שנת הפשע שלי

הזמן חלף לו ביעף מאז אותה ישיבה אומללה בין כותלי הכלא. הזיכרון מתעמעם עם הגיל אבל העוול שהוא נושא נוטה להתחדד ולהישבר, כמו אותו עיפרון שחידדתי בילדותי בלהב סכין, עד שמוט הגרפיט שלו נחשף במלוא אונו, ואחרי עוד ליטוף של הסכין – התפורר אל תוך אבקה שחורה.

הכל החל במסע ענוג למדינת האיים פיליפינים, מסע שראוי היה שייכתב. על הדרך פגשתי גם ארבע עלמות חן. והספר ראוי היה שייכתב דרך עיניהן של אותן ארבע עלמות החן. אצל אחת מהן שהיתי בעיצומו של מונסון כבד. שבועיים הגשם לא חדל לרדת על גג פח. האוויר היה מהביל ולח. בלילות התפרקדתי על קרטון דק שהונח על ריצפת בטון, למרגלות הספה שעליה נמה העלמה.

מדי בוקר, תרנגולת שחקרה את אדמת החצר היתה מזנקת מעל מחסום רשת שניצב בפתח הבית, מדלגת ומתיישבת על כורסה, ועושה קולות של תרנגולת שמתאמצת להטיל. אחר כך היא היתה מזנקת לרצפה, חומקת לחצר ומותירה ביצה על הכורסה. חשבתי ביני לביני שראוי היה לכותר הספר, שייקרא "תרנגולת מטילה על כורסה".

ערימת כביסה שהלכה וגבהה בזמן המונסון המתינה סמוך למה שהיו שירותי צליפה ומקלחת. ידעתי שהעלמה תצטרך לכבס אותה בידיה הענוגות. יצאתי אל מטרי המונסון, דילגתי בין פלגים ושלוליות, וחזרתי עם עגלון ועגלה טעונה במכונת כביסה שיודעת רק לכבס אבל לא לסחוט, כי זה מה שהיה בעיירה. במהלך המסע, רכשתי כמה מכונות כאלה למארחיי הטובים.

אצל עלמה אחרת שגרה בעיירה שחבקה אגם, ישנתי על מיטה שספגה את כאבי הגב, אשר נבעו מאותו קרטון עליו ישנתי למרגלות הספה, שעליה נמה העלמה הקודמת. אוויר מהביל עמד בליבו של החדר. הגוף נטף זיעה ואני ייחלתי שהמאוורר יטה את מדחפי האוויר שלו לעבר גופי המיוזע, במין ליטוף מרחף שנמוג והתחדש, ודילג אל גופה של העלמה.

אחר כך שכבנו על הגב ובהינו בתקרה עליה היו מצוירים שני מלאכים חיוורים, ששלחו ידיים קטנות לעבר התכלת שבה ריחפו. ידיהם הקטנות כמעט נגעו זו בזו. ואז היא סיפרה לי על בעל אמריקאי שהיתה נשואה לו, אשר נסע לבנגקוק לרגל עסקיו, ושם, ליבו הכניע אותו בספק רחוב ספק סמטה, שהובילה למקדשים מצועצעים שהזילו הרבה צבע של זהב. המשטרה הגיעה כמו תמיד כשמישהו מת ברחוב. השוטרים לא ידעו דבר על האיש למעט שמו ותמונתו שהתנוססו על דפי דרכונו. היא כמקובל העבירה את דרכונו לשגרירות האמריקאית וזו איתרה את הוריו. הגופה נשלחה אליהם לארה"ב, הם שרפו אותה ושלחו את כד האפר לעלמה.

ובעודי מתבונן במלאכים החיוורים ומחשב את המרחק שנותר למגע הידיים, שאלתי את העלמה "מה עלה בגורלו של כד האפר", והיא השיבה לי במבטא פיליפיני עם הרבה עיצורים, שהכד שוכן אחר כבוד מתחת למיטה שעליה שכבנו.

