הזעקה הזו מהדהדת לי בראש מאז שעזבתי את העיר. במשך חודשים הייתי שומע אותה פעמים רבות במהלך היום. תמיד במבטא הפורטוגזי של נונו, בחור רגיש וחתיך שהגיע לתל אביב לחופשת הבראה כדי להתרחק מפיתויים ונחת אצלי בחצר של העסק. הוא פרח כאן כמו ברווזון מכוער, נשים עמדו בתור לבלות איתו את הלילה, גופו התכסה בקעקועים והכבד שלו עבד שעות נוספות (הוא אפילו קיעקע 7.9% על גב כף הרגל בהוקרה לבירה הזולה שכיכבה בדיאטה שלו). בבוקר הוא היה מגיח מהאוהל בשאגת "תל אביב, מה עשית לי" וכל רגע משמעותי לאורך היום חילץ ממנו עוד שאגה מופנית לשמיים של דרום תל אביב.
נונו כבר מזמן חזר הביתה לטפח את אוסף הקקטוסים שבקוציו הוא נאחז כדי לא להחליק לתהומות השיכחה של פרחי הפרג. לא הרבה אחריו עזבתי גם אני את העיר שהיתה לי בית שני עשורים. לא בטריקת דלת, לא בתחושת תבוסה, פשוט נגמרה לי העיר מכל הבחינות. לאורך כל השנים שגרתי בה לא זכור לי שחוויתי תסכול כלשהו מיוקר המחייה, מההחלטות אסטרטגיות של העירייה, או מכוחות הג'נטריפיקציה שהניעו תהליכים.
תוכן בלעדי למנויי בראשית
לצפייה התחברו או הצטרפו (שבוע ראשון מתנה!)

לא משנה אם תפתחו היום את ערוץ 13,14, Y-net, וואלה או מאקו, סביר להניח שתמצאו את אותו תמהיל ידיעות שנע על הספקטרום בין תחזיות אפוקליפטיות, פרסומות וקליקבייטים.
מה זה עושה לתודעה שלנו? איך זה משפיע עלינו שכולם מתבוננים על העולם דרך אותו פילטר שחור, מתועש וחסר חיים? איך זה משפיע על התודעה שלך?
טים קוק מנכ"ל אפל אמר פעם "אם אתה לא משלם על מוצר, כנראה שהמוצר זה אתה". בבראשית אנחנו מציעים לך להפסיק להיות המוצר של מהנדסי התודעה והתקשורת. אנחנו מזמינים אותך להחזיק בכיס עוד זוג משקפיים, כזה שאפשר להתבונן דרכו כשהכל נראה שחור ולראות שיש גם זווית אחרת, שממנה רואים צבעים ואהבה ואור, ולדעת שבזכותך קיים אמצעי תקשורת אחד שלעולם לא ימכור את הנשמה.

מנוי דיגיטלי – גישה מלאה לספריית התוכן של בראשית

מנוי חודשי למגזין "בראשית" – חודש ניסיון

Tel Aviv, what have you done to me?
הזעקה הזו מהדהדת לי בראש מאז שעזבתי את העיר. במשך חודשים הייתי שומע אותה פעמים רבות במהלך היום. תמיד במבטא הפורטוגזי של נונו, בחור רגיש וחתיך שהגיע לתל אביב לחופשת הבראה כדי להתרחק מפיתויים ונחת אצלי בחצר של העסק. הוא פרח כאן כמו ברווזון מכוער, נשים עמדו בתור לבלות איתו את הלילה, גופו התכסה בקעקועים והכבד שלו עבד שעות נוספות (הוא אפילו קיעקע 7.9% על גב כף הרגל בהוקרה לבירה הזולה שכיכבה בדיאטה שלו). בבוקר הוא היה מגיח מהאוהל בשאגת "תל אביב, מה עשית לי" וכל רגע משמעותי לאורך היום חילץ ממנו עוד שאגה מופנית לשמיים של דרום תל אביב.
נונו כבר מזמן חזר הביתה לטפח את אוסף הקקטוסים שבקוציו הוא נאחז כדי לא להחליק לתהומות השיכחה של פרחי הפרג. לא הרבה אחריו עזבתי גם אני את העיר שהיתה לי בית שני עשורים. לא בטריקת דלת, לא בתחושת תבוסה, פשוט נגמרה לי העיר מכל הבחינות. לאורך כל השנים שגרתי בה לא זכור לי שחוויתי תסכול כלשהו מיוקר המחייה, מההחלטות אסטרטגיות של העירייה, או מכוחות הג'נטריפיקציה שהניעו תהליכים.
