שיקוף לב

"הילדים שלנו הם המראה שלנו", אמרה לי המורה שלי כשלימדה אותי על הורות, "וזה לפעמים כואב עד מאוד". "למה?" שאלתי אותה. "כי אנחנו לא תמיד אוהבים להביט במראה ילדונת, לא תמיד, וזה הכי כואב כשאלו הילדים שלנו". "אבל אם זו המראה שלנו, אנחנו יכולים להשתמש בה כדי לשפר את עצמנו, לפתור את מה שכואב לנו" אמרתי לה, והרגשתי כמו התלמידה המצטיינת שאף פעם לא הצלחתי להיות, בעצם העובדה שזיהיתי הזדמנות להתפתחות אישית. "לא תמיד ילדונת. לפעמים", היא אמרה, "לפעמים אי אפשר לפתור כאב אלא רק להתבונן בו ולהמשיך לנשום".

הייתי אז מאוד צעירה. מה את יודעת בגיל 20 על החיים שיהיו לך בגיל 40? מה את יודעת על העתיד? חוץ מחלומות של מתיקות אין לך עדיין כלום. לא באמת הבנתי מה זה אומר מראה, כי בגיל 20 עדיין לא ידעתי לראות את עצמי באמת, וחשבתי שהיא בטח טועה. חשבתי לעצמי שהדבר הכי מתוק הוא ילד שדומה לנו, וכמה קסם יש בלגדל יצור קטן שמשקף אותי. רציתי שיוולדו לי בנות. חיכיתי להתגלגל איתן על השטיח ליד תנור חם. רציתי לסרק את שערן הארוך אחרי מקלחת, להלביש אותן בבגדים הכי מתוקים בעולם.

השנים חלפו ואפילו אני בסוף התבגרתי. למדתי להתבונן במראה ולראות אותי באמת, את הטוב ואת הרע. למדתי לשפר את עצמי, למדתי לסלוח לעצמי. חשבתי שלמדתי כל מה שיש ללמוד על שיקוף.

ואז נולדו לי ילדים.

נולד לי ילד שהוא אור של לבנה, ונולדה לי ילדה שהיא ניחוח של יסמין בליל סופה. והילדה הזאת נולדה כל כך דומה לי שזה לא ייאמן. לפעמים זה משמח. אנחנו מצטלמות יחד והמראה שלנו מהדהד. אני מתפעלת מהגוף שלה ומוצאת בו אהבה לשלי, אנחנו הולכות יד ביד בשבילי הקיבוץ וכולם מחייכים. היא כל כך דומה לך, הם אומרים.

מיני מי קטנה.

בת שבע הילדה ומאז שנולדה אני מתבוננת בה בעיניים אוהבות, והלב שלי כואב מרוב התפעמות, כי אני רואה אותה. אני רואה ומזהה את האומץ והפחד שגרים בתוכה בו בזמן. את הרגישות האין סופית. את הנתינה העמוקה. את היכולת הרגשית המפותחת מעבר לגילה. החוכמה הלא הגיונית. היושרה הפנימית. אני רואה איך היא יוצרת חברות וכמה קל לאהוב אותה ועד כמה קל לה לאהוב. אני רואה את האופן שבו היא מתבוננת בבני אדם שעולה אפילו על שלי. אני רואה את היופי המופלא שלה שהיה לי ואף פעם לא הערכתי באמת, ואת הקסם של הצחוק שלה.

ומכל הדברים מה שהכי מכאיב לי הוא הצורך שלה להיות בסדר. מכל התכונות שירשה ממני והפכה לשלה זו התכונה ששורטת אותי מבפנים כמו ציפורניים על לוח. אני שואלת את עצמי, איך לעזאזל דבק בה הצורך הזה להיות טובה? כל כך הרבה שנים נלחמתי בנטייה הזו שלי, להתבונן בעצמי דרך עיניים חיצוניות. מרדתי במבט החיצוני ובצורך לרצות אותו בכל דרך, מסרבת להתאים. לא שקטה. לא קטנה. לא צנועה. תופסת מקום. רחוקה משלמות. עונדת עליי בגלוי את הפצעים והצלקות שלי בלי להתנצל. מסרבת להחביא. שנים של טיפול, עבודה פנימית, מסעות והתנסויות כדי להשתחרר ממה חושבים עליי. מרדתי בתכונה הזאת כל חיי הבוגרים, נלחמתי לשחרר אותי לחופשי והיא שנולדה אחרי שהצלחתי, כשכבר חייתי עבור עצמי – דווקא את התכונה הארורה הזאת היא מחזיקה בשתי ידיים קטנטנות ונאחזת.

