לפגוש או להשתמש, זו השאלה

הדשא שליד החדר–אוכל בקיבוץ שבו נולדתי וגדלתי; מרחבים ירוקים שמשקשקים בתוכי תערובת מיצים של חופש ועצב ובדידות איומה, חסרת תקנה. אני מוביל את אמא שלי על כיסא גלגלים, מקרב אותה ללהקה של ילדים בני חמש צועקים וצוחקים, מנסים לטפס על צינור אלומיניום שמחובר לאחד העצים. רובם שקועים בהרפתקה, ברגעי הקסם האלה כשאין מבוגר אחראי בסביבה, כמה מהם שמים לב לקשיש שמסיע זקנה לכיוונם, אבל אחד מהם, פרצופו משדר "הרגע בלעתי קלמנטינה!" – מתקרב ומחייך אליה. רואה אישה שהיא קליפה, בשלבים אחרונים של אלצהיימר, עיניה שקועות, מבטה רוב הזמן כבוי – ומחייך אליה, בחשש במבוכה, בפליאה. והיא פתאום כמו קמה לתחייה, בדל חיוך מנצנץ בעיניה.

כאלה אנחנו. יצורים של קירבה. ואני לא מדבר רק על כך שלאהוב הרבה זה יותר טוב (מה שהוכח מחקרית כמובן). אנחנו לא נמלים, שנועדו לתפקד ביחד כרקמה נמלית אחת חיה, וגם לא נולדנו כזאבים ללחום על מקומנו בלהקה שמשחרת יחד לטרף. נולדנו מחווטים לתקשורת עמוקה וקרובה, אחד על אחד, עם יצורי אנוש כמותנו. 

כל הקטע של "מותר האדם" הוא שכמו תומר (זהו שמו של הילדון על הדשא), הגענו לעולם עם כלים משובחים שמאפשרים לנו להתקרב, להיפגש ואפילו להתמזג עם אנשים אחרים, גם כשהם נראים לנו זרים ושונים ואפילו קצת מפחידים. זה מרתק אותנו, זה מסקרן אותנו, יש בנו את התשוקה ללמוד מזה, להכיר את זה, להתערבב עם זה.

עמוק בפנים אנחנו רוצים להילחם או להתרחק רק מבנאדם שממש ברגע זה צורח עלינו או מנסה לפגוע בנו או במישהו שיקר לנו. וכן, יש את האבולוציה ואת כל הכלים שפיתחנו כדי לזהות מי בעדנו ומי נגדנו כדי לשרוד' ואכן אלפי שנים היו תקופות מאד קשות שבהן הסתפקנו בכך. אבל זה נגמר. ומשהו חדש אפשרי לנו. ובשונה ממה שמשתקף בחדשות וברשתות, אנחנו, יצורי האנוש, משתוקקים לתקשר. לגשר על שונויות. להתרגש ממגע אישי עם יצור אנושי חד פעמי שגם דומה לנו וגם שונה מאיתנו לגמרי. ובדיוק כמו תומר הקטן – ברגע שלא נשקפת סכנה לחיינו – אנחנו רוצים להתקרב. 

כל המיזם הכושל הזה של שנאת האחר, של קיטוב ופילוג, של התעלמות גורפת מצרכים ומרגשות של מי ששונה מאיתנו – זה לא רק פוגע בכלכלה ובביטחון ובאיכות החיים, זו גם סטייה מהצעת ההגשה המקורית, מנתיב הפריחה שלנו כיצורי אנוש שוחרי קירבה. 

אז למה זה לא נראה ככה? למה מיליארדי יצורים של קירבה נולדו, חולים בבדידות חשוכת מרפא? למה מיליונים מתמכרים לאלכוהול ולסמים ולאוכל, ולמסיבות ולמין מזדמן ולעבודה משעבדת ולתרופות פסיכיאטריות, רק כדי לברוח מעננת הבדידות שמקפיאה להם את הלב?

למה כבר בגיל שלוש או ארבע ילדים מתחילים לנעול את ליבם מאחורי קרומים של ציניות, תחרותיות ושכלתנות, ולמה הנושא של רוב סיפורי האהבה המיתולוגיים הוא המאבק או האובדן של הקירבה ולא הקירבה המרגשת עצמה?

