שלוש יתמויות

מוקדש לאבא שלי, הֶשִי (צבי) רובין, 25.8.1944 -29.8.2024

בשנה האחרונה התייתמתי מאבא, ממקום העבודה שלי ומהמדינה. לא בהפתעה באו לי שלוש ההתייתמויות הללו. כולן הגיעו בסופם של תהליכים שתחילתם לא תמיד מובהקת, אבל אחריתן חדה, חד משמעית, מכאיבה ומכעיסה.

מהמדינה התחלתי להיפרד כשהיא נידבה אותי להשתתף בניסוי רפואי ללא הסכמתי. במסגרת הניסוי נבדקה גם מידת הכלתי לאפליה ולנידוי. יכולתי לאלה, אבל משהו בתחושת השייכות הלאומית שלי החל להיסדק. הסדק הצר גדל עם שינויי החקיקה במסגרת "רפורמת לוין" והפך לקרע ענק בצהרי ה-7 באוקטובר; תוך כמה שעות לא היתה לי מדינה. בעצם, לא רק לי, לנו. נפרדנו, המדינה ואני, בתחושה הדדית של בגידה, אני בה והיא בי.

ממקום העבודה שלי – זה שהיה לי גם בית במשך שמונה השנים האחרונות – התייתמתי אחרי שמונה חודשי חל"ת שהחלו ביום ההוא באוקטובר כשהמדינה נעלמה לאזרחיה. לא היתה זו פרידה מרצון – ולמרות שאני מברכת עליה ואין צורך בניחום אבלים – מקום העבודה שלי התנער ממני בניגוד לכל ערך לאומי או ציוני שכה אהב להתגאות בו.

גם מאבא ההתייתמות היתה תהליך, כי למרות שמוות של אדם בן 80 אינו אירוע יוצא דופן, ויש בו אפילו מדרך הטבע, אבא לא מת כדרך הטבע. אותה מדינה שבגדה בי, בגדה קודם בו; היא הפקירה את גופו הקשיש להיחנק שש שעות בממ"ד ביתו הנשרף, ועוד שעתיים תמימות בשמש הנגב הקופחת; מכווץ היה מאחורי ערמת כסאות פלסטיק, כשהוא צמוד לקיר הבית הלוהט בניר עוז.

האיש שהיה אבי, זה שנכנס לממ"ד בבוקר ה-7 באוקטובר, אמנם לא מת שם, אבל לא היה אותו האיש שיצא ממנו. וכמוהו, יש להניח, איש מאותם אנשים ששיוועו לעזרה, לשווא, שעות ארוכות בממ"דיהם הסגורים ביישובים הגובלים עם רצועת עזה.

ילדות

אבא נולד ברמת גן בשם צבי הירש רובין. אמו שרה נתנה לו את שם החיבה הֶשִי, והוא נשא אותו עד יומו האחרון. הוריו, חניכי השומר הצעיר שהגיעו מרומניה ומקישינב נפגשו בישראל, ילדו שלושה צאצאים והקימו משפחה קטנה ולא מוצלחת במיוחד מבחינה כלכלית.

אבא היה גם בן בכור, גם משופם וגם תלמיד מצוין. מצוין ומצטיין; חכם, רחב אופקים, שקדן, חרוץ וסוציאליסט גאה. את כל אלה תיעל לטובת הדרכה בקן השומר הצעיר בגבעת שמואל, תוך שהוא מפרנס את עצמו ממתן שיעורי כימיה לבנו של מנהל התיכון שלו. בכסף שהרוויח רכש – באופן די צפוי ומתאים לתקופה – מנוי לעיתון על המשמר, עיתון שלא רק חרת על דגלו "לציונות, לסוציאליזם ולאחוות עמים", גם היווה חומר הקריאה שלי (היחיד) בילדותי.

סבתא שרה שהיתה גם ג'ינג'ית, גם שורפת חביתות וגם קומוניסטית, נמנתה עם מכריו של ד"ר משה סנה. היא ניצלה את הקשר הזה והפגישה את אבא עם הדוקטור, לא כי התכשיט המוצלח שלה היה חולה חלילה, אלא כדי שיראה ש"אפשר להיות גם קומוניסט וגם רופא". לשווא. לא ד"ר סנה גם לא תעודות ההצטיינות, שינו את תוכניתו של אבא להיות חקלאי וחלוץ.

בשנת 1961, כשהיה בן 17, עזבו הוריו של אבא את ישראל ועברו דרך מסך הברזל אל אודסה, עיר שהיה בה ריכוז מרשים של יהודים מוצלחים, שנודעו בהומור מוצלח לא פחות. הרובינים ידעו ששמש אינה מיטיבה עם ג'ינג'ים, אבל האמינו שחסותו של "שמש העמים" תטיב איתם. אז הם חשבו!