כל כך קשובה לכל הערה.

כל כך נעלבת מכל רמז שעשתה טעות.

הנעליים תמיד מסודרות זו ליד זאת.

תמיד זוכרת מה נדרש ממנה.

כל כך רואה את האחרים.

כל כך מחזיקה הכל על כתפיה הקטנות.

וכמה שאני אומרת לה שזה בסדר לטעות. שהיא לא אחראית על הכל – זה לא עוזר. מגיל שלוש זה לא עוזר. כזאת היא.

חשבתי שהיא בסדר

וכמו כל דבר אחר שהקצין אחרי ה-7 באוקטובר הילדה הקטנה והסופר-אחראית שלי המשיכה להחזיק. שנה שלמה היא החזיקה. שנה שלמה של ללכת לבית הספר כל בוקר ולחינוך החברתי בצהרים ולחוגים ולחברות אחר כך. שנה שלמה של נסיעות לאבא בסופי שבוע והפנמה של הפער שנפער בינינו בהתבוננות על העתיד. שנה שלמה שבמהלכה היא אספה בשתי ידיים את כל מה שבניתי עבורה כחיים חדשים. טובה כל כך. דואגת כל כך. בצייתנות נושאת בעול המאמץ הבלתי נתפס להצמיח מאפס שורשים במקום חדש. לוותר על כל מה שהיה לה ולהתבונן קדימה בלי לבכות ובלי להתאבל.

יום אחרי יום. לילה אחרי לילה.

אחיה נאבק בי ובמציאות. מדבר בקול את אובדנו, והיא איתי ואחריי כמו בממ"ד, נאחזת במה שאני מציירת בתור מציאות. וחשבתי שהיא בסדר. אני נשבעת שחשבתי שהיא בסדר. שעליה זה לא השפיע כל החורבן הזה. שהיא מוגנת בזכות האהבה המוחלטת שיש ביננו, שזה לא נגע בה.

יום אחרי יום היא מגיעה לבית הספר. יום אחרי יום היא אומרת שהיה כיף. כיף בבית הספר כיף במועדון כיף בחוג. הכל טוב.

המורה שלה הרימה דגל אדום ממש עכשיו. היא נוכחת בשיעורים, אבל מציירת ציורים ולא מצליחה ללמוד. כבר שנה לא מצליחה ללמוד. "היא לא מוכנה לטעות", אמרה לי המורה. "היא בחרדה כל כך עצומה ואיומה מהאפשרות שהיא תטעה במשהו, שהיא לא מוכנה לנסות. נושאת על כתפיה את הדאגה לכולם, מתבוננת בדף מלא אותיות ונאחזת בחוסר הידיעה. לא משנה מה אני עושה, היא מסתתרת בהפסקה בכיתה ומציירת כדי לא להתמודד עם חצר בית הספר בהפסקה, ועם רעש ומהומה".

"היא ברגרסיה", אמרה הפסיכולוגית שלה, "משליכה החוצה את הצרכים הרגשיים ודורשת שכולם ישמרו עליה, כי היא עצמה חשה חסרת יכולת לשמור על עצמה". "היא לא רוצה שתדעי כמה היא לא יודעת", אמרה המורה המשלבת, היא לא רוצה שתדאגי". אתם מבינים? כל כך היה חשוב לה להיות בסדר לקטנה שלי שהסתירה ממני, שהיא לומדת קריאה במפגשים פרטיים שהקצה לה בית הספר. "בואי נשמור את זה בסוד", היא שכנעה את המורה, "ונעשה לאמא הפתעה בסוף השנה, כשהיא תגלה שאני כבר יודעת לקרוא".