גם אני – כמו תומר (שחייך אל אמא שלי) וכמו רוב הילדים והילדות – נולדתי ראוי לקירבה. הגעתי ראוי בעיני עצמי לחיות בלב פתוח ולחיות קרוב וחשוף ופגיע עם האנשים המשמעותיים בחיי. גם אני – כמוך אולי – האמנתי שאני יצור אנושי מרתק ומרגש. האמנתי שמותר וגם כדאי לי להיות חשוף עם האנשים שאיתי ולנשום לתוכי את הרגשות שלהם ואת האהבה שלהם. אם את לא מאמינה לי, בפעם הבאה שתיתקלי בתינוק בן חצי שנה, עצרי לידו לרגע. ברוב המקרים אם תהיי רגועה ולא תרצי ממנו שום דבר, תוך זמן קצר תוכלי לראות כמה הוא פתוח, כמה חשוף וכמה בוטח בך ומתעניין בך ומסכים לך להסתכל לו בעיניים. מחייך אלייך בלי שום צורך לקבל ממך או להוכיח לך משהו. ככה גם את היית. ככה הגענו. משתוקקים לקירבה. מוכנים לפגוש. ואז השתמשו בנו.

"להיות או לא להיות" זאת לא השאלה. השאלה היא "לפגוש או להשתמש". בכל מערכת יחסים אנחנו בוחרים במודע או שלא במודע, איך להתייחס לאדם שמולנו. מגיע עובד חדש למשרד. מה לעשות? לפגוש אותו (להתקרב, להתעניין, לשתף אותו ברגשות ומחשבות שלי) או להשתמש בו (למצוא את נקודות התורפה, להפוך אותו לבן–ברית, להשיג ממנו הערכה וכדומה). האישה הזאת שגרה איתי בבית, מה לעשות איתה? לפגוש אותה? (להתקרב, להתעניין, להקשיב) או להשתמש בה? (לספק את צרכיי בעזרתה, לצפות שתהיה נאמנה לי, להשיג בזכותה הערכה מההורים והקהילה באמצעות המשפחה המדוגמת שהיא מתחזקת לי). בכל מה שנוגע ליחסי הורים וילדים הבחירה הנורמטיבית למרבה הצער היא בעיקר להשתמש. ואיך משתמשים בילד? איך מחדירים לו לאט ובשיטתיות את הידיעה שהוא התבלבל, שהוא בעצם לא יצור אנושי מרתק שכדאי לפגוש אלא חפץ לשימוש המבוגרים בחייו? 

רגע של נוסטלגיה. הידעתם? בתרבויות של ציידים לקטים מאפריקה, צפון אמריקה, הודו, פפואה והאמזונס (אני חובב מושבע של מחקרים על התרבויות שקדמו למהפכה החקלאית) נדיר למצוא שני מרכיבים שבתרבות ההורית השלטת אצלנו הם ממש מוצרי יסוד. הראשון: אף אחד לא חושב שם שהוא יודע מה טוב לילד לעשות. מבוגר שמחנך ילד או אוסר על ילד להתנהג בצורה כלשהי נחשב למסוכן לקהילה כולה. בנאדם, מיום שנולד, נחשב שם ליצור שיודע מה טוב לו. כשהוא מתנהג בצורה שנראית שגויה או הרסנית זה נתפס כדרך הנכונה עבורו ללמוד מה טוב לו. השני : אף מבוגר לא מצפה מילד שיעריך אותו או יציית לו, או ירצה אותו. הילדים נמצאים, מקשיבים, מקבלים השראה, מרגישים חשובים לקהילה, מקבלים מרחב להתנסות ובוחרים באופן עצמאי מתי לעזור, מתי לשחק ומתי לצאת למסע של שבועיים בג'ונגל. 

בגיל שלושה ימים אמא שלי השאירה אותי לישון בלילה בבית ילדים עם עוד 15 ילדים ועם אישה זרה, במרחק של קילומטר מהמיטה שלה ושל אבא. היא ידעה שזה מה שטוב לי. והיא לא היתה אישה אכזרית. כל האימהות סביבה האמינו שזה טוב לי ושככה אני אתפתח להיות ילד חזק ושמח ועצמאי. גם אמא ואבא שלך כנראה ידעו שטוב לך שיחתכו לך בגיל שמונה ימים את האיבר הכי עדין בגוף שלך. לא היתה בכלל שאלה. הרי מה כבר יכול לבקש לעצמו תינוק בן שמונה ימים? ואת, אמא שלך אולי גם ידעה שנכון לך בגיל ארבע ללכת לגן שבו היית חייבת לשבת בשקט במעגל במשך חצי שעה ולשתוק גם אם משעמם לך ולהצביע כשאת רוצה להגיד משהו. האם מישהו עצר כדי לפגוש אותך ולראות מה את מרגישה שם כשאת שותקת במעגל ומחכה שהוא ייגמר?