נשימתי נעתקה, המלאכים הקטנים והחיוורים האדימו. הם הביטו בי במבט מלא רוך וחמלה, אני נשבע שהם גם קרצו לי כאומרים "חבר מיוזע, החיים מלאי הפתעות, זה יכול היה להיות גם האפר שלך". הזיעה נטפה שבעתיים והרטיבה את קו המתאר של גופי, חילחלה דרך המזרן העבה ויכול להיות שנטפה לתוך הכד. שנתי נדדה וחיכיתי לבוקר שיבוא.

עשרות שוטרים מוכנים להסתער על היעד

הטיסה לישראל היתה כמו כל הטיסות שבהן אני מרגיש שאני לא רוצה לחזור הביתה. זה לדעת שאני מגיע למקום, שבו מצמצמים את מרחב המחייה שלי לתוך גבולות עם שכנים, שכל חיי אני נלחם בהם. בכל כיוון חוץ מהצד של הים יש שלט המורה "גבול לפניך".

אף אחד לא חיכה לי באולם הנכנסים כי אני לא מביא מתנות, אין לי תסמינים של געגוע וגם לא אוהב ששואלים אותי "איך היה".

הגעתי למושב ברוש במונית עם נהג שלא דיבר כל הדרך. היה שקט מפתיע, כי זה יוצא מן הכלל שנהגי מוניות לא מנהלים את המדינה במהלך הנסיעה.

פרקתי את התרמיל ואת ציוד הצילום, פתחתי את שער הברזל וציפיתי שג'ייז כלבתי האהובה תרוץ לקבל את פניי. אבל היא נעדרה מהחצר, יכול להיות שטיילה בשדות.

צעדתי לעבר עץ התאנה. העץ שהוא אני. העץ שמניב את פריו רק כשאני שרוי במחיצתו. עץ שמדבר אליי מתוך שתיקתו, שחש את האהבה שאני מעניק לו. כשאני נעדר מהארץ בעת הבשלת הפרי, הוא מתעצב אל גזעו ומשיר את כל הפגות. נהגתי לברך אותו כל בוקר בעת השכמה, לחבק את גזעו ולהניח עליו את ראשי. כל דאגותיי ומחשבותיי היו מפעפעות לתוך הגזע, ושבות אליי מלב הגזע כשהן טהורות וזכות.

לפתע, כמו משום מקום, שמעתי צעקות שעלו מעבר לשער הברזל. קראו בשמי וצעקו שאפתח את השער. בין סורגי השער ראיתי – כך הסתבר באיחור – שוטרים לבושים אזרחית כשבידיהם כלי משחית כמו פטישים, לומים, גרזינים, מספרי ברזל, רתכת ושוטר שנשא מצלמת וידאו. הצצה חטופה אל מעבר לשער חשפה רכבים רבים ולמעלה מ-40 שוטרים שהיו מוכנים להסתער על היעד. באירועים כאלה בחיי, אני מורה ללב שלי להנמיך ציפיות ולדומם מנוע, והעצמי שלי נבלע לתוך רוגע. זה מאפשר לי לצאת מגופי ולעבור לצד של המתבוננים בי ברגעים לא רגועים.

מפקד המבצע העביר לי דרך סורגי השער צו חיפוש וביקש שאפתח את דלת הכניסה לבית. הוא חילק הוראות לפקודיו והשוטר שהיה חמוש במצלמת וידאו שעט קדימה.

"נתחיל למעלה", הורה המפקד.

"מחזה התעתועים הזה אינו מבשר טוב" אמרתי לעצמי. משהו מסתתר מתחת למעטה החשאיות. התבוננתי מהצד על עצמי וראיתי עלה נידף מוקף בעדת שוטרים, ומסכת חיי חלפה אל מול עיניי כנידון למוות, בשעה שחבל התלייה חובק את צווארו.

