תנו לשמש לעלות

קיץ. כתיבת הטור הזה, או יותר נכון ניסיונות הכתיבה, מתרחשים במהלך שלושה ימים של כאבי גרון, שרירים וראש, עם חולשה וכבדות בגוף. לצד כל אלה, גם החום המוגזם שבחוץ מטגן את המוח ולחלוטין מונע ממנו להתגייס לטובת המשימה. מה קשור עכשיו, להרגיש לא טוב בקיץ?

אתמול, אחרי כתיבת כמה טיוטות לטור אחר בנושא עמוק וכבד ויותר, הבנתי שזה מורכב לי מדי במצב הנתון ושלחתי הודעה לעורכים שאנסה לכתוב טור קיצי קליל. ניסיתי להיזכר באנרגיית החיים הקלילה שלי וקיוויתי שתסייע לי לכתוב טור כזה. אממה, לא היה לה כל זכר בגוף. הכל הרגיש כאוב וכבד.

"ימית גאיה, בואי נתחיל מזה שתדליקי את המזגן" אני מורה לעצמי כשאני קולטת שנורא חם לי. הגיוני בסך הכל. בימים הראשונים של חום הקיץ, לוקח לי זמן לקלוט שחם מדי ושמזגן יכול לתרום פה. אני פשוט מתעבת מזגן: לסגור חלונות, לאטום את הבית ולבודד את עצמי מהחוץ, לשחק בלהדליק–לכבות כי כשהוא דולק קר מדי וכשהוא כבוי חם מדי. סיוט. אז אני מדחיקה את הקיום שלו. אבל אני גם שוכחת כמה החום לא משפיע עלי לטובה, ובטח לא מקליל. אחרי שאני נכנעת לקופסה הלבנה שעל הקיר נהיה קצת יותר קריר, המוח מתבהר, וכן, גם קצת יותר קל לי לחשוב.

בקיץ בא לנו לצאת החוצה אל החיים: חוף הים, מסיבות, אירועים חברתיים. עם כל האור הזה, מתעורר בי איזה רצון לחגוג את החיים וזה רצון שתמיד מחבר אותי גם למיניות שלי

אני נשענת לאחור על הכיסא ונזרקת משום מה דווקא לזיכרון עצוב ובכלל לא קליל: ימים של אחרי פרידה קשה מזוגיות ארוכה שחוויתי לפני שלוש שנים. כמה עצב וכאב היו בי! בשבועיים הראשונים מרכז החזה כאב כל כך ששקלתי ברצינות להגיע למיון. לא הצלחתי להכניס כלום לפה, כאב לי אחרי בליעה, כאילו החזה התנגד להעביר אוכל דרך הוושט. זה כאב רגשי עמוק וחזק. פגשתי אנשים שאחרי פרידה הכאב הזה גרם להם לחשוב שהם חווים התקף לב. גם אנשים שאיבדו מישהו קרוב ואהוב חווים אותו לעתים. כל צורות האובדן יכולות לעורר אותו.

באחד הימים שאחרי הפרידה נסעתי הביתה עם בתי המתבגרת (שהיתה קצת פחות מתבגרת אז) ותוך כדי נהיגה הדמעות התחילו לזלוג. היא שאלה אותי – "אימוש, מה קרה? למה את בוכה?". אמרתי לה שעצוב לי מהפרידה. שהדמעות עוזרות לעצב לזרום במקום להיתקע בפנים. היא לקחה את היד שלי ואמרה לי – "זה בסדר, תבכי, את יודעת כמה זה עוזר". וכן, זה עזר. אחרי שבועיים שבהם נתתי מקום לבכי בכל פעם שהוא עלה, הכאב המופרז בחזה סוף סוף נרגע, ונהיה שם קצת יותר משוחרר.

