שבת זה לחלשים

אני איש עסקים, כן כן, לא איש של עסק אחד. כמה עסקים. שיחקת אותה אמרו לי פעם (לפני 2020) , החברים שקמו בבוקר למשרד לשחק משחקים עם הבוס כאילו עדיין קצת לא עזבו את הבית ומתחמנים את ההורים על שיעורי בית. סחתיין עליך אמרו החברים העצמאיים שצריכים לשווק את השירותים שלהם וחוטאים בחלטורות פה ושם כדי לסגור את החודש.

אתה, הם אומרים לי, וואלק אתה. תראה אותך יושב פה בממלכה שלך, מלך הטירה, יכול לקחת לך יום שבת באמצע השבוע והקופה דופקת. ואני לוקח עוד לגימה מהבירה שהגיש לי פפה המתנדב המקסיקני ושואל את עצמי איך להגיב. האם להציג את הצד האפל של הביטקויין, או להזכיר להם את הנוחות בבחירות שהם עשו, להנהן בסיפוק ורווחה או לשלוף ציטוט שנון של מל ברוקס או סיינפלד. אה, זה רפרנס מיושן? אבל ככה זה כשאתה בעל עסק. חוץ מריק אנד מורטי לא ממש יצא לי לראות טלוויזיה בעשור האחרון. אני עובד 24/7. זה בעיניי המחיר של להיות בעל עסק במדינת ישראל. אבל אני לא מעוניין להתמרמר, אז בואו נשנה כיוון.

(קפיצה ללייפציג, גרמניה. שאמורה להיות ברלין הבאה, וזה נכון כמו שחיפה תחליף את תל אביב). חבר של חבר הוא בעלים של פאב פופולארי וסולידי, זה פאב שומר ראשון, שזה כמו לשמור שבת רק בנוצרית. דווקא ביום שהוא יכול לעשות קופה יפה מאוד הוא סגור, והבעלים מבלה זמן עם החברים והמשפחה. זה מסתדר מעולה עם העובדה שהקהל השכונתי שלו בפלאגוויץ מאופיין בטבעוניים/מחבקי פליטים/בזוגיות פתוחה ועם שאיפות לעולם ללא גבולות. הוא גם משלם מעשר מוסרי שתואם את המעגלים החברתיים האלה, כשהאג'נדה היא – לא למקסם רווחים.

נכון, אני זימנתי את הקהל החסכן ברגע שתמחרתי את עצמי בחצי מחיר. לתומי חשבתי שבזכות זה הם יאריכו את השהות ותמיד אהיה מלא, סוג של אסטרטגיית קופיקס רק בלי זכיינות ומיתוג. בפועל הגיעו אלי לא רק המעטים שמעריכים את המחווה אלא הרבה מאוד קמצנים שבחופשה. נכון, זה לא היה מוצר מאוד איכותי, ולא משנה כמה ניסיתי לתאם ציפיות מראש עדיין תמיד היה הרבה על מה להתלונן, אבל בכל זאת הקהל שזימנתי הורכב מהרבה מאוד קמצנים שאת החופשה השנתית שלהם חסכו על עצמם. אלה סחבו מירמור שהפך אותם ללקוחות מאוד, אבל מאוד לא מרוצים ולא מפרגנים למאמץ שלי

אם אתה רוצה שהקהל הזה יפרנס אותך וישאיר אצלך חלק מהמשכורת/דמי האבטלה שלו, המתכון הוא: מינימום מיתוג ושיווק, מקסימום מיחזור שמתבטא גם בריהוט ועיצוב, לו"ז אירוח אירועים קהילתיים שהכנסתם קודש למטרה נאצלת, מוצרים מקומיים בתפריט, העסקה של נציג מכל מגדר ומגזר, ותקבל גם נקודות בונוס אם לא הבאת ילדים לעולם מסיבה אקולוגית ואתה מגיע לעבודה על אופניים. סביר להניח שאם התיישרנו לפי המתכון הזה, הוא ימשוך את הקהל שמהדהד איתו, אבל מצד שני העסק הזה רק יחזיק את עצמו, אולי גם תא משפחתי קטן (ללא ילדים מתוכננים), אבל זה בסדר, כי כנראה בעל העסק באמת מאמין בכל הנ"ל ולא מנסה להגיע ליעדים כלכליים, אלא באמת רק להתקיים בסבבה. שבגרמניה זה קל.

