שם ראיתי קשת בענן

אבא התעורר משנת הצהריים ושתה תה, כשחזרתי עם סבא מתפילת ערבית בבית הכנסת "משכן אליהו" ברחוב הדקל. השבת יצאה ואבא הצית סיגריה ראשונה ושאל "מתי זה מתחיל?", ואמא אמרה שעוד שעתיים ושכדאי כבר לעלות ולסדר את האנטנה. אבא הביט בה כמו ז'אן-לואי טרינטינאן, לבש מכנסיים וטיפס עם הסיגריה בפה אל גג הרעפים, ייצב וחיזק את האנטנה, על פי ההוראות הצעקניות שלנו מהמרפסת: "כן, כן, לא, לא ככה, קודם היה יותר טוב, עכשיו, יופי! תשאיר ככה!"

סבא חבש את הכובע שלו ויצא לעבר תחנת האוטובוס. "אולי תישאר לראות איתנו את האירוויזיון?" אמא הציעה. אבל סבא אמר שלא, זה ייגמר מאוחר והוא חייב להיות בשוק מוקדם בבוקר. "לך להתקלח עכשיו, לפני שמתחיל", אמא אמרה לי ונפנתה להשכיב לישון את אחותי התינוקת. מחלונות אחרים בבניין הקטן נישאו ריחות טיגון. ארוחת הערב. מוצאי שבת, 7 באפריל 1973. בלב הולם מהתרגשות ועם סנדוויץ' חביתה ועגבניות טריות ישבתי לראות את האירוויזיון הראשון שלי, והראשון שלנו, כולנו.

חג חצי יובל למדינה היה מעבר לפינה, גם פסטיבל הזמר המופלא עם "ליל חניה" במוצאי יום העצמאות וגם מלחמה איומה וטראומה גדולה בהמשך אותה שנה, אבל אז באותו מוצ"ש נרגש לא ידענו כלום. ישבנו יחד לצפות ולשמוע את השירים ולהחזיק אצבעות לאילנית הזוהרת ולאישה הראשונה שניצחה על תזמורת האירוויזיון, נורית הירש.

ישראל השתתפה בפעם הראשונה בתולדותיה באירוויזיון 1973 עם השיר "אי שם" בביצוע הזמרת אילנית. את השיר כתבו אהוד מנור ונורית הירש, והוא הגיע למקום הרביעי. השתתפותה של ישראל ניכרה גם מאחורי הקלעים עקב הצורך להדק את האבטחה על המשלחות. כשבעה חודשים קודם לכן נרצחו הספורטאים הישראלים במהלך אולימפיאדת מינכן. בפעם הראשונה בתולדות התחרות הוצבו שומרים בכניסה לאולם, והמשלחת הישראלית לוותה כל הזמן בשומרי-ראש. בתחרות, שבה השתתפו 17 מדינות, זכתה (בפעם השנייה ברציפות) המדינה הקטנה לוקסמבורג ("גם אנחנו יכולים לזכות", אבא אמר, "אנחנו גם מדינה קטנה עם שירים גדולים") עם שיר בביצוע הזמרת הצרפתייה אן מארי דוד. השיר נקרא "Tu te reconnaîtras" ("אתה תכיר את עצמך" או "תזהה את עצמך"). למקום השני הגיעה להקת מוסדאדס עם השיר "Eres tú" ("זה אתה") ולמקום השלישי הגיע הזמר הבריטי קליף ריצ'רד, שלו, היתה זו הפעם השנייה בתחרות, הפעם עם השיר "Power to All Our Friends". למקום הרביעי, הגיעה כאמור ישראל עם השיר "אי שם" בביצועה של הזמרת אילנית.

בתחרות הופיעו לראשונה נשים כמנצחות על התזמורת – שבדיה וישראל שלחו כל אחת מנצחת. המנצחת הישראלית היתה נורית הירש שגם הלחינה את השיר הישראלי. בסוף אותו ערב ארוך אילנית נטעה את "אי שם" במקום טוב בלב הציוני הפועם ובהיסטוריה של הזמר העברי. מקום רביעי בתחרות, קצת אחרי קליף ריצ'רד שהגיע למקום השלישי–גאווה גדולה ושמחה רבה. "בשנה הבאה", אמר שדרן הרדיו, "אולי נזכה במקום הראשון".

