שקט שניה בבקשה

מכירים את השיר:

"יצאנו לרקוד,

לי באוזן את לוחשת סוד"?

(גיא מזיג, להקת הדורבנים מתוך האלבום "קובי", 2003).

שיר נחמד וכיפי. אבל אני חושש שצריך לעדכן לו את המילים.

כבר זמן רב שבמסיבת ריקודים, אם לוחשים סוד באוזן, אי אפשר לשמוע אותו. המוזיקה היא בווליום כל כך גבוה עד שבמשך כמה שעות טובות אחר כך האוזניים צוללות ומצלצלות כאילו השתתפנו במטווח ללא אטמי אוזניים. אולי צריך מעכשיו לשיר: "לי באוזן את צועקת סוד," וגם אז לא בטוח שאני אצליח לשמוע אותו או להבין מה היא רצתה לומר לי. אחרי המסיבה כאבו לנו כל כך האוזניים שלא ממש הצלחנו לדבר ולמחרת כבר לא זכרנו על מה רצינו לדבר. כמה מצער, אירועים משמחים כמו מפגשים עם חברים ומסיבות נהיו לפיגועי רעש.

רמת הדציבלים הגבוהה פוגעת בשמיעה בצורה בלתי הפיכה, ולא הרבה אנשים יודעים את זה. תוכלו לשאול זמרים מפורסמים שנחשפו לרעש בצורה עקבית וכיום סובלים מרמות שונות של חירשות. עמם נמנים בין היתר אמנים כמו פיל קולינס, ניל יאנג, אריק קלפטון ועוד רבים אחרים. הסטטיסטיקה מראה כי למעשה חמישים אחוז מהמוזיקאים מצהירים שהם סובלים מבעיות שמיעה. האחרים כנראה לא מודעים לזה, או שהם מעדיפים לא לספר על כך לכל העולם. מוזיקאים נמצאים בחזית תרבות הרעש שיצרנו כאן כולנו בעמל רב. אני אומר בעמל רב, כי בתכל'ס, במקור העולם שלנו היה מקום שקט, את הרעש אנחנו יצרנו.

אירועים חברתיים ומשפחתיים, חתונות, חגיגות שונות, הפכו למקומות שלא ניתן לנהל בהם שיחות חברתיות. האירועים החברתיים הם כולם רועשים ומחרישי אוזניים. קחו לדוגמה חתונה – אירוע מרגש ומשמח שבו פוגשים חברים, בני משפחה וקרובים שלא ראינו כבר המון זמן. רוצים לשוחח זה עם זה ולהתעדכן. לשמוע מה נשמע אצלם. אבל אי אפשר, בגלל הרעש. כשאני מעיר על כך, מתריסים בפניי – "מה אתה משבית שמחות, תן לשמוח, מוזיקה בעוצמה היא כיף."

אני מסכים – מוזיקה היא באמת כיף, אבל גם את השיר הכי יפה בעולם ניתן לחרב כאשר שומעים אותו בעוצמה גבוהה מדי. מוזיקה בעוצמה מחרישת אוזניים היא תופעה של ה-15-20 שנים האחרונות. וזה רק הולך ונהיה חמור יותר משנה לשנה. לאורך ההיסטוריה אנשים חגגו ושמחו במסיבות, בחתונות ובמפגשים חברתיים גם ללא עוצמה מטורפת של מוזיקה.

אז למה זה קרה? אולי כי אנשים כבר שכחו איך מדברים זה עם זה? אולי בגלל שהתרבות שלנו כולה, לא רק באירועים, היא כל כך רועשת שאנחנו כבר צריכים לעבור מעל לסף רעש מסוים כדי להרגיש שאנחנו באמת חיים, מבלים, נהנים, חוגגים?

הלך השקט. בא הרעש. רעש בכל מקום, רעש כל הזמן. שיחות בין אנשים הן צעקות בין אנשים. בכבישים כולם צופרים כמו משוגעים. ברכבת ובאוטובוס, כל נוסע נחשף לשיחות בקול רם של אחרים, בטלפונים הניידים. אין ספק שזו אחת הרעות החולות של התרבות שלנו. זו לא גזירת גורל. זו בהחלט דוגמה למשהו שאנחנו יצרנו ואנחנו יכולים בקלות רבה לשנות. יש לנו רעש מכלי רכב מגוונים, הרועשים שבהם הם אופנועים. יש רעש ממטוסים קלים או כבדים, רעש ממפוחי עלים, רעש מנביחות של כלבי השכנים. הולכים לים לשבת על החוף, לתפוס שלווה. הרמקולים של בתי הקפה והמסעדות שואגים מכל עבר. התחבורה הציבורית הכל כך חשובה מייצרת אף היא רעש בלתי פוסק, מנגינת האוטובוסים והרכבות.

האם זה מאוחר מדי? האם נידונו לחיות ברעש לנצח?

לא. בהחלט ניתן לתכנן אחרת את סביבת החיים שלנו ולדאוג שהיא תהיה קצת יותר שקטה. לפני הכל זה עניין של החלטה, של לקיחת אחריות קולקטיבית – כשמייצרים תרבות שקטה, תרבות שבה ניתן לדבר בנחת ולא בצעקות, מתחיל וייב חדש. שמים לב לכך שגם המיזמים והפיתוחים החדשים השונים שלנו לא יהיו רועשים וכן, גם המסיבות שלנו יכולות להיות יותר שקטות. כמו כל דבר זה מתחיל ממודעות. ומבחירה שכך זה לא יכול להימשך. 

מי שבכל זאת רוצה להרוס לעצמו את האוזניים, להקשיב למוזיקה בעוצמה לא אנושית ולהרגיש שהוא שמח מכל זה, יכול להפיק מסיבת אוזניות שבה לכל אחד יש את האוזניות שלו. כולם שומעים אותו הדבר וכל אחד בוחר לעצמו את העוצמה שהוא רוצה. באותו זמן, מי שלא משתמש באוזניות ייחשף למוזיקה ברקע – שקטה ונעימה. מוזיקה כמו פעם, כזו שמאפשרת לקיים אירוע חברתי שבו, הפלא ופלא, גם ניתן לשוחח זה עם זה, ולא בצעקות.