אבא שהיה כאמור אידיאליסט, אבל גם עקשן ונחוש, סרב להצטרף אליהם. כך נותק מהוריו ומשני אחיו הצעירים לזמן לא ידוע. הניתוק מהמשפחה והתקופה שקדמה לנסיעה היו קשים לנער הסרבן, ועל כך העידו פרוטוקולים מהישיבות שהתקיימו במסגרת "סמל הבוגרים" של תנועת השומר הצעיר.

בפרוטוקולים שנכתבו במחברת קטנה על ידי נורית קופר, בכתב יד מוקפד ויפה במיוחד, נזכרים חברים מגרעין "צבר", הגרעין של אבא ואמא שהצטרף אל הגרעין המייסד של ניר עוז. בין היתר הוזכרו במחברת גם אברהם מונדר וחיים פרי שכ-60 שנה מאוחר יותר יופקרו למותם בשבי החמאס. המחברת נשרפה יחד עם כל תכולת הבית, אבל את מה שהיה כתוב בה על אבא לא ניתן למחוק מהזיכרון שלי.

השיבה ארצה

במיתולוגיה המשפחתית מסופר כי סבא שמואל שהיה חולה לב וגורר רגל, ישב על ספסל ברחוב אודסאי כלשהו, וראה קהל גדול הולך אחרי ארון קבורה. סקרנותו גברה והוא פנה אל אחד המלווים: "מי מת?" שאל, ונענה: "לא יודע. יהודי." היה זה רגע מכונן שבו הבין סבא שהוא יותר יהודי מקומוניסט, והחליט לחזור ארצה.

שנה וחצי מיום עזיבתם את ישראל – באופן בלתי צפוי ויוצא דופן לתקופה ובכלל – שבו הרובינים ארצה. נשמות טובות וגם סתם מכרים מודאגים התלחשו, כי מדובר במשפחה של מרגלים סובייטים. אבא כבר גר בניר עוז בתקופה ההיא יחד עם אמא ועם חבריו לגרעין צבר. מביתו בקיבוץ הוא דאג להוריו ולאחיו הקטנים לפרנסה ולמגורים. סבתא שרה הפכה אחות של כפר קיש ומהצריף בכפר, תוך שעבדה בכמה עבודות וחסכה פרוטה לגרוש עברה – והיא כבר אלמנה – אל בית קטן ומלא קסם במרכז טבעון. אמנם קרוב יותר מאודסה, אבל עדיין רחוק רחוק מניר עוז.

את המרחק הזה, בין דרום הכרמל לצפון הנגב, עברנו המשפחה רק פעם בשנה. נהגנו לצאת לפנות בוקר בטנדר שהוקצה לנו מסידור הרכב של הקיבוץ, היחיד שיכול היה להכיל משפחה של שש נפשות. מזוודים היינו בסנדוויצ'ים עם גבינה לבנה ומלפפונים שהכינה אמא, מיטלטלים שעות בדרכים, עולים בכביש המתפתל לטבעון, חונים בצל האורנים ליד הרקפות, מקפצים על מיטת הקפיצים שכמוה לא היו בקיבוץ, אוכלים חביתות שרופות ושבים כעבור יומיים לקיבוץ, בלילה.

החיים בקיבוץ

ניר עוז הוא ישוב ספר, אך הדבר כלל לא הורגש בשנות ילדותנו. אולי קצת במלחמת יום כיפור ובמלחמת ההתשה. על כל פנים אנחנו, ילדי הקיבוץ, לא חשנו כל איום על ביטחוננו האישי, ויותר משיראנו מהשכנים מעבר לגדר, יראנו מהמטפלות שלנו.

למעשה, חיינו בבועה מנותקת מהעולם בכלל ומהמדינה בפרט. הסתובבנו יחפים שלוש עונות בשנה, דילגנו על דשאים בין ממטרות, עלינו על מוקשים שפיזרו כלבי הקיבוץ, גמענו קילומטרים בעישוב שדות בוטנים, טיילנו המון ובקיץ שרצנו בבריכה.

ילדותו של אבא לא דמתה בדבר לזו שלנו; יום חג בשבילו (וגם בשביל חיים פרי) היה כזה כשבארוחת הערב בחדר האוכל הוגשה שמנת. לרוב הסועדים נראתה השמנת כגבינה לבנה פשוטה ויומיומית. אבל אבא וחיים לא היו כ"רוב הסועדים"; הם העבירו ביניהם, בסוד, את בשורת השמנת והשתדלו לא לשתף בידיעה חברים נוספים (כולל לא את ילדיהם).