למחרת, בשיחות ליד הברזייה בבית הספר, האירוויזיון היה הנושא הלוהט–לצד השלושער המופלא של דרור בר-נור ממכבי תל אביב, שניצחה בשבת בצהריים את הפועל מרמורק 0:4. אבל אילנית היתה המלכה המוכתרת. "אי שם" שודר כל שעה ברדיו, וכולם ידעו בעל פה את "שם ראיתי קשת בענן, שם עולה הבוקר בלבן, שם נמצא ביחד את הגן, את גן האהבה" – גם אם לא ירדו לעומקן של המילים עד הסוף.

האירוויזיון הראשון של ישראל היה האירוויזיון ה-18 של אירופה. כמו המונדיאל הראשון (והאחרון) של ישראל ב-1970, גם אירוויזיון 1973 היה תמהיל של גאווה לאומית וריגוש מוזיקלי, 100% רייטינג לתחרות שראינו בטלוויזיה קטנה ששידרה רק בשחור-לבן. התשוקה לפצח את הקוד המלודי, לכבוש את אירופה ולנצח בתחרות היתה אדירה. וועדת הבחירה של רשות השידור ז"ל ניסתה את כוורת (מקום 7) ב-1974 (להקת רוק לבושה סוודרים מגוחכים בתחרות שבה ניצחה אבבא שהפכה למיתולוגיה חובקת עולם). אחר כך ניסתה את שלמה ארצי ב-1975 (מקום 11) ואז החליטה שכנראה נשים זה רעיון יותר טוב ובחרה בשלישיית שוקולד, מנטה מסטיק עם מסר פייסני ("אמור שלום", מקום 6). שנה אחר-כך אמרו: "אילנית הכי הצליחה עד עכשיו, אז נשלח אותה שוב פעם", אבל גם אילנית הגיעה ב-1977 רק למקום ה-11.

בשנה שאחרי כבר רקדנו אבאניבי על הגגות. יזהר כהן עשה זאת. ב- 1978, הוא הביא את הגביע לישראל ואת האירוויזיון לירושלים. ב-1979 הגיעה התחרות לשיאה, כנראה האירוויזיון הטוב ביותר בכל הזמנים עם תצוגה מופתית של ארגון, הפקה, נגינה, ביצוע, צילום ושידור לעולם. לישראל היה חשוב להוכיח שהיא טובה לא רק במלחמות ובמבצעי סיירות מובחרות וחילוץ ממטוסים חטופים של אייר פראנס וסבנה. 1979 היתה שנה ישראלית זוהרת: הסכם שלום עם מצרים וניצחון במגרש הביתי באירוויזיון בירושלים. גלי עטרי הפכה לכוכבת בן-לילה. הללויה. "רק תימנים יכולים לזכות", קבעה אמא. הקביעה העדתית תהיה נכונה לפחות לפעם השלישית בה זכינו, 20 שנה אחר-כך, עם "דיווה" של דנה אינטרנשיונל.

מאז חלפו שנים רבות. היו שירים יפים ("הלילה" של הכל עובר חביבי ב-1981 הוא לטעמי המופלא שבהם, למרות שלא זכה), עפרה חזה ואבי טולדנו ואורנה ומשה דץ התברגו בשלישיה הראשונה, גם אם לא זכו בתחרות. אבל התחרות הלכה ואיבדה מקסמה ומהשפעתה על הלך הרוח הציבורי. עד כדי כך שנהג מונית אחד השבוע הביע תדהמה באוזניי: "מה? היה אירוויזיון? בכלל לא ידעתי".