גג הבית, אליו עולים במדרגות ברזל לולייניות מחדר האירוח, היה מכוסה כולו ברשת צל שחיפתה על מאות צמחי קנביס. כולם היו קרובים לשלב של הבשלת התפרחות. הצמחים עלו מתוך עציצי פלסטיק שחורים. בכל עציץ בלטה טפטפת ננעצת. מערכת ההשקיה היתה מחוברת למיכל כתום ולמחשב. מפקד המבצע נתן הנחיה לשוטרים לעקור את כל הצמחים על שורשיהם ולהכניס אותם לתוך שקיות שחורות. הגג התרוקן כהרף עין מצמחים.

כל הכבודה הועמסה על הטנדר שרכשתי לפני יציאתי לפיליפינים. לצד הטנדר עמד ג'יפ סובארו פורסטר ישן אשר שרת אותי ביום-יום. את הג'יפ והטנדר נהגו שוטרים ואותי דחסו לרכבו של מפקד המבצע, כאשר שני שוטרים מאבטחים אותי מימיני ומשמאלי. כל השיירה שהיתה ארוכה נסעה לעבר תחנת המשטרה בבית שמש, אל האגף שבו שכנה יחידת משמר הגבול. השוטרים פרקו את המטען היקר לתוך מחסן, אבל הריח האופייני של הקנביס פעפע החוצה וריחו עלה מכל האגף.

לחוקר סיפרתי שאני עוסק זה שנים בחקר של צמחי רפואה, תבלין וצמחי תועלת של ישראל. וכיוון שלאחרונה עלתה קרנו של הקנביס כצמח עתיר סגולות וזכויות, החלטתי לגדל אותו לצורכי מחקר, כדי לבדוק את ההשפעה שלו בדרך של חליטה, ולא בעישון כפי שנהוג עד היום.

הייתי טרף קל עבור החוקר, לא הכחשתי, לא התבצרתי והודיתי מיד שאכן גידלתי קנביס לצורכי מחקר, אבל לא סחרתי אפילו בגרם ממנו.

לא ידעתי שבעודי יושב בקיטונו של החוקר, שודרה ידיעה מרעישה ברשתות הטלוויזיה ובערוצי הרדיו על חוקר צמחים ידוע, שגידל על גג ביתו קנביס. את הכתבה ברשתות הטלוויזיה ליוו צילומים מגג ביתי הגדוש בצמחים. היה זה החוקר הקשוח שהראה לי בצג מכשיר הפלאפון שלו את הכתבה. לעצמי אמרתי, שהמוניטין שצברתי כל השנים ירד לטמיון. איך אביט בעיניהם של כל אלה ששתו בצמא את מוצא פי וגדלו על ספריי. דורות של מטיילים ותלמידים.

נפלאות התיקנים שדוהרים הפוך על התקרה

שעות בין הערביים הוקדשו לצילומי הפרופיל שלי ולסדנה של טביעת אצבעות, שהזכירה לי פעילות של ילדי גן, הכרוכה בטבילת ידיים בכל מיני צבעים ומריחתם על דפי נייר. אלא שבמשטרה יש רק צבע שחור שהוא תערובת של אבקת גרפיט, פיח וגריז, שלא יורד אחרי הפעילות לא במים ולא עם סבון.

הסדנה התבצעה תחת עינו הפקוחה של שוטר, בלי לתת לדמיון הפרוע שלי להשתולל ולצייר ככל העולה על רוחי. השוטר הורה לי לטבול כל אצבע בנפרד – "אגודל, אצבע, אמה, קמיצה וזרת" – ולהטביען אחת אחת על דף נייר שעליו היתה מודפסת כף יד. אלא שהוא אמר לי "זרש" במקום "זרת", ואני אמרתי לו שזרש היתה אשתו של המן ושהיא לא היתה אצבע. והוא אמר לי "אל תתווכח איתי, תעשה מה שאני אומר לך". ואז התחלתי לשיר את השיר שאני זוכר מהגן למרות שלא הייתי בגן: "עשר אצבעות לי יש והכל יודעות הן, לצייר ולקשקש גם בתוף מכות הן". השוטר אמר לי שאומרים "לצייר ולקשט" במקום "לקשקש", והזהיר אותי שאם אמשיך לשיר יחזיר אותי לתא המעצר.