בגיל 26, נשוי ואב לשלושה פעוטים, הפך אבא בין לילה מלולן בניר עוז למנהל במשחטת העופות של שער הנגב, "עוף קור", בשדרות. משם הקריירה שלו נסקה: הוא היה מזכיר ומרכז משק (לפחות שלוש פעמים, אבל מי סופר?), ניהל את הלול, את המפעלים האזוריים (יח"מ), את המחלקה לכלכלה של הקיבוץ הארצי. וכאן המקום להדגיש שבעולם הקיבוצי אבא לא היה "מנהל" אלא "בעל תפקיד".

בין לבין, בגיל 35 כשהוא אב לארבעה, יצא אבא ללמוד כלכלה ומינהל חקלאי בפקולטה לחקלאות ברחובות. הוא חלק חדר של שניים עם ארבעה חברי קיבוצים שונים, אחד מהם חברו ובן הגרעין שלו, גדי מוזס, שנחטף מניר עוז ועדיין לא הושב.

גם באוניברסיטה אבא הצטיין, ובשנה השלישית של התואר הראשון כבר החל את לימודי התואר השני. את תעודת ההצטיינות שלו מהאוניברסיטה תלתה אמא על דלת השירותים, כך שמי שהתעכב לצאת יכול היה לעיין בה עד תומה. וכשפעם שאלתי אותו אם אמא בשירותים, ענה ככלכלן: "לא. היא בייצור."

בשנות ה-70 היינו המשפחה הראשונה בקיבוץ שבחניה מאחורי הבית שלה חנתה מכונית, שלא היתה חלק מהסד"כ של סידור הרכב. מאז אותה רנו חומה התחלפו המכוניות של אבא זו בזו בהתאם לתפקידים השונים שלו.

שלום, אבא

השנים חלפו, ואל עונות השנה בנגב המערבי הצטרפה עונה חדשה, שהתאפיינה בטפטופים ספורדיים – טפטופי קסאמים. לא היה חזאי שהתריע על בואם, ובמקום מטריות ניטעו ברחבי הקיבוץ וצמוד לבתי החברים ממ"דים ומיגוניות. מיותר לציין שאלה לא הוסיפו נוי לנוף הכללי, וכדי לטשטש את קיומם ההכרחי איירה אותם אמא באיורים עדינים.

אנחנו, ילדי המשפחה, עזבנו את ניר עוז לפני שהקסאמים הגיעו אליו. וכשאלה נורו על הקיבוץ נהגנו להתקשר אל ההורים, תוך שאנחנו מנסים להסתיר את הדאגה. לפעמים היינו אלה שבישרו להם על כך שהם תחת התקפה. תמיד נענינו ברוגע משועשע של שועלי קרבות מנוסים. כל כך רגילים היו בהתרעות, עד שבאחת הפעמים הרגיע אותי אבא, שהקסאמים לא נפלו על ניר עוז אלא על נירים, הקיבוץ הסמוך, אז אין ממה לדאוג. ומכיוון שבמקרה הטוב הזמן מההתרעה עד לנפילה היה 15 שניות, הוריי לעיתים אפילו לא טרחו לקום מכורסאות הטלוויזיה הרכות, ואבא היה אומר: "אם שמעת את הבום, סימן שהקסאם לא פגע בך."

הוריי, מעולם לא עזבו זה את זה, גם לא את הקיבוץ; לא טפטופי קסאמים ולא מבצעים בעומק רצועת עזה היוו איום על הישארותם. וכמו חבריהם הלא צעירים בכלל אפשר לומר שבתקופות שבהן התפנו המשפחות עם הילדים, הפכו בין רגע לפלמ"חניקים צעירים ואולי אפילו קצת נהנו מהגיבוש שנכפה עליהם.

לא כך היה ב-8 באוקטובר. ביום הזה כולם סולקו מהקיבוץ, כדברי אמא. בהתחלה למלון באילת, ואחר כך בעיקר לקרית גת. אבא ואמא יחד עם כמה חברות קיבוץ נוספות מצאו בית הולם וכזה שמזכיר קצת את ניר עוז, ב"משען אפעל". או כמו שאנחנו אוהבים לכנות אותו, "ניר אפעל".

עד ימיו האחרונים קיווה אבא לשוב הביתה, לניר עוז; נפשו סרבה להשלים עם חורבנו הפיזי של הקיבוץ ועם אובדן חבריו. ב-29 באוגוסט, 80 שנה וארבעה ימים לאחר שנולד ברמת גן, נפטר בה.

הוא נקבר בניר עוז לצד חבריו הרבים שנרצחו בקיבוץ ב-7 באוקטובר, נרצחו בשבי כמה חודשים לאחר מכן, או שרדו שעות אימה בממ"דים, אך כמוהו – לא יכלו עוד. אבא השאיר שבט גדול שכולל את אמא, ציפה, ארבעה ילדים ו-11 נכדים.

היה איש.

היה הֶשִי.

שלום אבא.