אז אני איכשהו מצאתי את עצמי עם עסק כזה, אבל בלי הקטע של לסגור ביום ראשון. אם הייתי בעניין של מספרים אולי הייתי מצליח להוכיח שההפרש בקו העוני של עסקים בין תל אביב לברלין הוא ה-X בקופה שאפשר לעשות ביום שבת. כשהקמתי את העסק הראשון שלי רציתי לתת אלטרנטיבה זולה למה שקיים בשוק. באותה תקופה עבדתי כמה שעות ביום בניקוי חלונות, הבית שלי בדרום תל אביב היה מלא בקאוץ' סרפרים מכל העולם שהתחבאו במזגן בזמן שאני ישנתי בערסל בחצר, וכשנפגשנו בערב לתה לואיזה קר מהגינה שמעתי מהם כמה יקר להם בארץ, ומה הם מקבלים באכסניות בתמורה ליורואים שלהם (בעיקר מקקים והטרדות מיניות). אז אמרתי יאללה, נפתח מקום שיארח תיירים בחצי מחיר, תנאים בסיסיים אבל אווירה טובה ויחס אישי.

מפה לשם (וקרה הרבה באמצע) העברתי את הרהיטים מהגג שלי לגג של איזה מפעל טקסטיל לשעבר בדרום תל אביב ונהיה עסק. מתחת לגג עם הספות היו חדרים עם מיטות קומתיים מעודפי צבא ואני עברתי לגור שם במרתף. וזה עבד. וזה קיים תא משפחתי (בלי ילדים) ויכולתי לשתות על הגג בירה עם החברים הממורמרים ממקודם.

אבל לא היה לי את היום שבת הזה של ההוא מלייפציג. עבדתי 24/7. גם כי העסק עובד כל השבוע, אפילו ביום כיפור (תמיד משעשע לראות תיירים שזה מכה בהם כמו אפוקליפסה קטנה, אגב, גם הצפירה של יום הזיכרון שולחת אותם לעמוד במשקוף של הדלת). אבל גם עבדתי נון סטופ בגלל שלא היה את המרווח הפיננסי שיאפשר את היום שבת למרות אורח החיים הצנוע באמת ( מגורים במרתף, אוטו בלי מזגן, מנה אבו חסן בלי שתייה ולהבריח לחדר בירות מהפיצוציה). נכון, אני זימנתי את הקהל החסכן ברגע שתימחרתי את עצמי בחצי מחיר. לתומי חשבתי שבזכות זה הם יאריכו את השהות ותמיד אהיה מלא, סוג של אסטרטגיית קופיקס רק בלי זכיינות ומיתוג. בפועל הגיעו אלי לא רק המעטים שמעריכים את המחווה אלא הרבה מאוד קמצנים שבחופשה. נכון, זה לא היה מוצר מאוד איכותי, ולא משנה כמה ניסיתי לתאם ציפיות מראש עדיין תמיד היה הרבה על מה להתלונן, אבל בכל זאת הקהל שזימנתי הורכב מהרבה מהרבה מאוד קמצנים שאת החופשה השנתית שלהם חסכו על עצמם. אלה סחבו מירמור שהפך אותם ללקוחות מאוד, אבל מאוד לא מרוצים ולא מפרגנים למאמץ שלי לצמצם עלויות כדי לשמור על מחיר נגיש, והיו מאוכזבים, לא משנה מה הייתי עושה בשבילם. אפילו שהיו צעירים אפשר כבר היה לראות איזה כיוון יתפסו קמטי החיוך שלהם בעתיד.

אם כבר מרכלים על גרמנים, אז הם גם ידועים בעולם התיירות כאחד העמים היותר ספרטניים. אחרי שהיו מגיעים ברגל מתחנת הרכבת ("כדי לראות את העיר"), עם תרמיל ענק ("כי אולי נרצה לעשות קמפינג"), וכל זה באוגוסט ("כי באנו לפה ליהנות מהשמש"), היו עולים אדומים ומזיעים במדרגות ואחת התלונות הראשונות היתה שהם "לא הגיע לישראל כדי להיות מוקפים בגרמנים" ועל זה לא תמיד הצלחתי להתאפק מלענות בשאלה "ולמה אתם הגעתם אלי ?" כי ידעתי שהתשובה היא "כי אתה היית הכי זול."

