנגד הכוחות המדכאים של החברה. אחרת, אין ערך לשמאל."