תיקי טוויטר

 קרקס טוויטר מסרב להירגע. מאז סוף אוקטובר, עת השלים אילון מאסק את עסקת הרכישה של ענק התקשורת וצייץ את שתי המילים "הציפור חופשייה", הולכת הדרמה ומתפתחת לכדי קונפליקטים עגמומיים ומבדרים בעת ובעונה אחת. כמי שמשתייך לקהל הצופים הנייטרלי בסוגייה הזו, כמות הפופקורן המטאפורי שכרסמתי בשבועות האחרונים עולה בהרבה על המינונים המומלצים לבריאותי. אולם קשה שלא ליהנות, ואפילו לחוש מידה מבוקרת של שמחה לאיד, לנוכח הזעם הקדוש שהציף השבוע את הזירה הליברלית בעקבות חסימת חשבונותיהם של דמויות הנמנות כביכול על "הצד הנכון" של המגרש הפוליטי המלאכותי.

כמובן, אין בכך כל הבעת תמיכה במהלך. להפך, דומה שהמיליארדר הדרום אפריקני משתמש בצעצוע היקר שרכש כדי להפעיל את אותה צנזורה מגונה שכנגדה הוא יצא באופן כה נחוש בחודשים האחרונים. "אביר חופש הדיבור" שלא התמהמה להשיב לחיים (ובצדק!) את הפרופילים המושעים של דונלד טראמפ ושל דמויות אחרות מהימין (כמו גם של דיסידנטים מתחום הקורונה כדוגמת רוברט מאלון), לא היסס להפגין את נחת זרועו השרירותית במבחן האמיתי הראשון שנקרה לפניו. להגנתו טען מאסק שהעיתונאים המושעים (והמועסקים בגופי העילית של העיתונות המוסדית כגון הניו-יורק-טיימס, הוושינגטון-פוסט ו- CNN) חשפו בפומבי מידע על מיקומו בזמן אמת (דוקסינג, בעגה הקיברנטית), ולדבריו בכך הם "סיכנו את ביטחון משפחתי." 

גם אם ניתן להבין את חששותיו, הרי שאי אפשר לחמוק מהתחושה שמאסק גייס את הפלטפורמה רבת ההשפעה לצורך ביצוע נקמה אישית. הפעולה הנמהרת אמנם בוטלה כעבור זמן קצר, אולם הניחוח הסרוח שהותירה מאחוריה עדיין מתאבך באוויר. 

מנגד, מקהלת הגינויים שקרקרה השבוע בתוך הלול הליברלי מבדחת כשלעצמה, וגם מלמדת פעם נוספת על שיאיה הטרגיים של הצביעות האנושית. פוליטיקאים ואנשי תקשורת שעד לאחרונה הריעו לכל השעייה וגירוש של עיתונאים, חוקרים, מדענים וסתם עמך טוויטר שהביעו את "הדעה הלא נכונה", הניפו לפתע את נס "חופש הדיבור" ויצאו בחירוף נפש נגד "ההשתקה המזעזעת" בחסות הבעלים החדשים. דמויות ציבוריות שעודדו בעבר את חברות המדיה להחמיר את "כללי הקהילה" ולפעול כטריבונל פרטי המופקד על הגדרתה של "דיסאינפורמציה", נחרדו כאשר חשו לפתע על צווארם את מגעה המצמרר של אותה חרב פיפיות שנוצקה תחת ידם. לפתע, טוויטר אינה "חברה פרטית" שרשאית לקבוע את כללי ההתנהגות והדיון בתחומיה, אלא "משאב ציבורי חיוני" שמהווה במה קריטית למימוש חופש הביטוי. וולקאם טו דה קלאב.

אולם עם כל הכבוד למשחק הקודר והמשעשע של ההשעיות וקריאות הגוועלד, ההתפתחות החשובה ביותר בעלילה הנפתלת היתה סדרת הגילויים המרתקים שנודעו בשם "תיקי טוויטר" (Twitter Files). העיתונאים העצמאיים מאט טאיבי ובארי ווייס, באמצעות סקירה נרחבת של מסמכים והתכתבויות פנימיות, חשפו התנהלות שערורייתית ומגלומנית של ראשי החברה. אלה לדבריה מינו את עצמם לקומיסרים של השיח הפוליטי ולא בחלו בשום אמצעי כדי לבלום את התפוצה של כל ציוץ, קישור או אינפורמציה שלא עלו בקנה אחד עם השקפת עולמם. לצורך כך הם לא רק השתמשו בהשעייה ובמחיקה, אלא גם הפעילו את הכלי הידוע בשם "שדו-באנינג" (Shadow banning) – טריק לוגריתמי מתוחכם להאטת התפוצה מבלי שהמנוי יקבל על כך התראה.

"תיקי טוויטר", אם כן, מתארים באופן מפורט את השתלשלות ההחלטה להשעות את טראמפ ולהגביל את חשבונותיהם של פעילים רבים, גם אם ציוציהם לא הפרו את כללי הפלטפורמה ולא קראו לאלימות כלשהי. אולם הגילוי החמור ביותר של ווייס וטאיבי נוגע לצנזורה בוטה שהופעלה על ידי הענק התקשורתי (כמו גם על ידי תאומו פייסבוק) עם פרסום פרשת האנטר ביידן זמן קצר לפני הבחירות לנשיאות בסתיו 2020. הכתבה של הניו-יורק-פוסט חשפה את פעילותו העסקית המפוקפקת של האנטר ואת השפעתו המתועדת של אביו. הכתבה נאסרה לחלוטין להפצה ואפילו עצם האזכור שלה גרר תגובות ענישה מצד הממונים על דעת הקהל בטוויטר. הפלטפורמה העצימה במתכוון ציוצים שכינו את הסיפור "דיסאינפורמציה רוסית" – קביעה שבעצמה התגלתה כדיסאינפורמציה אבסורדית, אם כי, למרבה האירוניה, אף אחד מממציאיה המכובדים טרם שילם על כך מחיר.

וגם בכך טרם תמה ונשלמה הפארסה שנחשפה באדיבותו של מאסק. מסתבר שמנהלי טוויטר לא פעלו רק מתוך שיגיונות לבם הליברלי, אלא שהם נועצו באופן ישיר וסדיר עם סוכנויות ממשלתיות כגון המחלקה לביטחון המולדת (DHS) ואפילו ה-FBI, שהתערבויותיהם הידועות לשמצה בזירה האזרחית מכתימות את ההיסטוריה האמריקנית במאה השנים האחרונות. למעשה, רבות מהחלטות הצנזורה התקבלו בעקבות "בקשה" של סוכנים פדרליים. עובדה זו חושפת יותר מטפח אודות טבען הממסדי של הרשתות החברתיות. היא אמורה להדאיג מאוד כל אדם שבאמת חרד לחופש הדיבור בעידן שבו השיח הציבורי הולך ומתכנס בין גדרות הסייבר, תחת זרקוריהם הבולשים של תאגידי-על ומנהליהם האנונימיים.