הדירה הראשונה היתה בשינקין, כשזה עוד היה אבן שואבת לכל מי שרצה להיות מישהו, לפני שהמציאו בסן פרנסיסקו את ההיפסטרים. ואז השינקין נכבש על ידי חנויות סבונים ומקדונלדס תקעו בו דגל. נדדתי דרומה לנווה צדק, כשעוד לא היו תמרורים או מדרכות צבועות כחול לבן, רק מקומיים ורקדנים, אלא שדי מהר היא התמלאה בצרפתים וצילומי כלות מחופשות לקצפות. אז חציתי את הגשר לפלורנטין של שני פאבים שכונתיים והצרחות של אביבה וציפורה.
מה שהיה משותף לנו מעבר לשכר הדירה הנמוך הוא שרצינו שיניחו לנו לחיות לבד ובדרכנו, ואולי שתהיה חניה. וכשאנחנו עזבנו אז השיפוצניקים התחלפו בעורכי דין, הפועלים בלפ- טופיסטים, הפאנקיסטים בשומעי גלגלץ, הסטלנים במושכים באף והקווירים התחלפו בגייז שריריים. וגם לא היתה יותר חניה
מסיבות רחוב המוניות הביאו את כל גוש דן לשכונה, וכמות השתן שהבליינים תרמו לרחוב הפכו אותה למקום שממש לא נעים להתעורר אליו בשבת בבוקר. אז גלשתי מזרחה עם נהר העובדים הזרים לאורך דרך סלמה ללב שכונת שפירא הרב תרבותית, וזה היה עוד לפני שהגיעו הסודנים, היה באמת שמח עם תרנגולות ברחוב והאמבטיה בגינה. עזבתי מעט אחרי שפתחו בשכונה את הקפה והנדלניסטים התחילו לעבוד שם חזק. התחנה האחרונה הייתה בקומת פרטר של מפעל לשעבר באזור תעשייה על גבול חולון ושם נשארתי עד שנגמרו לי הסיבות לחיות את העיר הזאת.
שיפט קטן לרגע לעולם האקולוגיה. למשהו שנקרא סוקצסיה, מונח המתייחס לשינוי חברות בטבע. התהליך ההדרגתי מחברת "חלוץ" לחברת "שיא". כמי שצפה מבפנים בתהליכים של ג'נטריפיקציה זה מתלבש לי בול על תל אביב. לדוגמה, לאחר שריפה או כריתה מאסיבית של יערות, הראשונים לבצבץ מהאדמה הטרשית והחשופה יהיו עשבים למיניהם שיעזרו לאדמה להתייצב, אחריהם יחליפו אותם שיחים נמוכים, ואחריהם שיחים גבוהים, וככל שהקרקע מתעבה, הסלעים מתבלים לכדי אדמה, החורש משתלט ולבסוף צומחים עצים רחבי ענפים החוסמים את השמש ומטילים צל על כל מה שתחתיהם.
כך גם לאורך הנדודים שלי בשכונות תל אביב ראיתי איך אני מגיע למרחב עם מרקם של אוכלוסיה מקומית ותיקה ומסורתית שנאחזת כאן כבר דורות מאז שעלו לארץ, ואז אנחנו הופענו: שיפוצניקים ופועלים, פאנקיסטים, סטלנים, קווירים טבעונים… מה שהיה משותף לנו מעבר לשכר הדירה הנמוך הוא שרצינו שיניחו לנו לחיות לבד ובדרכנו, ואולי שתהיה חניה. וכשאנחנו עזבנו אז השיפוצניקים התחלפו בעורכי דין, הפועלים בלפ- טופיסטים, הפאנקיסטים בשומעי גלגלץ, הסטלנים במושכים באף והקווירים התחלפו בגייז שריריים.
וגם לא היתה יותר חניה. אז המשכנו הלאה. אני עצמי לא רציתי להשאר, ה"שבט" שלי המשיך הלאה. הפסקול כבר לא נדבק, והשיחות כבר לא היו מעניינות. לפעמים שאלתי את עצמי, אולי הגיע הזמן לשנות חברה ולהתברגן, לקום בוקר אחד, להתגלח ולחזור ללמוד לבחינות לשכה. אבל זה באמת לא עניין אותי, או שלא הבשלתי לכדי כך, אז המשכתי הלאה. ועכשיו, לכל אלה שמתלוננים על השינוי שתל אביב עוברת – הם מזכירים לי את המערכון של חבורת לול על גלי העלייה, כאילו כל אחד ייסד את השכונה ומתחרים במי זוכר מה היה כאן קודם. אמנם להבחנתי השכבה שלי לא ניסתה לשנות את השכונה כמו עורכי הדין והנדלניסטים שבאו אחרינו, אבל לא אתחסד, התושבים הוותיקים כן נחשפו בגללנו להתנהגויות שלא התיישבו עם אורח החיים המסורתי שלהם והיו חיכוכים.