בתום סדנת "אצבעות מטביעות" השוטרים אזקו את ידיי ורגליי והובילו אותי לעבר בית המעצר מגרש הרוסים. סוהר הורה לי לצעוד אחריו לעבר חדרון קטנטן ושם ביקש ממני לפשוט את כל בגדיי. הוא ניער את הבגדים והפך את כיסי המכנס. לאחר מכן דרש ממני להגיע לתנוחה של השתחוות כשעכוזי צופה לעברו. הסוהר התכופף כדי להגיע למנח של תצפית אופטימאלית על פי-הטבעת שלי ועל צמד אשכיי. אקט שהיה מביש ומבזה. מעניין כמה רקטומים הוא שזף בימי חייו.

השעה היתה אחרי חצות. הסוהר התורן הוביל אותי לתא. דלת הברזל הכבדה של תא 13 נפתחה ונטרקה אחריי בשקשוק מתכתי רועם.

טיפסתי ברגליים יחפות על שלבי הברזל הדקיקים שעיסו את כפות רגליי עד כאב, והשתרעתי מלוא גופי על דרגש. האורות דלקו עדיין – כפתור הכיבוי נמצא מחוץ לתא והיה בשליטת הסוהרים. העיניים שוטטו על התקרה. ארבעה בתי ניאון שאותות הזמן ניכרו בהם, המרוחקים בהם חדלו לתפקד. סביב בתי המנורה רחשו תיקנים קטנים (ג'וקים בלשון העם) שלא הגיעו לכלל בגרות. לימים גיליתי שהם זן אנדמי שהתפתח בבתי כלא. תהיתי על יכולתם של היצורים הללו לנוע הפוך על התקרה ולהיאחז בסיד המתקלף, כשהם דוהרים זה אחרי זה בין הפלורסנטים, ממתינים לשעת כושר שבה יכבו הסוהרים את האור, כשמגמת פניהם אל מדרון התקרה המקושתת היישר אל הדרגשים, המחראה וסעודת פירורי הלחם.

סבתא שמתייסרת מתחת לגלימה שחורה

בגזר הדין קבעה השופטת שאני סוחר סמים, גזרה עליי מאסר בפועל לשנה אחת והורתה על חילוט חצי הבית שלי, ושני כלי הרכב שהיו בבעלותי.

50 פלוס שנותיה של השופטת נראו כ-70. מין סבתא שמתייסרת מתחת לגלימה שחורה. משהו במבט שלה מקרין תחושה של מי שסובלת מעצירות קשה. כשאתה תופס אותה בדיון של שעות אחר הצהרים, המשפטים שהיא מלהגת נשמעים מבולבלים משהו, ואז היא מתנצלת על יום עבודה ארוך ומייגע, ומצפה מהיושבים בקיטון הצר שלה שיסלחו לה על הבלבול. יש משהו אימהי מטעה במבע פניה, כאילו שיצאה ברגע זה ממטבח התופינים שלה. היא מכלה את ימיה בכתיבה של פסקי דין ארוכים ומייגעים. והמעמד במחוזי מחייב אותה לשרבט הרבה מלים כדי לעבות את ההחלטה ולמצק אותה, וזה בא לידי ביטוי בלא פחות מעשרה עמודים לכל החלטה. צא וחשב, כשמדובר בעשרה מתדיינים ביום, זה בערך כמו לכתוב ספר ביום.

ואחרי שייגעה וכתבה תילי תילים של מלים, היא קוראת את שני המשפטים האחרונים הנוגעים למהות גזר הדין, בורחת כמו שפן ללשכה שלה ומותירה את היושבים באולם פעורי פה לנוכח החלטתה המרושעת.

השופטת עם מבע התופינים המתייסר מעצירות, דרשה לחלט מחצית מהבית שלי. זה אומר שהמדינה הולכת לגור אצלי עד סוף ימיי בחצי מהבית שלי, שנינו נדור בכפיפה אחת – אני והמדינה – והיה ברור לי כשמש בצהרים, שכאשר אסיים לרצות את עונשי, אני הולך להיפרד ממנה לעד.