אבל משהו נוסף קרה אחרי הפרידה ההיא; הייתי קמה ב- 6 בבוקר, לפעמים אפילו ב- 5 (ככה זה כשעצוב לי, הגוף מעיר אותי מוקדם), מוציאה את עצמי מהמיטה ויוצאת להליכה, מתוך בחירה מודעת לא לשקוע רק בכאב. יוצאת החוצה לשכונה שלי בכרמל ונושמת את הטבע תוך כדי הליכה; מרגישה את הרוח הקלילה שמלטפת את הפנים, המגע המרפרף של החולצה שמתנופפת על הבטן; מקשיבה לשקט האלוהי ששורר בחוץ כשכולם עוד ישנים, נושמת אותו, מתמסרת אליו. בוהה ביונקי הדבש, אהובי ליבי, מאזינה לקולות הציוצים שלהם וסופגת אותם אלי; עוברת ליד ענפי עלים שהשתרכו מטה מהעצים ומלטפת אותם בדרך, לפעמים רוקדת איתם קונטקט (כן אני רוקדת עם עצים לפעמים, יש מצב שהייתי נמנעת מזה אם היו שם אנשים, בכל זאת אני לא גרה בפרדס חנה, אבל הייתי לבד ברחוב, 6 בבוקר וזה).

אני זוכרת שזה הפעים אותי: הנה אני, שבורה אחרי פרידה, אבל מצליחה במקביל לכל העצב והכאב למלא את עצמי באנרגיית חיים. היו שתי תנועות מקבילות שהקפדתי עליהן בזמן ההוא – לתת מקום לכאב; ולא לשכוח להתחבר למה שנעים וטוב לי

לרגעים ארוכים בהיתי בנוף הים המרהיב שלמרגלות הכרמל. מתחברת לתחושות הנעימות שמתעוררות בתגובה לכל היופי הזה ורק חווה אותן. זו היתה הבחירה שלי – להתמקד ביופי, במה שעושה לי נעים ולשהות איתו.

כשחזרתי הביתה הגוף שלי היה יותר קליל, אנרגיית החיים זורמת, גוף פתוח, חש, רך, חי. לפעמים אחרי ההליכה הייתי משמיעה מוזיקה ומתחילה לרקוד בבית. והרבה פעמים התלוותה לזה גם אנרגיה מינית – לא דווקא עוררות באיבר המין, כי אם אנרגיה מינית שהיא פשוט אנרגיית חיים שזורמת בגוף, כשכל הגוף מרגיש חי ומעורר. כך התמודדתי עם כאב הפרידה. כשהכאב היה נוכח, הוא היה הרבה יותר מווסת בימים שבהם יצאתי להליכה והתחברתי לאנרגייה הזו.

אני זוכרת שזה הפעים אותי: הנה אני, שבורה אחרי פרידה, אבל מצליחה במקביל לכל העצב והכאב למלא את עצמי באנרגיית חיים. היו שתי תנועות מקבילות שהקפדתי עליהן בזמן ההוא – לתת מקום לכאב; ולא לשכוח להתחבר למה שנעים וטוב לי. זה די פשוט: כשאנחנו מייצרים מקום לרגשות שלנו, יש פחות דחיסות בגוף וכך אנרגיית החיים נמצאת בזרימה. כשאנחנו מתחברים לדברים שנעימים לנו דרך החושים שלנו, קורה אותו דבר. הקלילות מגיעה כשהאנרגיה המינית נמצאת בגוף בזרימה. זו הסיבה לכך שתחושות של שחרור וחופש מעלות איתן אנרגיה מינית בגוף.

מכירים את זה שכשאתם יוצאים לחופשה אחרי תקופה עמוסה, ופתאום יש תחושה יותר קלילה בגוף ומשהו נפתח? ואז יש מקום גם לאנרגיה המינית להגיע. הרבה זוגות שחיים שנים יחד, טרודים בענייני היום יום של החיים, גידול הילדים, עבודה ושגרת יום עמוסה ומקיימים יחסי מין בתדירות נמוכה. אבל כשהם יוצאים לאיזה צימר יחד, פתאום משהו במיניות נפתח, השחרור מטרדות היום ומרגשות דחוסים מרפה את הגוף, מאפשר חופש וזרימת האנרגיה המינית בגוף.