כל המבוגרים בחיינו ידעו שמה שנכון לנו זה ללכת לבית ספר שבו רוב הזמן משעמם לנו כדי ללמוד דברים שנכון לנו ללמוד, כדי להתקדם במסלול חיים שנחשב לנכון כי הוא מוביל לעתיד שנחשב לנכון. האם מישהו מהם עצר כדי לפגוש את הפנימיות המרוסקת שלנו שם יום אחרי יום? האם מישהו עוצר היום? ילדותנו היתה מרוצפת בחירות ופעולות "נכונות לנו" שפגעו בנו אז ומשפיעות עלינו עד היום.

אבל כמו שאין סיבה לעצור ולהסתכל בעיניים של העובד שרק רוצים שיגדיל את התפוקה, כמו שאין סיבה ליזום פגישה אינטימית עם העגל שממהרים להפיק ממנו סטייק טעים במינימום השקעה, כך גם אין סיבה לעצור ולפגוש ילד שיודעים מה טוב לו. אבל לילד כזה (והילד הזה הוא אתה) אין סיבה להאמין שהוא יצור אנושי שראוי לקירבה. כי כל מי שטען שהוא אוהב אותו והבטיח לו (מבחינתו) לעצור, ולהקשיב, ולפגוש אותו אז – כשהגיע פעור עיניים ומשתוקק למפגש – חלף לידו בדרך לעוד לקוח מרוצה, רעיון הגיוני או מטרה נעלה.

וכך, הדרך הראשונה שבה לימדו אותנו שעדיף להשתמש מלהיפגש היא שתמיד ידעו עלינו. הדרך השנייה היא ציפיות. כבר מגיל ממש צעיר הרגשתי שאני הדבר הכי יקר בחייה של אמא שלי. ילד ראשון לצעירה בת 21 מבולבלת ובודדה שממלא את חייה במשמעות. היא לא היתה אטומה או אכזרית. היא פשוט היתה אמא כמו כל האמהות בתרבות ההורית הנורמטיבית עד היום, שמשתמשת שלא במודע בילד שלה. השם שהיא נתנה לי ביטא בצורה ישירה את היותי מתנה נדירה שנשלחה ישירות אליה למלא את הבור בנשמתה. המטפלות בקיבוץ ציפו שאהיה חזק ואצליח לישון לבד למרות הסיוטים, המבוגרים כולם ציפוי שאהיה ערכי ותורם, הגברים שהערצתי ציפו שאהיה חקלאי גברי ומחוספס ולא נשי ואמנותי כמו שנטיתי להיות, אבל כל זה התגמד לעומת הציפייה של אמא שלי שאביא שמחה ומשמעות לחייה. איזה כלי אתה היית בחיי אבא שלך? ואת, עשית כדי לעמוד בציפיות של אמא שלך ממך?

הקירבה בינינו מתחילה כשהציפיות מתפוגגות. האפשרות שלי לפגוש אותך מתחילה כשאני לא יודע מה טוב לך, כשאני סקרן ופתוח לשמוע מה אתה חושב שטוב לך, מה אתה מרגיש שמתאים לך, ומה אתה מרגיש כשלא מתאים. כשיש לי אינטרס, כשאני רוצה לקבל ממך משהו, מיד אתה הופך לכלי בשבילי – והנה התחילו יחסים מסחריים בינינו. כבר בגיל ממש מוקדם, כדי לשמור על עצמנו וכדי להגן על הלב העדין שלנו מפני כל אלה שהשתמשו בנו, עטפנו אותו בקרום. ויתרנו על הקירבה. 