וכל כך למה? על שגג ביתי היה משכן לשתילי קנביס, המכונה במדינה האומללה הזו בשם "סם מסוכן" – הגדרה עלובה שמטילה אימה על שיחי ההרדוף, שמקיפים את הגן של הנכדה שלי ומסוגלים להרוג בן אדם, אבל מותר לגדל אותם.

אמרתי לשופטת באחד מהדיונים שהקנביס אמור להיקרא "הסם המושיע" ולא "סם מסוכן", כי איך אפשר לקרוא לסם שמושיע כל כך הרבה חולים בכל כך הרבה מחלות "סם מסוכן". אז המדינה שלי הפכה להיות מעצמה עולמית של גידול קנביס. אבל המשטרה תמשיך לכלות את זמנה במרדף אחרי סתם אנשים שמגדלים את הצמח המושיע הזה.

"המתנה הראויה ביותר שהעניקו לי אי-פעם בחיי"

למען האמת, המתנה הראויה ביותר שהעניקו לי אי-פעם בחיי היתה שנה בכלא. אילו הייתי מבקש משירות בתי הסוהר לשהות בכלא במחיצת אסירים ולערוך מחקר אנתרופולוגי – לא היו מאפשרים לי. שנה תמימה עסקתי בראיונות של מאות אסירים שנקרו בדרכי.

כלא מעשיהו מכונה בפי האסירים בשם "בית הבראה". מי שהגה את הרעיון של הקייטנה הגדולה הזאת במעשיהו, היה גאון, כי בבתי הכלא הקשוחים והסגפניים ביותר בארץ יושבים אסירים עם כבוד ועם תחושה שהם לא סמרטוטים של הממסד. אסיר עם כבוד צריך שיתחכך עם כל החלאה והסחי של החיים. צריך שיחיה עם השתן והחרא שלו באותו תא, וצריך גם לנקות את החרא והשתן של אחרים. צריך שישב בצינוק. צריך שיאבד צלם אנוש כדי להשתחרר מהכלא בצלם חדש. צריך לסגל עצמו לחיים בחברה חדשה שנכפתה עליו, כדי לחזור ולחיות בתוך החברה שהקיאה אותו. צריך להתרגל לנוכחותם של ג'וקים בתא ולאפשר להם לטייל עליו בלילה. אסיר עם כבוד לא יהין לעולם לחלוק את תאו עם פדופילים, אנסים וכאלה שהכו ורצחו זקנים וחסרי ישע.

אסיר חדש עם כבוד, צריך להציג לחבריו בתא את פרוטוקול בית המשפט. אסיר עם כבוד צריך לשמור על התחת שלו ועל כבודם של אחרים. למלשינים החיים עם אסירים של כבוד אין תקווה.

אבל, למעשה, הקייטנה הגדולה של מעשיהו היא בית הכלא הסגפני ביותר בארץ, הפאטה מורגנה של הגיהינום. כולאים בה את הנשמה שלך קרוב למציאות שבה חיית, למנעמי החיים שהותרת מאחור. קו המגע בין החירות לכלא שקוף כאן מאוד. אפשר לראות בעדו את החירות אבל לא לגעת בה.

אתה יכול לצפות במכשיר הטלוויזיה שלך בכל הליצנים הקבועים שהמדינה מנפקת. בכל הסדרות העיסתיות, שסיפורי העלילה שלהן נוגעים בחצי מהכלואים ובחצי מהסוהרים, ולא להאמין לאף מילה שלהם. כי על מסך הטלוויזיה של הכלא אתה צופה דרך מסך נוסף, שדרכו רואים את המציאות בעין מעוותת.