ישראל ניסתה דברים שונים ומשונים כדי לזכות בתחרות. לשלוח ילד בן 12 (גילי נתנאל) או לשגר צמד שחקנים שאינם זמרים כלל (שרי צוריאל ומוטי גלעדי), ובהמשך צמד נוסף (נתן דטנר ואבי קושניר), ואז את ריטה הדיווה הגדולה מכולן, ואז בעל ואישה (אורנה ומשה דץ) ואת דנה אינטרנשיונל (שאכן זכתה!) ולהקה אזוטרית במיוחד וחמודה למדי עם מסרים של שמחה ושלום ודגלי סוריה כמו "פינג פונג".

בסופו של דבר, נהיה ברור שהתחרות עברה שינוי מהותי, במקביל לשינוי המוזיקלי שעבר העולם כולו. אין יותר הגבלת שפה ורוב המדינות אכן בוחרות לשיר באנגלית. אין יותר תזמורת ואין מנצחים ומנצחות, יש פלייבקים, וגם אין כל כך מאמץ עיקש לייצר הרמוניות מנצחות ומלודיות קסומות כי ממילא כל העניין הוא הנראות, הרעש שאתה מייצר. אם, נניח, פוטין תוקף אותך כי אתה מקדם ערכים של להט"ב, או אם, נניח, פוטין תוקף אותך כי אתה ארץ שכנה בשם אוקראינה, אם אתה אישה עם זקן, או להקת מטאל לבושה כמפלצות מפינלנד, השירים פחות מהותיים כשלעצמם. הבאז התקשורתי וב-12 השנים האחרונות בעיקר הנוכחות ברשתות החברתיות, נהיו לב העניין. לקהל הרחב אין באמת ענין באירוויזיון, אבל לקבוצת המיקוד זו תחרות חשובה.

האירוויזיון שורד. הוא ממשיך להתקיים מדי שנה ולמרות שישראל עדיין משקיעה בשליחת נציגים, בהליכי בחירה כאלה ואחרים ובשידור של התחרות–קשה יהיה למצוא מישהו (למעט אירוויזיונולוגים מעטים ונלהבים שנותרו נאמנים) שבאמת זוכר מי זכה במקום השני בתחרות שנערכה לפני שבוע או איך בדיוק הולך השיר הזוכה של אוקראינה.

נועם רוט וליבי רן, שני מומחים לתחרות, הסבירו בריאיון לוואינט ב-2019 ש"האהבה של הקהילה הגאה לתרבות הנחשבת ל'גדולה מהחיים', היא שהופכת את האירוע לנערץ כל כך–שירים, ריקודים, נצנצים, זיקוקים, דיוות, באירוויזיון יש הכול". אז מצד אחד, האירוויזיון איבד את כוחו ואת השפעתו המוזיקלית – אין יותר את הצלליות, אבבא, קליף ריצ'רד או אן מארי דויד. מצד שני הוא נהיה לזירת הקרב על נירמול השונה וקבלת האחר. קונצ'יטה מאוסטריה עם הזקן, סוגיית הבודי-פוזיטיב עם נטע ברזילי, הנשיקה ההומואית של נציגי אירלנד, צרפת ששלחה גיי מוסלמי לייצג אותה בתחרות, האירוויזיון הפך לחגיגה, מצעד גאווה קוסמופליטי של מי שמסרבים להתבייש במי ומה שהם. כדברי דנה אינטרנשיונל: "זו המימונה של ההומואים". מרגע זכייתה של דנה אינטרנשיונל, האירוויזיון אכן הפך למקום שבו הגייז מצביעים בשביל השבט שלהם ולוחמים אל מול צופי כל העולם את המלחמה הצודקת למען זכויות הפרט והאדם שלהם. סרביה שלחה נציגה לסבית שזכתה בתחרות וטורקיה, שקלטה את המסרים הלהט"בים, פרשה מהתחרות מפני ש"האירוויזיון לא תואם את הערכים שלנו". אפשר לראות בתחרות ניצחון גדול ביותר של הקהילה הלהט"בית על דעת הקהל. מצעד הגאווה בתל אביב התעצם וגדל אף הוא מאוד אחרי שדנה אינטרנשיונל ניצחה והתקבלה על ידי המיינסטרים. שינויים בדעת הקהל התרחשו הודות לאירוויזיון גם במדינות כמו ליטא וסרביה, ונכון לעכשיו די לנו בכך.