בעולם שבו ילדים משמשים כלים להוריהם, אותם ילדים משתמשים בהמשך בגופם ככלי למימוש מטרות, משתמשים בגופן של נשים וגברים להשגת מטרות, משתמשים במי שחלש מהם או תלוי בהם למימוש מטרות. בעולם כזה לא רואים במי ששונה ממני או חושב אחרת ממני ציפור נדירה שמרגש אותי להתקרב אליה כדי לראות טוב יותר, אלא אויב שצריך להיאבק בו כדי להשליט את ערכיי. אבל לפחות יש את העניין המקסים הזה של הזוגיות בטח תגידו. ואת הדבר המקסים שחוגגים בוולנטיין, האהבה הרומנטית. נכון? אז כן, יש את הרגע הזה שמתאהבים. ונדמה לרגע שאנחנו כן ראויים. נדמה שיש מישהו אחד בעולם, מישהו שהיה רחוק ונראה שונה ומוזר, והוא מתקרב וכל הקרומים נופלים והעולם כולו נצבע בגוונים של קירבה ואהבה ויופי ורק רוצים להתחבק ולגעת ולהיות ביחד לנצח.

אבל אז מגלים שזו טעות אופטית. כי בדיוק כמו שהימים הרגועים בחופשה האחרונה במיקונוס רק הדגישו כמה מתח יש בחיים האמיתיים שלנו, כך חגיגת ההתאהבות היא כמה שבועות של בריחה לחופשה מהאמת הקרירה. היא רק מבליטה כמה הפחד מקירבה מנהל אותנו וכמה ריחוק ואינטרסנטיות הם הצבע השולט במערכות היחסים שלנו. במקום שעל גלי הקסם של ההתאהבות, נסכים לבחור בקירבה ובצורה מודעת נוריד את כל הקרומים ונחיה חשופים וקרובים ובלי להשתמש – עם האהובה שלנו, ועם החבר הטוב, עם האנשים בעבודה, ועם כל מי שנבחר לפגוש – קורה משהו שונה לגמרי. מגיע הרגע שבו הקסם פג, הכרכרה הופכת לדלעת, ופתאום זה שישן במיטה לידינו צריך לספק לנו הבנה וביטחון, וזאת שכל כך רצינו ילדים איתה עם העיניים הזוהרות שלה, הופכת למישהי שחייבת לתמוך בנו ולהימשך אלינו, אנחנו משתמשים אלה באלה, ועולם כמנהגו נוהג. הבדידות משתלטת על הבית ושוב צריך לאלחש אותה עם מסיבות וסמים ופורנו ואירועים משפחתיים שבהם כולם צוחקים, ומדברים ובודדים כל כך.

פעם כשהייתי צעיר ותמים, חשבתי שחיים של קירבה הם תופעת לוואי של אהבה. היום אני קצת יותר קרוב. אני מאמין שאחרי אלפי שנים שבהן בכל התרבויות המוכרות לנו קירבה מתקיימת רק באגדות (וגם שם רק בדקה האחרונה לפני הכתוביות) לא מספיק שאוהבים. כולנו שילמנו מחירים כל כך כבדים בתחילת חיינו על הלב הפתוח שאיתו הגענו לכאן, שכדי ליצור חיים של קירבה דרושה ממש פנאטיות. אם קירבה לא חשובה לך יותר מכל, כנראה היא לא חשובה לך בכלל. 

אז כשתגמור לקפל את הדגלים, וכשתרגיש שאת חלקך באחדות העם כבר תרמת, גש לחדר החשוך שבו ילדך ישן ופגוש אותו. אל תדאג לו. אל תכוון אותו. אל תדע עליו ואל תצפה ממנו. רק תנשום נשימה עמוקה, תתרגש לך (אף אחד לא רואה) מהקיפול החמוד של האוזן שלו, ותשאף את הפלא הזה לתוכך. תמיד קל יותר להתחיל לפגוש אותם כשהם ישנים. ואז תמשיך בבוקר כשהוא מתיישב לידך באוטו. אל תיסע. תביט. תנשום. תפגוש. בלי לדעת עליו. בלי לצפות ממנו. ואולי הגל הזה יעיף אותך אל מיפוי שיטתי של כל "הפרעות הקירבה" שלך (שהן כל מה שאתה יודע עליו וכל מה שאתה מצפה ממנו). ואולי אולי תוכל – מרוב שאתה רוצה שהוא לא ירגיש כמו כלי אלא כמו יצור אנושי – להתחיל למיין את המוץ מהתבן, להעביר אל סל המחזור כמה שיותר מעודדי ריחוק, ולהעביר אל האוויר הצלול שבינך לבינו יותר ויותר רגעי בלבול וחשיפה שבהם אתה אומר לו בליבך: "היי, כמה מרגש לחיות לצידך עכשיו. תודה שאתה כאן. איתי".