בקייטנה הגדולה הזו בילו עבדקנים צחורי זקן שפדחתם היתה מכוסה בכיפה שחורה, וחזותם העידה עליהם שהם בני בניו של אליהו הנביא הטוב והמטיב. שנכדתם הקטנה היתה קוראת להם סבא ומתגאה בפני חברותיה שיש לה סבא מהאגדות. אבל הסבא הזה פגע בתומתה של נכדתו, טימא את נשמתה וגזר את פתיל חייה.

בקייטנה הזו בילו חיות אדם בדמות גברים שהיכו את האמא של הילדים שלהם, אותה קידשו בטבעת מתחת לחופה ב "חתונה ביער" או "בגן הקסום", לקול תרועותיהם של אורחים וקרואים.

בקייטנה הזו, אותם גברים שהיכו את האשה גם דרשו ממנה שתבוא לבקר אותם בכלא.

בקייטנה הזו היו רוצחים שרצחו בדם קר והותירו נשים וילדים חיים, אבל מתים.

בקייטנה הזו היו נהגים שהרגו, אבל הם טענו שזה היה בלי אקדח.

בקייטנה הזו היו כלואים הרבה כאלה שגנבו הרבה כסף, והם ישבו כאן כדי שיהיה להם מספיק לאחר כך.

בית הכנסת היחידי שיש בו מניין דרך קבע

כדי לשבור קצת את רצף הראיונות ביקשתי להתחקות אחרי בית הכנסת בכלא, אף ששנים רבות לא דרכה כף רגלי בבית כנסת. וכך כתבתי אחרי התפילה:

"כאן יש בית כנסת שבו נועלים את המתפללים לריבון העולם על מנעול ובריח כדי שלא יברחו מהתפילה. כאן יש בית כנסת שבו מתפללים כאלה שלא התפללו אף פעם לריבון העולם. כאן יש בית כנסת שבו מתפללים כאלה שהתפללו לריבון העולם, וכשהוא העניק להם את מה שביקשו, הם הפסיקו להתפלל והוא הפסיק להעניק. ואז הם חזרו להתפלל כדי לבקש את מה שהוא נטל מהם.

"כאן יש בית כנסת שבו מתפללים אסירים שחושבים, שהיציאה מהתא הנעול שלהם לתא הנעול של בית הכנסת, היא מידה מסוימת של חירות.

"כאן יש בית כנסת שבו מתפללים כאלה, ששכחו מה טעמה של הטיפה המרה ומשתוקקים לטעום בשבת תירוש – מיץ ענבים שעליו מקדשים בתום התפילה.

"זה בית הכנסת היחידי שלא רבים בו בשעת התפילה כי פוחדים לאבד את השליש.

"זה בית הכנסת היחידי שלא יסגרו לעולם.

"זה בית הכנסת היחידי שחצי מהמתפללים בו לא יודעים לקרוא כי הם רוסים וערבים.

"זה בית הכנסת היחידי שיש בו מניין דרך קבע.

"כאן זה בית הכנסת היחידי שאלוקים לא שומע, כי הוא עסוק בלהתחשבן עם אחרים.

"אבל בית הכנסת הזה דומה לכל בתי הכנסת בעולם, כי בו מתפללים בצוותא גנבים, רמאים, נוכלים, ישרי לב, צבועים, נואפים, מלשינים, רוצחים ואנסים".

ביום האחרון שלי בכלא, אחרי סיור כתובות ורגע לפני היציאה שלי לחירות, זומנתי לחדרה של מפקדת הכלא לראיון קצר. משכתי כיסא שהיה תחוב מתחת לשולחנה והתיישבתי מולה, ואז היא שאלה אותי "למה אתה יושב", עניתי לה "בגלל גידול קנביס". ואז היא הרימה את קולה ואמרה "למה אתה יושב על הכיסא, תקום!" אז קמתי. ואז סיפרתי לה שערכתי מחקר אנתרופולוגי מקיף בכלא, ושנדרשים לי עוד כשבועיים כדי לסיימו. ביקשתי ממנה להישאר עוד שבועיים. ואז היא צרחה עליי: "אתה האסיר הראשון שמבקש ממני להישאר בכלא, אז עוף לי מהעיניים".

אז עפתי.