זול, איזו מילה. כמה זה מספק להבחין שמשהו הוא זול, ולפעמים לקנות אותו גם אם לא ממש צריך. בנדודיי התכווצתי תמיד כששמעתי תייר מתלהב באנגלית "כמה זול פה" ואני חושב על בעל העסק המקומי שומע את התיאור הזה על מרכולתו, לפעמים אומנותו וחושב שאולי הגיע הזמן להעלות מחירים. יש לתואר הזה קונוטציה שלילית. נכון, גם יקר לא מרגיש נעים. ובעצם, זה שאין כאן מנעד שמטפס לנקודה חיובית מעורר את השאלה אולי בכלל אפשר להשתחרר מהדיכוטומיה הזאת ולהתמקד בנו, והאם אנחנו יכולים להגדיר אחרת את היחס שלנו אל המוצר + העלות שלו. לשכלל יותר לעומק את הנחיצות, את הרצון שלנו בדבר, את התקציב שלנו וכמה אנחנו מוכנים לשחק איתו. אני לא יכול לדבר על תקציב, אין לי מושג, באמת, איש עסקים – כן, כלכלי – זה לא אני. אבל לא מדובר רק בשאלה של המחיר כאן לעומת שם, או בעניין כמותי של פריט שני בחצי מחיר, אלא האם אנחנו באמת צריכים או רוצים כרגע לקחת את האנרגיה שהשקענו בלייצר את המשאב הכספי ולהמיר אותה במוצר או שירות ספציפי ? אולי במקום להיאחז בעקרונות כדוגמת "לא קונה בתחנות דלק", אני יכול לתת לעצמי כאן ועכשיו לשלם כמה שקלים יותר כי וואללה חם לי לאללה ואני מת למשהו קר, שזה כיף גדול במיוחד לשתות מים קרים כשנמנעים ממזגן באוטו מסיבות אידיאולוגיות. אני גם לא קונה עוד מברשת שיניים בחצי מחיר כי תכל'ס הן לא נגמרות בקצב שבו אני מאבד אותן.

איך בכלל מאבדים מברשת שיניים? חושד שבשביל זה צריך לנסוע הרבה לצימרים. ומי שכבר משלם 1200 שקל ללילה ביחידת דיור על איזה גבעה, בדוק עוצר בתחנת דלק לקנות משהו קר, ובטח גם לא קורא טורים לא-כלכליים. וואללה, לא הבנתי פעם את הקטע של צימר עם ג'קוזי. זה לא כזה מפנק.  אבל נראה שבלי מים מבעבעים רותחים אי אפשר לגבות סכומים כאלה ללילה, אז בגלל זה איפה שבימי בית שני היה הגליל מלא במקוואות טהרה, היום על כל גבעה ותחת כל עץ יש אמבטיות עם כפתורים. אגב ט' באב, גם אז זה לא נגמר טוב. 

מאז אותו ניסוי מוצלח בעסק חברתי, כבר הקמתי עוד כמה עסקים והם לא פונים לקהל הכי חסכן. באחרון ממש כיוונתי במודע לפלח קהל היותר "משקיע בעצמו" בנישה שלי (שהיא עדיין ממש לא בגבוה, אבל הכל יחסי), והשארתי לקולגות הזולים מעבר לפינה להתמודד עם כל הקמצנים והשבורים. וכיוון שתכל'ס העסק הזה התחיל לעבוד רק בחודשים האחרונים, כשישראל סופסוף פתחה את השמיים לכניסת תיירים, אז ממש עכשיו תוך כדי כתיבה אני קולט שדי נעים לי לפגוש אנשים שמוכנים להשקיע בעצמם קצת יותר, הם גם פחות נודניקים. אני לא יודע עדיין מה זה אומר, אבל על הדרך אני יכול להגיד שאני שומע פחות שיחות קונספירציה, פחות דעות צדקניות, פחות ויכוחים קולניים. נראה שסך הכל, למרות שבאים מרקעים וגילאים שונים הם מתבטאים חופשי ועדיין נעים להם זה בחברת זה או זו בחברת זו. אז כנראה שזה באמת עובד לשני הכיוונים, כמו שאומרים: אם נחייך לעצמנו במראה בבוקר אז נהיה יותר שמחים. אולי נהיה קצת יותר נעימים וסובלניים גם אל בני אדם אחרים, אם ביומיום, ולא רק בשבת, נהיה יותר קשובים לצרכים שלנו, ונשקיע בעצמנו קצת יותר (אבל באמת שג'קוזי זה מיותר).