אני זוכר שכמלצר במסעדה תל אביבית נחשבת שירתתי את ראש העיר דאז, רוני מילוא, שישב על עסקית בפגישה מקדמית לתוכנית הרכבת התחתית.(אם מסתכלים על ערים אחרות שהצליחו להתפתח כנראה שהיה צריך לפחות לתקופה ראש עיר ליכודניק כדי להצליח להניע את הפרוייקט. אבל בואו לא נכנס לפוליטיקה לוביסטים ותקציבים). נכון שעבר מאז מה שנחשב כבר דור שלם, אבל הנה, זה קורה. אני משתומם על כך שאשכרה מצליחים להוציא לפועל פרוייקט שכזה, במדינה הזאת ועוד כשתל אביב במרכזו.
לאיזה כאוס העיר נזרקה בשנים האחרונות, עם מלחמות על תוואי הקווים, עסקים שהרימו ידיים מול גדרות הרשת, מבוך של פקקי תנועה בלתי נגמרים, אבל הנה כבר רואים את האור. מאז ימי הפלמ"ח יש לתל אביב סטריאוטיפ של עיר יושבי בתי הקפה, בוהמיינים, בליינים. והעיר מתפתחת באותו קו כעיר חילונית ובירה תרבותית. נכון, השמרים תפחו ועשו את שלהם, שכונות מגורים עממיות בקווים ראשונים לים הפכו למלונות, לב העיר למגורי יוקרה, אזורי תעשייה צמחו למשרדים והגבול בין תל אביב לשכנותיה היטשטש. ובקרוב הרכבת הקלה תשים את החותם הסופי על הפיכת גוש דן למטרופולין גדול אחד, כמו אותם כפרים מימי הביניים שתפחו לשכונות שמרכיבות את לונדון של היום.
אז מה; אם באמת השכירות כל כך יקרה לכם והמחירים של תל אביב גדולים עליכם, כנראה שאתם כבר לא במקום הטבעי שלכם בעיר. מי אמר שזאת בעיה? למה להילחם ולהתעקש להישאר שם דווקא? מכוח ההרגל והנוחות? אם נכנסת לבניין כאקטיביסט צעיר ומגניב והשכונה שינתה תוך כמה שנים את פניה, אז עכשיו אתה רוצה להישאר שם בכוח ולהיות השכן הנרגן הזה שמתנגד לשיפוץ של הבניין והוספת מעלית כי אתה היחיד שחושב שזה מותרות? שחררו… אתם כמו שיח סירה קוצנית שמתעקשת לריב עם עץ אלון, שהוא “ The best tree in the forest “ אם לצטט את קרמבו.
או שתמשיכו למלא את התפקיד שלכם בסוקצסיה, בשכונה או עיר אחרת, או שתשתנו (יש האומרים תתבגרו, או תתברגנו, אבל אני כבר שנים לא מסתכל במראה) .יש אחלה דירות חדשות ישר מהקבלן באזור אבו כביר, עם חניה פרטית. מתאימות לשותפים או משפחות אם אתם כבר בפאזה הזאת, וזה בא עם שביל אופניים עד לים, 10 דקות ואתם בשעון. בת ים כבר נהייתה דיבור הרבה זמן, וחולון הפכה לעיר אידיאלית למשפחות, יש שם להשכרה בתים פרטיים כמו של סבתא, עם עצי לימון בחצר וברז שמטפטף על הנענע.
אם תסתכלו על התמונה הגדולה, תגלו ששמורת הטבע האורבנית שלנו רק גדלה ויש לנו יותר מרחבים לרעות בהם. בכל עיר בגוש דן יש מרכזי מסחר ופארקים כמו שיש בכל שכונה בברלין. גם המרחקים להתניידות דומים. כנראה שלא תגורו 10 דקות הליכה מהים וגם את האוטו תשאירו בבית, אבל תחבורה ציבורית חדשה תבמיא אתכם לשם באותו זמן. ויש גם איזה דיבור חזק על חיפה, שהיא בכלל עיר תלת מימדית, רב תרבותית ולא ליכודניקית. היא מגיעה קומפלט עם רכבת תחתית ורכבלית והמחירים שם זולים בסדרי גודל ממש. כבר שנים מבטיחים סוכני הנדלן לחיפאים שהנה התל אביבים באים, אז יאללה, תעזרו להם לעמוד במילה שלהם, רק בבקשה אל תעלו את מחירי השכירות, החיפאים מאוד רגישים לזה.







































