בקיץ הישראלי, יש כאלה שמתקשים עם החום והלחות. ואני, כאמור ביניהם. אני בכלל אוהבת את עונות המעבר. לא חם מדי, לא קר מדי. אוהבת את הפריחה של האביב, את הרוחות המנשבות של הסתיו. הרבה יותר נעים לטייל בטבע בעונות המעבר. אם הייתי יכולה לבחור, הייתי מחליטה שכל עונות השנה יהיו רק עונות מעבר. קיץ זה פחות הקטע שלי. אז איך בכל זאת מתחברים לקלילות גם בקיץ? אם ממש תדחקו אותי לקיר, אני אודה שיש בכל זאת משהו בקיץ שכן מעורר בי תחושת חיים – האור.

אני אוהבת את האור החזק בשעות היום, הוא גורם לי לרצות לצאת מהבית, ומעלה תחושת חיות, על אף החום הכבד שבחוץ. האור הבוהק הזה מזכיר לי תמיד את הגבעה הירוקה ליד בית הספר שלי בילדות, כשהיינו מתגלגלים במורד המדרון; את הדשא הענק לאורך בניין הרכבת שגדלתי בו, שם הייתי רצה ועושה גלגלונים ופליק–פלאקים; את בריכות הגומי שהאמהות היו מנפחות עבורנו והיינו טובלים במימיהן, קופצים ומשפריצים מים; וגם שלגון דובי טעים בצבעים דהויים של שנות ה- 80 וצעקות וצחוק של ילדים בים. כן כן, מסתבר שמלא חיים יש בקיץ.

אנשים בארצות קרות סובלים יותר מדיכאון. גם אחוזי ההתאבדות שם גבוהים יותר. מחסור בשעות שמש משפיע על מערכת העצבים המרכזית. שעות אור שמש ארוכות בקיץ מעודדות בגוף הפרשה של סרוטונין, הורמון שאחראי על ייצוב מצב הרוח ורמת האושר שלנו.

נכון, בקיץ הישראלי כל כך חם שלפעמים זה מרגיש רחוק שנות אור ממין. לפעמים קשה לדמיין בכלל מגע, או התכרבלות. מי רוצה להרגיש עוד גוף חם בחום הזה? בקושי את שלי אני יכולה לשאת. כל נקודת מגע של הגוף שלי בגוף אחר מיד מייצרת זיעה. אם כבר להתכרבל ולהתמזמז אז רק בחסות המזגן. ומצד שני, כמו שאמרתי, הקיץ מעורר בי תחושות של חופש, אושר, אנרגיית חיים. בחורף יש לכולנו יותר רצון להשתבללות, להיות בתוך הבית תחת הפוך. בקיץ בא לנו לצאת החוצה אל החיים: חוף הים, מסיבות, אירועים חברתיים. עם כל האור הזה, מתעורר בי איזה רצון לחגוג את החיים וזה רצון שתמיד מחבר אותי גם למיניות שלי.

אז אתמול אחרי יומיים של כבדות, כאבים בגוף, חולשה, תחושת טשטוש וחוסר חיבור לעצמי ולעולם, עזבתי את הניסיון לכתוב ושלחתי הודעה לחברה שאני אוהבת לבלות איתה: "אני מרגישה רע, המוח שלי מחוק, בואי ניפגש". התברר שהיא היתה במצב דומה ומיד נענתה להצעה. נסענו לעיר התחתית בחיפה. מצאנו: מוזיקה בשורת בתי הקפה על הנמל, הים ברקע, ספינות עוגנות, שמש זהובה שעה לפני שקיעה, אנשים יפים ושזופים בבגדים קצרים יושבים בבתי הקפה בחוץ, אחרים רוקדים בפאתי ברים ברחוב ואנחנו נקרעות מצחוק על המצב שלנו, משיקות כוס יין ומברכות על החיים הטובים.

אט אט תחושת הקלילות המיוחלת התחילה לטפס בגוף. אנרגיית החיים החלה עולה. ההרגשה המשחררת הטובה שאני כל כך אוהבת, חזרה. הצטרפנו לרוקדות ולרוקדים ליד הברים. כשחזרתי הביתה הגוף עדיין כאב בכמה מקומות, אבל הרגיש הרבה יותר חזק. גם המוח התבהר. למחרת בבוקר, נטשתי סופית את כתיבת הטור הכבד והעמוס ההוא שהתחלתי לפני כמה ימים, לטובת טור קיצי קליל . קיץ, אל תעוף על עצמך, אבל יש מצב שאני קצת יותר מחבבת אותך.