יום אחרי יום. לילה אחרי לילה. מתאמצת להיות בסדר להחזיק את קרעי החיים. שאבא לא יהיה כל כך בודד, שאמא לא תהיה כל כך עצובה. יום אחרי יום לילה אחרי לילה. וחשבתי שהיא בסדר. אני נשבעת שחשבתי שהיא בסדר.

הולכת ונופלת

יום אחד בשבוע שעבר קיבלתי טלפון מאחת החברות שלי בקיבוץ. היא סיפרה לי שמצאה באותו יום את הילדה במצב קצת משונה – הולכת ונופלת, הולכת ונופלת, הולכת ונופלת, פעם אחר פעם כל הדרך מבית הספר למועדון. "אני נופלת הרבה", אמרה לה הילדה כשהיא ניגשה אליה ועוררה אותה מהמצב המשונה שהיתה בו. אבל אחרי שהחברה החלה לדבר איתה, וכשליוותה אותה, זה הפסיק. "זה נראה נפשי", אמרה לי החברה הזאת, "אבל שווה לבדוק" ואני נרעדתי עמוק בתוכי.

הפסיכיאטר של הילד נעץ בי עיניים טובות ועצובות כשסיפרתי לו. הוא פסיכיאטר טוב. מנוסה, חכם, מלא חמלה, ויש לו עיניים טובות ועצובות. ככה זה כנראה כשאתה מנהל מחלקה לילדים שעברו טראומה. אתה לומד להשלים עם זה שהעולם לא הוגן, גם לא כלפי ילדים, אבל זה נחרט בך. מאות הורים שהיית צריך להסביר להם והיגון השקט שלהם מול האבחנות שלך. זה נחרט בך.

"אני מציע שתביאו אותה אליי לאבחון", הוא אמר בסוף. "בסדר ד"ר", אמרתי לו, "אבל במה אתה חושד?" הוא הסתכל עליי זמן מה בשקט, מחזיק את המבט שלי כשהדמעות נשרו ממני על השטיח. "זה נשמע כמו משהו שיכול לּהיות מופע של דיסוציאציה", הוא אמר, "זו הידרדרות משמעותית. אני צריך לּראות אותה".

באמת שהבנתי. הבנתי ששנה שלמה היא מחזיקה כי אח שלה הרבה יותר גועש, וכי אמא שלה, וכי אבא שלה, וכי היא רואה כמה אנחנו מנסים ומתאמצים ועושים ומשתדלים והיא כל כך רוצה להיות בסדר ולעזור. שנה שלמה הלב והנפש שלה מחזיקים את הגעגועים, הכאב והפחד. שנה שלמה שהיא עושה כל מה שאומרים לה. שנה שלמה.

ועכשיו, איכשהו עכשיו, אולי כי מספיק בטוח, אולי כי היא מרגישה שאנחנו קצת החלמנו, ואולי כי היא לא יכולה יותר. עכשיו, ממש עכשיו, המערכת שלה לא מצליחה להחזיק עוד והיא מתנתקת. הולכת ונופלת, הולכת ונופלת.

ילדה טובה שלי.

הפסיכיאטר המשיך להסביר. ואני לאט לאט דהיתי מתוך הסיטואציה. מתרחקת. לא שומעת. לא מרגישה. בוהה. כמו לשקוע בתוך מים. העולם מעומעם. הכל איטי. כבר שבוע אני ככה, באה והולכת חוזרת וגולשת. מסתבר שהיא יותר דומה לי ממה שידעתי, יותר ממה שחשבתי. מסתבר ששתינו יודעות לנטוש, בעדינות של ליטוף, את הגוף, להיעלם.

היא צדקה המורה שלי, הילדים הם באמת מראה שלנו. מה שלא הבנתי בגיל 20 זה שהם משקפים לנו לפעמים את הדברים שאנחנו לא רוצים לראות. לא בנו ולא בהם. ושזה הכאב שלהם שאנחנו עושים הכל כדי למנוע. לפעמים נצליח ולפעמים ניכשל, ואז נעמוד שם בצד השני של המראה, נמתין להם שיעברו את המהמורה, כשכל מה שאנחנו יכולים לעשות הוא להחזיק עבורם את התקווה ולהמשיך לנשום. וזה מה שאני עושה. זה בדיוק מה שאני עושה.